פרופ' יורם חזוני "דמוקרטיה שמרנית"

המקור

המתרגם מבקש להודות לד"ר יפתח בריל על הסיוע בתרגום חלק מהמונחים.

 הן בארה"ב והן באירופה הולכת וגדלה היום אי נוחות מהתאוריה הליברלית השולטת, המתוארת לעתים קרובות כדמוקרטיה ליברלית. הרבה פעמים נאמר כי החלופות האמתיות היחידות לדמוקרטיה הליברלית הן מרקסיזם ופשיזם, אבל אינני סובר כך. ברצוני לצייר השקפת עולם חלופית, שאקרא לה דמוקרטיה שמרנית. עמדה זו קרובה יותר לרוח הקונסטיטואליזם המסורתי הן באמריקה והן באנגליה, מאשר לתאוריות הפוליטיות הליברליות של ימינו. יתרה מכך, היא עורכה בצורה הרבה יותר טובה מליברליזם לשמר את מוסדות החרות של האומות הללו. ישנם היום אנשי רוח מובילים ודמויות ציבוריות, אשר בטוחים ש"דברים הולכים ומשתפרים" כמעט בכל תחום. באשר לי, קשה לי שלא לראות את מדינות המערב מתפרקות ממש לנגד עינינו. המוסדות החשובים ביותר אשר אפיינו את אמריקה ואת אנגליה בחמש מאות שנה האחרונות,  אשר העניקו למדינות הללו את הקוהרנטיות הפנימית ואת היציבות, כתבי הקודש, הדת הציבורית, מדינה לאומית עצמאית והמשפחה המסורתית, לא נמצאים סתם תחת התקפה. הם נמצאים בירידה תלולה, לפחות מאז מלחמת העולם השנייה. 

כך למשל בארה"ב של היום, כ-40 אחוז מהילדים נולדים מחוץ לנישואין. שיעור הפריון הנשי הכללי ירד ל-1.76 ילדים לאישה. הילדים האמריקאים זוכים ברובם ב-12 שנות חינוך ציבורי, אשר נוקה לחלוטין מהאל ומכתבי הקודש. והיום ייתכן מצב בו אדם מאבד את פרנסתו ואף נרדף בשל כך כי דעותיו על נושאים שונים הן דעות נוצריות או יהודיות מסורתיות.

תוסיפו לכך את העובדה שהמיזם העיקרי של האליטות הפוליטיות האירופאיות והאמריקאיות במשך זה עשרות שנים הוא כינון "סדר ליברלי בינלאומי", שתכליתו לייצא נורמות וערכים אמריקאים שונים לאומות אחרות, ויש לפניכם תמונה מזעזעת למה הפכה ארצות הברית – תמונה הדומה במימדים מסוימים לצרפת של נפולאון: כח כלל עולמי, המנוגד אידאולוגית לדת ולמסורת, אשר מבקש להנחיל את תפיסת הנאורות שלו לאומות העולם, ואם יש צורף גם בכפייה.

התחיה הנוכחית של הרגש הלאומי באנגליה ובאמריקה מבקשת, בדרך זו או אחרת, להתנגד למסלול זה. אולי 70 אחוז מקולות להם זה הנשיא טראמפ הגיעו מנוצרים אוונגליים ומקתוליים שמרנים, ודפוס דומה של תמיכה בתנועת ה"ברקזיט" המקבילה, המבקשת עצמאות מהאיחוד האירופי, ניתן לראות גם באנגליה. אני יודע שכמה הוגים שמרניים נוטים לראות בברקזיט ובטראמפ סימני המחלה לא פחות ממבשרי השיקום המתקרב. ואף על פי כן אני חושב שאין להכחיש כי המוני הציבור הנוצרי במדינות הללו (כמו הרוב הגורף של היהודים האורתודוקסיים) מכירים בלאומיות נוכחית כבנסיון למנוע התרסקות מוחלטת של הסדר המערבי המסורתי.

מה שאנו רואים לפנינו אפוא הוא מאבק בין שתי תנועות עוצמתיות, התנועה ה"ליברלית" אשר שולטת זה שמן מה והתנועה הלאומית המבקשת להתנגד לה בגלוי. בשיח הציבורי העכשווי קיום שני המחנות נראה בבירור. אבל מה כל אחד מהם מייצג אינו ברור כל כך. אני אנסה למקד כאן מה עומד על הפרק בין שני המחנות הנצים הללו.

באומרי "ליברליזם" אני מתכוון למסורת פוליטית של עידן הנאורות, הנובעת מספרי יסוד של הוגים פוליטיים רציונליסטיים כמו הובס, לוק, שפינוזה, רוסו וקאנט, שאין סוף פרסומים עדכניים של תאוריה פוליטית אקדמית חזרו ופרטו את השקפותיהם. באומרי "רציונליסט" אני מתכוון לאותה החשיבה הפוליטית השואפת לחקות מערכת מתמטית, המתחילה באקסיומות הנתפסות כמובנות מאליהן וממשיכה עם היקש בלתי ניתן לסתירה לכאורה.

