יום חמישי, 25 בינואר 2018

יוליה לטינינה - הקדמה לספר "האופה הרוסי - רשימותיו של ליברל-פרגמטיסט"

ספר זה הוא לא בדיוק קובץ מאמרים. הספר הוא קובץ מאמרים שנכתבו במיוחד בשביל הספר. כשהם נכתבו, הם נכתבו בכוונה תחילה כפרקים בספר.
מאז שהעזתי לבקר את ערכי השמאל, למדתי על עצמי הרבה דברים חדשים. גיליתי כי אני פשיסטית ושכירה של המשטר העקוב מדםשמנקודת המבט שלי "יש רק שני משטרים ראויים והגונים מלוכה מעמדית ודיקטטורה נאורה" (ויטלי טריטיאקוב),ושאני חולמת על "מונארכיה אבסולוטית עם מלך גאון שוחר טוב בראשה. שיעניש את הרשעים ויתן פרסים לטובים, ויקבל החלטות טובות המובילות לעליה בטובת הכלל ולא יקבל החלטות גרועות" (סרגיי דבידיס).
לצערם של מר טרטיאקוב  ומר דבידיס, אני מסוגלת בכוחות עצמי וללא עזרתם האדיבה לנסח את האידאל הפוליטי שלי. והוא פשוט ביותר.
המדינה אף פעם לא צריכה לעשות את מה שיזם פרטי מסוגל לבצע. אף פעם אין לבצע ברמה הפדרלית את מה שניתן לעשות ברמה המחוזית. הבוחר צריך להיות זה שמשלם ולו פרוטה אחת של מסים יותר משהוא מקבל במענקים מהמדינה. וששום דבר לא נכון כשלעצמו, אלא הכל תלוי בנסיבות.
 השקפת עולמי היא ליברליזם במובנו הקלסי, ופרגמטיזם. ליברל-פרגמטיזם, אם תרצו.
מהו ליברליזם? בדיוק מה שהמושג הזה סימל במאה ה-19. סך הדעות המשתקפות באחד מהטקסטים הגדולים של האנושות הכרזת העצמאות של ארה"ב משנת 1776.
אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה.
מהו פרגמטיזם?
משמעו לא לעסוק בצביעות אינפנטילית. הנה למשל יש את סין, שם המדיניות הממשלתית הצליח הלהוציא מעוני 400 מיליון איש תוך עשרים שנה. והצבועים האינפנטיליים, כשהם רואים את סין מצהירים בקול מתחסד "אבל אין שם דמוקרטיה!" נכון, אין. ואם היתה, חצי מיליארד איכרים סיניים עניים היו מצביעים ליו"ר מאו חדש.
פרגמטיזם זה כשאינכם הופכים שום הגדרה לאבסורד. ולא מנופפים בידיים: "הנה מחברי הכרזת העצמאות כתבו שכל בדני האדם נולדים שווים, אבל הם לא נתנו זכות הצבעה לאינדיאנים, שחורים, נשים ועניים". נכון, לא נתנו. ואם היו, ארה"ב של היום לא היתה שונה בהרבה מהאיטי. ומה הלאה?