שלושת האקסיומות עליהן מושתת המערכת הליברלית הן כדלהלן:

1.    זמינות השכל והספקו.  בני האדם כשירים ל-עול על פי השכל אשר "מורה את כל אשר שואל בעצתו" [1] (כלשונו של לוק). בעזרת השכל הם מסוגלים לגלות אמיתות מוחלטות אשר נכונות לכל חברות אנושיות בכל רגע היסטורי נתון.

2.    הפרט החופשי והשווה.  בני האדם הפרטיים הם מטבעם "חופשיים לחלוטין" ו-"שווים לחלוטין" (כלשונו של לוק)ץ

3.    החובה מקורה בבחירה. לבני האדם אין כל מחויבות למוסדות הפוליטיים "עד שמסכימים הם מרצונם להצטרף לאיזו חברה מדינית." (כלשונו של לוק(.

שלושת אקסיומות היסוד הללו חשובות לא רק להבנת זרם מסוים של רציונליזם מחילת העידן המודרני. האקסיומות של המערכת הליברל-רציונליסטית המשיכו לשלוט בשיח בכל מקום בו ביקשו לקדם את הליברליזם, בין באירופה בין באמריקה, עד לימינו אנו. יודעים היטב הנסיונות לשנות את יסודות הליברליזם הללו (חשבו על מיל או הייק). אבל בסופו של דבר הם כמעט ולא השפיעו כלל. מה שממשיך לאפיין את השיח הליברלי הוא אותם ההנחות של לוק, ואם כבר, הם זוכים לדגש נרחב אף יותר בשנים האחרונות.

מובן שאיש אינו חייב לקבל את מערכת האקסיומות הליברליות כסגורה ומוחלטת. כך למשל אין לי ספק שפרטים רבים קיבלו חלק מההנחות של לוק או את כולן, תוך שהם מאמינים בד בבד באל, או באופיים המחייב של כתבי הקודש, או בקדושת המשפחה, או במדינה לאומית כצורת הסדר החברתי הטוב ביותר וכיו"ב.

אבל הנקודה הקריטית היא ששום דבר מהמוזכר לעיל, האל, כתבי הקודש, המשפחה והמדינה הלאומית העצמאית, לא ניתן לגזור מהעקרונות הליברליים. דהיינו, אין דבר במערכת הליברלית שדורש מכם, או אפילו מעודד אתכם, לקבל על עצמכם נאמנות לאל, כתבי הקודש, משפחה או אומה. אם מישהו מחויב לדברים האלה, הרי זה משום סיבות "חיצוניות" לגמרי למערכת הפוליטית הליברלית.

כעת, העובדה שמוסדות פוליטיים שמרניים כמו הדת, המשפחה והמדינה הלאומית נגזרים ממקורות חיצוניים לליברליזם ברמת העיקרון אינו גוזר עליהם כליה. אפשר לדמיין, בתאוריה, עולם בו הליברליזם מתקיים בכפיפה אחת עם מקורות הדת והלאומיות, ואפילו שאלה יכולים להיות משלימים לליברליזם, ומספקים משאבים חיוניים שליברליזם עצמו אינו יכול להשיג. 

זוהי באופן סמוי האסטרטגיה של אותם הליברלים האומרים שליברליזם אינו אלא "צורת ממשל שנועדה לאפשר טווח רחב של חרות אישית". מנקודת מבט זו, אין לליברליזם שום תכלית ושום יעד זולת להבטיח כי לא כופים על איש, למשל, להמיר את דתו לנצרות, או לא כופים על איש לנהל את חייו האישיים בתוך מסגרת המשפחה המסורתית.  כל הדברים האלה, כך נאמר, ניתן לייחס לתחום נפרד של פרטיות וחרות הפרט, תחום בו המסורת הדתית, אחידות לאומית ומשפחה ישגשגו גם כאשר ההנחות הליברליות יהפכו לדוקטרינה הרשמית השולטת של המדינה.

אבל אני חושב שהנחה זו הופרכה היום באופן אמפירי. הן באירופה והן אמריקה עקרונות הליברליזם לא הביאו לשגשוג המסורת הדתית, אחידות לאומית ושל המשפחה - ההיפך הוא הנכון. המערכת הליברלית הביאה, לכל מקום אליו הגיעה, להתפוררות מוסדות יסוד המסורתיים הללו.

ולא קשה למצוא את הסיבה לכך. שכן הליברליזם אינו "אך ורק צורת ממשל שנוצרה כדי לאפשר טווח רחב של חרות אישית". בפועל הליברליזם אינו צורת ממשל כלל.  זוהי מערכת של אמונות שנתפסות כאקסיומטיות מהן מניחים כי ניתן להסיק צורת ממשל כלשהי. במילים אחרות זוהי מערכת של דוגמות. בקשר למה? בקשר לטבעם של בני האדם, השכל האנושי ומקורות החיובים המוסריים התקפים לגבינו.

משמעות הדבר היא שהדוגמות הליברליות עוסקות ברבים מאותם הנושאים הנמצאים בלב ההגות הפוליטית של המקרא. אבל הדוגמה הליברלית מציעה מבט שונה מאוד מזה של, למשל, התנ"ך העברי. בעוד שהמקרא העברי מציג את שכל האדם כחלש, אינו מסוגל אלא לידע מקומי, ובאופן כללי כזה שאין לסמוך עליו, הליברליזם מציג את השכל האנושי כעוצמתי במיוחד, המציע ידע בעל אופי אוניברסלי, אשר נגיש לכל אשר שואל בעצתו. באופן דומה, בעוד שהתנ"ך מציג את החובות המוסריות והמדיניות כנגזרות מצו האל ומורשות בדרך של מסורת משפחתית, לאומית, או דתית, הליברליזם לא מזכיר כלל לא את האל ולא מסורת שבאה בירושה, קל וחומר מוסדות מסורתיים מסוימים כמו המשפחה או האומה. ובעוד שהתנ"ך מלמד שכולם נוצרו בצל האל, ומעניק בכך כבוד וקדושה מסוימת לכל יצור האנושי, אין הוא אומר דבר בכך שאנו מטבעינו חופשיים לחלוטין ושווים לחלוטין.

על כן אין כל יסוד לטענה שהליברליזם אינו אלא מערכת של חוקים "ניטרליים", מערכת "נהלים" אשר יכולה לגרום למבנים פוליטיים ודתיים מסורתיים לפעול בצורה טובה יותר כשהיא משמרת את המבנה שלהם ללא פגע. ליברליזם הוא מערכת אמונות מהותית אשר מספקת בסיס חלופי להשקפותינו באשר לטבע האדם, השכל האנושי, ומקורות של החיובים המוסריים התקפים לגבינו. בסיס חלופי זה לא התקיים, כפי שסיפרו לנו, בד בבד עם מסורת פוליטית מוקדמת יותר, המושתת על כתבי הקודש. במקום זאת הוא קרע את המסורת המוקדמת לגזרים.

למשל, האמונה הליברלית בכל שהשכל הוא עוצמתי, אוניברסלי, ושניתן לסמוך עליו משמעותה היא שברמת העיקרון אין כל צורך להיוועץ במסורות הלאומיות והדתיות, או אף לתת למסורת כאלה כבוד ויקר. האנשים הפרטיים יכולים להשתעשע בדברים כאלה, אם הם רוצים. אבל ניתן לנהל את חיי הציבור היטב גם בלי כל זה.

באופן דומה, האמונה שהחובה הפוליטית נגזרת אך ורק מהסכמת הפרט המשכיל משמעותה, שלמסורת המדינית והדתית אין ברמת העיקרון שום משקל כלל. או לפחות לא כזה שניתן להכיר בו. כל זכות או חרות פוליטית שנראת ברגע מסוים כתוצר השכל הציבורי תפיל, תוך זמן כל מוסד מסורתי באשר הוא.

אבל האם  קיימת אלטרנטיבה? כפי שציינתי בהתחלה, רבים מהמחברים והאינטלקטואלים היותר כשרוניים שלנו מנסים ללא הרף לשכנע אותנו כי אין לנו ברירה אלא להיות ליברלים. זה או זה או מרקסיזם ופשיזם. ומאחר והחלופות הללו מזעזעות, טענה שאני עצמי מסכים איתה לגמרי, הדרך השלילה לא מתקיימת שום חלופה אלא להיות ליברל. 

לעתים קרובות אני לא יכול להגיד האם הטענה הזאת היא בסך הכל תוצר של בורות, או שמישהו בכוונה ניסח אותה בצורה מטעה. יהיה המקרה אשר יהיה, הטענה גורסת שאין ברירה אלא לבחור באחת משלוש הדוקטרינות האנטי-דתיות, אנטי-מסורתיות של המאה ה-20, ושהדרך היחידה הפתוחה בפנינו היא לבחור את הפחות נוראה מבין השלוש.

מה שבאופן ברור מודחק על ידי החזרה המתמדת של הטענה הזו הוא אפשרות שהתקיימו, עד לאחרונה ממש, חלופות שמרניות לליברליזם, אשר הציעו דרך אחת לחשוב על החיים הציבוריים.

המילה "שמרני" משמת בדרך כלל כמונח נרדף ל"מסורתי". שמרן הוא מי ששואף להגן ולפתח את המסורות הפוליטיות והאינטלקטואליות של שבטו או אומתו. כמובן שאין משמעות הדבר שהשמרן חייב להגן על כל שטות אשר הייתה אי פעם חלק מהמסורת. כל מסורת פוליטית עוברת שינויים במהלך הזמן. אבל אם חייבים לערוך שינוי, אז השמרן היה רוצה לראות את התיקונים נעשים על סמך עקרונות הפנימיים של הסדר הקיים, ותמיד תוך שימת לב לחיזוק המבנה הייחודי של הסדר הציבורי בכללותו.

משמעות הדבר היא שהשמרנות אינה משהו דומה למרקסיזם או ליברליזם. שני אלה הן תאוריות אוניברסליות אשר מציעים תשובה יחידה לשאלת הטוב המדיני לכל האומות, בכל מקום בעולם, ובכל הזמנים בהיסטוריה. להבדיל מהתאוריות האוניברסליות הללו, יכולים להתקיים שמרנויות שונות כמספר מסורות לאומיות ושבטיות. ישנן מסורות  שמרניות בסין והודו, רוסיה וגרמניה, אשר נבדלות באופן קיצוני מאלה שלנו, ואולי יש בכל אחת דברים אטרקטיביים ואולי לא. אבל כשמרן אני לא מחויב להגן על כל אלה, ואף לכם אין צורך בכך.

עניינינו כאן במסורת פוליטית שמרנית מסוימת, המסורת השמרנית של מדינות דוברות האנגלית, שאקרא לה שמרנות אנגלו-אמריקאית. ניתן להתחקות אחרי המסורת עד לימי הביניים. אבל נוכל לדבר על מאין תקופה קלסית למסורת זו, המתחילה עם ג'ון פורטסקיו בשנות ה-70 של המאה ה-15, וממשיכה עם אנשים כמו רי'צארד הוקר, סר אדוארד קוק,ג'ון  סלדן, אדוארד הייד (הרוזןמקלרנדון), סר מתיו הייל, סר ווילאם טמפל, ג'ונתן סוויפט, סר ויליאם בלקסטון, ג'וזייה טאקר, אדמונד ברק, ג'וןדיקינסון, ג'ון אדאמס, ג'ורג' וושינגטון ואלכסנדר המילטון. פילוסופים סקוטיים, כמו דיוויד יום, אדם סמית, אדם פרגוסון, ותומאס ריד תרמו גם כן למסורת זו.

המסורת האנגלו-אמריקאית הזו מתוארת באחד המאמרים האחרונים שלי, "שמרנות מהי?" שנכתב יחד עם אופיר העברי בשביל "אמריקן אפרז". אנו מציעים שם שניתן לאפיין את המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית כבנויה על חמישה עקרונות:

1.אמפיריציזם היסטורי. המסורת של הממשלה נגזרת ממסורות חוקתיות, אשר הניסיון ההיסטורי ארוך השנים של האומה מורה כי יש בה להציע יציבות, רווחה וחרות. כל אלה מזוקקים בתהליך של ניסוי וטעיה במשך מאות בשנים, עם תיקונים ושיפורים מונהגים בעת צורך, תוך מאמץ לשמר את שלמות פני האומה בכללותה. אמפיריציזם היסטורי שכזה כולל מבט ספקני על זכותם האלוהית של השליטים, זכויות אדם כלליות, ושאר מערכות אוניברסליות מופשטות. מסמכים כתובים מבטאים ומאחדים את המסורות החוקתיות של האומה, אבל אין הם יכולים לא לתפוס ולא להגדיר את המסורת הפוליטית הזו בכללותה.

2.     לאומיות. בני האדם אינם חיים כפרטים מבודדים, אלא מרכיבים קיבוצים לאומיים המאופיינים בקשרי נאמנות הדדית ומסורות מורשות ייחודיות. רב גוניות של הנסיונות הלאומיים משמעותה כי ללאומים שונים יהיו מסורות חוקתיות ודתיות שונות. המסורת האנגלו-אמריקאית קשובה לעקרונות של מדינה לאומית חופשיה וצודקת, המתווה את דרכה ללא התערבות חיצונית, שמקורה בתנ"ך העברי. עקרונות אלה כוללים את תפיסת האומה כעולה מתוך שבטים מפוזרים, אחידותה מעוגנת במסורת תרבותית משותפת, במיוחד בשפה, חוק ודת מסורתיים. לאומיות כזו אינה מבוססת על גזע, ומסוגלת לקבל חברים חדשים אשר מכריזים כי "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" (רות א':טז')

3.     דת. המדינה מצייתת ומכבדת את האל התנ"כי ואת המנהגים הדתיים המשותפים לאומה. הם מהווים את ליבת המורשת הלאומית, וחיוניים לצדק ולמוסר הציבורי. בו בעת, המדינה מציעה סובלנות רחבה להשקפות דתיות וחברתיות אשר אינן מסכנות את שלמותה ורווחתה של האומה בכללותה.

4.     הגבלת הרשות המבצעת. כוחו של המלך (או הנשיא) מוגבלים על ידי חוקי האומה, שאינם לא נקבעים ולא נפסקים על ידו. כוחו של המלך (או הנשיא) מוגבל על ידי נציגי הציבור, וחובה עליו לקבל את הסכמתם ואישורם (advice and concent) הן בשאלות החוק והן בשאלות המיסוי.

5.      חרויות הפרט. הבטחת חייו ורכושו של הפרט היא צו האל כבסיס לחברה שלווה ומשגשגת, ושי להגן עליה מפני פעולות שרירותיות מצד המדינה. היכולת לש האומה לתור אחר האמת וליישם מדיניות יציבה תלויים בחופש הביטוי והוויכוח. החוק מבטיח את זכויות וחרויות יסוד האלה ואחרות, ולא ניתן להפר אותן אלא בהליך חוקי ראוי.

העקרונות הללו יכולים לשמש כסיכום המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית שהייתה לבסיס הרסטורציה של החוקה הבריטית ב-1689, של הרסטורציה האמריקאית אשר התרחשה בעת אישור החוקה האמריקאית ב-1787, אחרי 12 שנות תוהו. אותם העקרונות המשיכו לתמוך את המשך המסורת השמרנית באנגליה, אמריקה, ואומות אחרות, עד לימינו אנו.

ניתן להבין את ההבדלים הקריטיים בין המסורת השמרנית הזו לליברליזם באופן הבא: הליברליזם, כפי שנאמר, הוא דוקטרינה פוליטית המבוססת על ההנחה שהשכל זהה בכל מקום, ונגיש, ברמת העיקרון לכל פרט ופרט, ושדי לו לאדם לשאול בעצת השכל כדי להגיע לאותה צורת הממשל האחת אשר טובה בכל מקום, ושלאחרונה זכתה בשם הדמוקרטיה הליברלית. מושג זה הפך לפופולרי לראשונה באירופה בשנות העשרים של המאה ה20, והשיג עמדה שולטת בשיח הפוליטי של עולם דובר האנגלית רק בשנות ה-90 של אותה המאה.

מה שמתכוונים במושג זה הוא לצורת ממשל אשר שואלת עקרונות מסוימים מהמסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית המוקדמת יותר, במיוחד אלה המגבילים את הרשות המבצעת ומבטיחים את חרויות הפרט (עקרונות 4 ו-5). אבל הדמוקרטיה הליברלית מתנתקת מהמסורת הפוליטית האנגלו-אמריקאית המוקדמת בטענה כי העקרונות הללו נגזרים מן האקסיומות הליברליות, ולכן מכחישה את הקשר שלהן מהמסורת האנגלו-אמריקאית הרחבה יותר שממנה הם צמחו באופן היסטורי. וכך ליברלים דואגים מעט מאוד, אם בכלל, מביטולם של היסודות הלאומיים והדתיים של הממשל האנגלו-אמריקאי (עקרונות 2 ו-3), מאחר ואלה נחשבים בעיניהם לבלתי נחוצים, אם לא פשוט מנוגדים לשכל האוניברסלי.

וכך, במאבקם למען "דמקרטיה ליברלית" כלל עולמית שלהם, הליברלים התבלבלו בין עקרונות היסטוריים-אמפיריים מסוימים של החוקה האנגלו-אמריקאית מסורתית, אשר פותחו ונלמדו בתהליך מייגע של מאות שנים (עיקרון 1) עם אמיתות אוניברסליות הנגישות בצורה שווה לכל יצורי אנוש, בלי קשר לנסיבות היסטוריות או תרבותיות.

משמעות הדבר היא שכמו כל הרציונליסטים, ליברלים עסוקים בליישם אמיתות מקומיות, אשר טובות לנסיבות מסוימות, למצבים ונסיבות שונים בתכלית, שם לעתם קרובות הם משתבשים בצורה נוראה. בשביל השמרנים הכישלונות האלה, למשל קריסה חוזרת ונשנית של חוקות ליברליות במקומות כמו מקסיקו, צרפת, גרמניה, איטליה, ניגריה, רוסיה ועיראק, בין רבים אחרים, מרמז כי העקרונות הנידונים נמתחו יתר על המידה, ויש לראות בהם כנכונים רק בטווח צר יותר של הנסיבות. הליברלים, לעומתם, נוטים לראות בכשלונות האלה תוצאה של "יישום גרוע", כשהם ממשיכים לראות בדמוקרטיה ליברלית אמת אוניברסלית שאין הניסיון יכול לגעת בה ולגרוע ממנה, יקרה מה שיקרה.

משמעות הדבר היא שמה שהמכונה היום "הדמוקרטיה הליברלית" לא מתיחס אל לחוקה האנגלו-אמריקאית המסורתית, אלא לשחזור רציונליסטי שלה, אשר נותק מהדת הפרוטסטנטית והמסורת הלאומית האנגלו-אמריקאית. במקום להיות צורת ממשל שנבחנה לאורך זמן, האידאל הליברל-דמוקרטי הזה הוא משהו חדש הן לאמריקה והן לאנגליה, והוא מתבוסס בסמכותו רק בעשורים האחרונים.

האמריקאים מתייחסים, באופן מסורתי, לצורת הממשל שלהם כאל "ממשל רפובליקאי". ואכן, המושג "דמוקרטיה ליברלית" לא נמצא בשימוש בשיח הציבורי יותר מאשר "ממשל רפובליקאי" עד שנות ה-60 של המאה ה-20.  והוא לא זוכה לעמדת שליטה בשיח על צורות הממשל (כשהוא עוקף אפילו את הביטוי "הממשל הדמוקרטי") עד שנות ה-90 של אותה המאה.

תנודות אלה  בשפה אינן מקריות, אל משקפות שינוי עמוק ברמה של רעיונות גם כן, שינוי בתפיסה מהי צורת הממשל הנחשבת לרצויה ולגיטימית. באופן כללי, עמדתו הדומיננטית של המונח "ממשל רפובליקאי" תואמת את התקופה בה המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית נשארה האופן יחסי ללא פגע, ויכלה לשמש מחסום נגד חדירה גדולה מדי של אקסיומות ליברליות לחיי הציבור.

מה היה "הממשל הרפובליקאי" בתפיסה האמריקאית המסורתית? ממשל רפובליקאי באמריקה היה, בין היתר, כזה שהיה מסוגל לראות את עצמו כמשקף ומחזק את ערכיו של "הציבור הנוצרי" (כלשון האמירה הידוע של הבית המשפט העליון אשר זכתה לאישוש במשך כל שנות ה30 של המאה ה-20). אכן, ב-1942 הנשיא רוזוולט עדיין דיבר על ארה"ב כעל אומה אשר "דוגלת בערכים הנושנים של הנצרות".

אבל לקראת 1948 אנו מוצאים לראשונה את בית המשפט העליון של ארה"ב אוסר על חינוך דתי התנדבותי בבתי הספר הציבוריים, אשר הציעו כיתות מקבילות בנצרות פרוטסטטנטית, קתולית וביהדות. במקרה זה השופט הוגו בלאק כותב ש:

המדינה לא יכולה להשתמש במערכת בתי הספר הציבוריים, בצורה שתהיה עקבית עם התיקון הראשון והתיקון הארבע-עשר לחוקה, עדי לסייע לאמונה דתית כלשהי או לכל דת או כת באשר היא בהפצת אמונותיה והאידאלים שלה.

במבט לאחור אנו יכולים לזהות שלא היתה זו החלטה מבודדת. בפועל זה היה סממן מקדים של המפנה אשר יגמור את התפיסה הרפובליקאית הישנה של ארה"ב, וימסד בין האליטות שלה את התפיסה החלופית, הידועה כיות כ"דמוקרטיה ליברלית" –צורת המשטר אשר מכירה אך ורק כבסיס ללגיטימיות של המדינה אך ורק בעקרונות ליברליים, ושוללת עניין ותמיכה מהעקרונות הדתיים, הלאומיים וההיסטוריים-אמפיריים, אשר במשך מאות שנים תפסו מקום כה מרכזי במסורת החוקתית האנגלו-אמריקאית .

הטענה שניתן לקיים משטרים ליברל-דמוקרטיים מסוג זה במשך תקופה ארוכה ללא העקרות השמרניים שהם ביטלו, היא היפותזה הנבחנת כעת לראשונה. אלה שמאמינים שהתוצאה החיובית של הניסוי הזה מובטחת, מסיקים את המסקנה הזו לא מראיות היסטוריות או אמפיריות, שכן אין לנו כאלה בנמצא. במקום זאת, הביטחון שלהם נשען על מערכת לוקיאנית-רציונליסטית סגורה המחזיקה אותם בשבי, ומונעת מהם את היכולת לחזות כל תוצאה אחרת אפשרית.

במסורת המערבית קיימת אפוא לפחות חלופה אחת מפותחת היטב לליברליזם אשר אינה לא מרקסיסטית ולא פשיסטית. זוהי המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית. אין כוונתי כלל לתמוך בכל הרעות שנסבלו במשטר הרפובליקאי הישן בארה"ב. הניצול המוסדי של המיעוט האפרו-אמריקאי הוא הדוגמה הברורה ביותר של משהו שיש לנו לשמוח שנפטרנו ממנו.

 אבל אני כן מאמין שאפשרי לחשוב במונחים של מה שניתן לקרוא לו כעת הדמוקרטיה השמרנית. מודל פוליטי שכזה ידחה את האקסיומות של המערכת הליברל-רציונליסטית, ובמקום זה יתרכז לשמירת האיזון בין עקרונות הממשל המצומצם וחרויות הפרט מחד ולעקרונות של הדת, הלאומיות ואמפיריציזם היסטורי אשר שמרו על הממשל החופשי באנגליה ואמריקה במשך מאות שנים מאידך.

דמוקרטיה שמרנית כזו תתאפיין בהשקפות הבאות:

1.     דת ציבורית. ליברליזם מציע כי השכל האוניברסלי הוא התשתית הנחוצה והמספקת לממשל צודק ומוסרי. משמעות השבר היא שניתן להחליף בשיח הציבורי את המסורת הדתית והלאומית, אשר שימשה מוקדם יותר להבנה הציבורית של צדק ויושר בשכל האוניברסלי עצמו. ההשקפה השמרנית-דמוקרטית גורסת שאין הדבר נכון כלל. השמרנים רואים בשכל האדם כמייצר ללא הפסק שפע של דעות המשתנות בכל רגע על שאלות של צדק ומוסר, עובדה הברורה לנו היום בקביעה מתמשכת של זכויות אדם חדשות. השמרנים גורסים שהבסיס היציב היחיד לעצמאות הלאומית, צדק ומוסר ציבורי הוא מסורת תנ"כית חזקה בממשל ובחיי הציבור. הדוקטרינה הליברלית הדורשת "חומה של הפרדה בין הכנסיה למדינה" בכל שלבי הממשל היא תוצאה, כפי שכבר נאמר, של תקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ולא מאפיין אינהרנטי של המסורת האמריקאית הפוליטית.

2.     החוק. הליברלים מתייחסים לחוקי האומות כצומחים מהמתח בין המשפט הפוזיטיבי וצווי השכל האוניברסלי, כפי שבתי המשפט מבטאים אותם. השמרנים דוחים את השכל האוניברסלי לכאורה של השופטים, אשר לעתים קרובות אינו יותר מכניעה לאופנה החולפת. אבל השמרים גם מתנגדים לכבוד רב מדי למסמכים כתובים מבודדים, אשר מוביל, למשל למיתולוגיה ליברלית בדבר היות אמריקה "אומת הקרדו" (creedal nation""), או "אומת ההנחה" (""propositional nation), אשר אינה מוגדרת אלא על ידי מספר תיאורים מופשטים המצויים בהכרזת העצמאות האמריקאית או בנאום גטיסברג של לינקולן. יהיו המסמכים הלאה חשובים ככל שיהיו, הם אינם יכולים להוות תחליף למסורת האנגלו-אמריקאית שמרנית בכללותה, כששורשיה בכתבי הקודש ובמשפט המקובל האנגלי, שהוא לבדו מספק את התמונה המלאה של המורשת הליגלית של אנגליה ואמריקה.

3.                 חינוך. הליברלים מאמינים כי תפקיד בתי הספר ללמד את התלמידים להזות את החרות, השוויון והסכמיות כמטרות האוניברסליות של הסדר המדיני, ולראות במסמכי היסוד של ארה"ב כאילו עוצבו בתהליך של היקש שכלי חופשי להשגת המטרות הללו. השמרנים מאמינים שהחינוך (בין של תלמדיים הדתיים ובין של חבריהם שאינם כאלה) צריך להתמקד בתהליך ההיסטורי והיתרונות של המסורת האנגלו-אמריקאית החוקתית והדתית, עם שורשיה בכתבי הקודש, כמו גם בדרך בה המסורת הזו אפשרה את עלייתה של משפחת העמים במיוחדת אשר השפיעה על האנושות כולה. הדבר חייב לכלול את ההדרכה, כלשונו של ברק, להכיר שממשל טוב  הוא זה "הכשיר לאחד את חרות הפור והכלל עם הכח הציבורי, עם סדר, עם שלום, עם צדק, ומעל הכל, עם המוסדות אשר עוצבו להעניק קביעות ויציבות במהלך הדורות.

4.                 כלכלה. הליברלים מתייחסים לכלכת שוק כלל עולמית , הפועלת ללא התחשבות בגבולות מדיניים כאל צו השכל האוניברסלי הניתן ליישום לכל האומות. על כן, אין הם מכירים שום תכלית כלכלית לגיטימית זולת יצירת "שדה משחק שווה" בו כל האומות משתתפות לפי כללים אוניברסליים ורציונליים. השמרנים רואים בכלכלת שום והיוזמה החופשית כחיוניים לקידום עושר האומה ורווחתה. אבל הם גם מכירי בהשפעות השליליות של השוק על המוסדות המסורתיים המבוססים על נאמנות הדדית, אשר כוללים את המשפחה, האומה והמסורת הדתית. יתרה מכך, השמרנים רואים את ההסדרים הכלכליים כמשתנים בהכרח ממדינה למדינה, כהשתקפות של הניסיון ההיסטורי המסוים והחידושים של כל אומה כשהיא מתחרה להשיג יתרונות לבניה.

5.                 הגירה. הליברלים מאמינים שמאחר והעקרונות הליברליים נגישים לכל, אין שום סיבה לחשוש מהגירה רחבת מימדים מן המדינות עם מסורות לאומיות ודתיות שונות ביותר מאלה שלנו. השמרנים חושבים שהגירה רחבת מימדים אפשרית רק כאשר למהגרים יש מוטיבציה חזקה להשתלב והם מקבלים סיוע בהטמעת המסורות הלאומיות של ביתם החדש. בהעדר התנאים האלה, התוצאה תהיה מתחים בין-תרבותיים כרוניים ואלימות.

6.                 אימפריה ליברלית. מאחר והליברליזם נחשב לצו השכל האוניברסלי, הליברלים נוטים להאמין שיש לדחוף, ולעתים אף לכפות, על כל מדינה שאינה נשלטת על ידי דמוקרטיה ליברלית לאמץ את צורת הממשל הזו. השמרנים, לעומת זאת, מכירים בכל שחברות שונות משתמרות ושמורות על השלום בדרכים שונות, ושיישום אוניברסלי של הדוקטרינה הליברלית מביא לעתים קרובות לקריסה ותוהו, והנשק עולה על התועלת.

7.                 גופים בינלאומיים. הליברלים מאמינים, באופן דומה, שהיות והעקרונות הליברליים הם אוניברסליים, לא יקרה כל נזק אם כוחות הממשל יעברו לגופים בינלאומיים. השמרנים, לעומת זאת, מאמינים כי אין לגופים בינלאומיים כאלה שום מסורת ממשל יציבה, ושום נאמנות לאיזו אוכלוסייה לאומית מסוימת אשר תרסן את התאוריות הכוזבות שלהם בדבר זכויות אוניברסליות. על כן הם רואים את הגופים האלה כנוטים באופן בלתי נמנע לשרירותיות ואוטוקרטיה.   

כאשר התוויתי את העקרונות האלה של הדמוקרטיה השמרנית, לא הצעתי שיש לערוך שינוי כלשהו באיזה מסמך חוקתי כתוב. שכן למען האמת, לא חוקת ארה"ב ולא המסמכים חוקתיים העיקריים באנגליה אינם תומכים ישירות בדוקטרינות הליברליות, ולכן יש להודות שהמסמכים הללו אינם מקור הבעיות שהמדינות האלה ניצבות בפניהן.

הבעיה האמתית היא שהאליטות האמריקאיות והבריטיות, כמו מקביליהן האירופאיות, מחויבות באופן דוגמטי לאקסיומות הרציונליסטיות-ליברליות כבסיס הליגיטימי היחיד לממשל, ועסוקות להרכיב מחדש את החיים הציבוריים לאור האמונות הללו, בלי להתחשב בתוכן הממשי של המורשת החוקתית האנגלו-אמריקאית.

כך למשל, אין שום דבר בחוקה האמריקאית שאוסר הוראת כתבי הקודש בבתי הספר. גם במסגרת החקיקה הליברלית הנוכחית, אין זה בלתי חוקי ללמד את כתבי הקודש בבתי ספר הציבוריים האמריקאיים. נראה כי בית המשפט העליון מתיר את הוראת כתבי הקודש כהיסטוריה, ספרות ופילוסופיה, אך רוב בתי ספר הציבוריים לא מציעים לימודים כאלה. הבעיה היא הרבה פחות החוק כפי שהוא קיים אלא ההנחות של תרבות הנאורות אשר עוינת את הוראת כתבי הקודש ואינה חפצה לראות אותה בבתי הספר. אכן, זוהי אותה התרבות אשר אחראית לכך שקורסים משמעותיים פילוסופית ותאולוגית בכתבי הקודש לא קיימים אף באוניברסיטאות, אף שלא קיים שום מחסום חוקי המונע מלהציע או אף לדרוש אותם.

באופן דומה, בית המשפט העליון של ארה"ב התיר לעצמו, מאז 1992, לקבל החלטות על בסיס מה שהוא קורא "הזכות של הגדרה עצמית לתפיסת הקיום, המשמעות, היקום" (במילים של השופטים קנדי, סאוטר ואו'קונור במשפט (Planned Parenthood v. Casey. בעשותו זאת, בית המשפט לוקח את הקביעה של ג'פרסון לזכות אוניברסלית ל"חרות חתירה אחר האושר" בהכרזת העצמאות וקובע אותה כמאין קנה מידה אולטימטיבי לשפוט על פיו את כל הדברים שבחברה. ושוב, אין זו החוקה עצמה שמהווה את הבעיה, ואף ולא בהכרח הימצאות של ביטויים של נאורות רציונליסטית כאלה בהכרזת העצמאות. הבעיה האמתית היא העובדה שרבים מהשופטים אשר מפרשים את העולם מתוך כתונת המשוגעים האינטלקטואלית של מערכת האקסיומות ליברלית כבר אינן מסוגלים יותר לתת שום משקל אמתי למציאות האמפירית של האומה האמריקאית, עם המחויבות ההיסטורית שלה לכתבי הקודש, הדת הנוצרית, והחוק המקובל של אנגליה ואמריקה. 

אולי הדמוקרטיה הייתה מתחזקת אם מסמכיה החוקתיים היו נכתבים במטרה להגן כל הייחודיות של האומה ומסורותיה. אבל כפי שהדוגמאות האלה מראות, זה לא המסמכים הכתובים הראשיים שהופכים את הדמוקרטיה לשמרנית.

הטראומה של מלחמת העולם השנייה שכנעה את אמריקה, אנגליה ואומות אחרות לאמץ את המערכת הסגורה של העקרונות הנאורות הרציונליסטית, הליברליזם, כתשתית היחידה לחיי הציבור והחובה המוסרית. בסופו של דבר המסורות הפוליטיות של המדינות האלה אף שינו את שמן ל"דדמוקרטיות ליברליות" בשביל לציין שמכאן ואילך רק העקרונות של הנאורות הרציונליסטית יחשבו לבסיס לגיטימי לשיח הפוליטי.

אבל העקרונות הליברליים לא מספקים משאבים לשמירה על מוסדות כמו המדינה הלאומית, המשפחה והדת הנוצרית או היהודית. אחרי שליברליזם החליף את ההשקפה התנ"כית הוותיקה אשר הפיחה חיים במוסדות הללו, הוא הצליח במהלך דורות מספר לפגוע קשות בכולם. המציאות הפוליטית העכשווית של המדינות הלאומיות המתפוררות, משפחות הרוסות ומסורות דתיות שנשחטו היא תוצאה ישירה של קבלתה של הדוגמה הליברלית כמעין אמונת הישועה ברוב מדינות המערב. בנקודה זו הליברליזם מקובל ביותר למסורת, חוכמה ואמפיריציזם, במילים אחרות הוא החליף שיקול דעת משכיל גם כן.

רבים יכולים לראות שאומות המערב דוהרות את פי התהום. אני מציע סקיצה של מה תהיה המשמעות של לחזור ולהתרחק ממנו. הצעתי כי אין צורך באיזו רביזיה מהפכנית של המסכים החוקתיים הגדולים של המסורת הפולטית האנגלו-אמריקאית. אבל נטרך להניח את מערכת האקסיומות הליברלית הצידה. אנחנו צריכים להפסיק לראות בה את השורש של מוסדותינו החברתיים. אנחנו צריכים להפסיק ללמד אותה כדוגמה לילדינו. ועלינו לחזור אל המסורות הוותיקות של המחשבה המדינית האנגלו-אמריקאית, שעוד ניתן להחיותה כמודל הפוליטי שניתן לכנותו דמוקרטיה שמרנית.
פרופ' יורם חזוני הוא המחבר של  The Virtue of Nationalism.

---

[1] ציטוטיו של לוק מובאים כאן על פי “המסכת השנייה  על הממשל המדיני”(תרגם: יוסף אור)), ירושלים תשי”ט