פרגמטיזם הוא ההבנה ששום דבר אינו אמת או שקר כשלעצמו, אלא רק לפי מצב הענייניםאם אתם אומרים "החתול הזה שחור" – זה לא אמת או שקר כשלעצמו. זו אמת אם החתול שחור ושקר אם הוא לבן. כשקדאפי נרצח זה טוב, וכשקנדי לא. וכשלי קואן יו שם יריבים פוליטיים בכלא ומשתיק תקשורת עצמאית, זה טוב, וכשפוטין או דובליה עושים את אותו הדבר, זה רע.
אתם תגידו שזה מוסר כפול? אני אגיד שזה שכל ישר. כלב-זאב הנלחם בזאבים כמותו צודק, ואילו הקניבל לא. הממשלות נוצרו כדי להגן על זכויות וחרויות הפרט. אם במקום זאת הן מפרות את הזכויות צריך להפיל אותן. אם הן אכן מגינות על הזכויות הן חייבות לנטרל את מי שמנסה לפגוע בזכויות הללו. איך מבחינים בין ממשלה המגינה על זכיות וחרויות לבין זו שמפרה אותן? כמו שמבדילים בין חתול לבן לחתול שחורבעזרת העיניים.
אנו חיים בתקופה בה 500 שנות ההגמוניה של המערב הולכים להסתיים.
אירופה השיגה הצלחה וחירות הפרט חסרי תקדים בהתבסס על כלכלת שוק, תושייה טכנולוגית, מדינה מינימלית, וההרגשה הטבעית האופיינית לכל תרבות של עליונותה שלה עלפני תרביות אחרות.
הכלכלה הפתוחה הזאת טעמה את הליברליזם הקלסי והפוזיטיביזם. ההוגים הפוליטיקאים הליברליים של המאות ה-18 וה19 הכירו את פלוטרכוס ואת טיטוס ליוויוס על בוריים, וניסו לבנות חברה בה הכח הבלתי מרוסן של הממשלה, והטיפשות חסרת הגבול של דלת העם יוחלפו במסגרות חקיקתיות.
תחילת המאה ה-20 הסתמנה בראקציה נגד הליברליזם הקלסי. המאה ה-20 הולידה את האידאולוגיות הטוטליטריות סוציאליזם, פשיזם, נציונל-סוציאליזם, אשר במקום להטיף לאינדיבידואליזם הטיפו לקולקטיביזם, במקום היוזמה החופשית לטיפול ממשלתי בכלכלה. ("הפשיזם מנוגד באופן מוחלט לדוקטרינת הליברליזם", כתב מוסוליני ב"מניפסט הפשיסטי").
המשטרים המבוססים על האידאולוגיות האלה קרסו, אבל לא לפני שהאידאולוגיות האלה הרעילו ומלאו את כל התודעה המערבית המודרנית.
כתוצאה מכך, רבים מהערכים האירופאיים הקלסיים התהפכו לניגודם המוחלט. כך הרעיון של העליונות של הציביליזציה האירופאית הפך לרעיון של האשמה האירופאית בפני כל מי שעבר קולוניזציה מצדה.
ערכים אחרים הם מס שפתיים. חופש היזמות באירופה המודרנית שוקע יותר ויותר בביצת הביורוקרטיה והרווחה. "באמריקה הלטינית יש בעיות ויש הזדמנויות. באיטליה יש רק בעיות", אמר לי פעם יזם איטלקי אחד.
הכי מפתיע הוא שהאבות של התאוריה והפרקטיקה הליברלית חזו את כל זה מראש. "ההמונים של הערים הגדולות אינם תורמים לטוהר הממשל יותר מאשר  נגעי בשר- לכוח הגוף" כתב המחבר של הכרזת העצמאות תומאס ג'פרסון. הדמוקרטיה הטהורה – "אינה עומדת בכפיפה אחת עם ביטחון אישי והקניין הפרטי", כתב ג'ימס מדיסון.
אנו חיים בעולם חולה, בו למדינות העניות, השואפות למודרניזציה כבר אין את הדוגמה הקבועה אשר עמדה להם במאה ה-19. במקום זאת, הסוציאל-דמוקרטיה אשר כבשה את המערב מציעה להם בשם האמיתות הכלל אנושיות תעמולה שמאלנית.
שני אבני הפינה של התעמולה הזאת הם רעיונות ה-universal suffarage וה-welfare state, זכות ההצבעה הכללית ומדינת הרווחה, כמאפיינים ההכרחיים לכל חברה חופשית.
לא רק שנוהגים להתעלם מהעובדות הברורות שזכות ההצבעה הכללית במדינות עניות נגמרת בדרך כלל בדיקטטורה, ואילו מדיניות הרווחה מובילה, אף במדינות היותר עשירות, למשבר כלכלי. כל אזכור שלהם מוביל לתגובה אינפנטילית-מתחסדת של הכחשה ויללות: "אתה פשיסט!" וקריאה זו מגוחכת כפל כפליים שכן הפשיזם צמח מתוך זכות ההצבעה הכללית ומדיניות חברתית.
הפרגמטיזם הליברלי זה כשאתם בהחתלה אוספים את כל העובדות, ולאחר מכן מסיקים מסקנות. אם אתם גורסים שבשדה גרביטציוני חזק מדי קרן האור אינה מתפשטת באופן לינארי, זה לא אומר שאתם אויבי האור. אבל אם אתם גורסים שבתנאי עוני הדמוקרטיה אינה שורדת, אתם משום מה נחשבים לאויבי הדמוקרטיה.
בהיטוריה אין שום דבר נכון כשלעצמו, אלא הכל לפי הנסיבות. המנגנונים החברתיים הם כל כך מורכבים ודינמיים עד שמה שעד אתמול היה המפגע, היום יהיה לברכה, ונסיבות קטלניות לחברה מסוימת מביאות חברה אחרת לשגשוג.
במאה העשירית לסה"נ, הפיצול הפנימי של אירופה גרם לה להיות נחשלת יותר מסין. בהמשך אותו הפיצול הבטיחה את שגשוגה. האבות המייסדים הפליגו לפלימות' להקים מעין קומוניזם נוצרי, אבל בסוף הקימו את ארה"ב.
הוא הדין לגבי זכות ההצבעה הכללית. שום דבר אינו נכון כשלעצמו. אם החברה שלכם מורכבת מבעלי רכוש פרטי ואזרחים אחראיים, כמו בשבדיה, אז גם עם מדיניות חברתית מאוד פעילה מי שיעמוד בסופו של דבר בראשה יהיה מדינאי אחראי. אם החברה שלכם מורכבת מקניבלים, כמו באפריקה, או מדלת העם, כמו ברוסיה, תקבלו נשיא אוכל אדם, או נשיא-לומפן.
זכות ההצבעה הכללית היא לא הטוב המוחלט. זכות ההצבעה הכללית היא חלק מהנסיבות המקריות שצצו באירופה בסוף המאה ה-19 בגלל צמיחה שלצבאות לאומיים, ואשר הביאה בתורה את עליית המשטרים הפשיסטיים, הנציונל-סוציאליסטיים והסוציאליסטיים.
זכות ההצבעה הכללית מובילה למדינת הרווחה, ומדינה כזאת לא יכולה לשרוד לאורך זמן. גם למדינות עשירות זכות ההצבעה הכללית מסוכנת, ואילו בשביל עניות  סופה להביא לדיקטטורה, אם ימצא פוליטיקאי מספיק חסר עקבות כדי להבטיח הררי זהב.
אנו לא מחלקים רישיון נהיגה, זכות להפעיל רכב, לכל אחד. אבל כן נותנים להם זכות להצביע. אנו יכולים לשלול מהומלסית אלכוהוליסטית את הזכות לגדל לבד את ילדיה, אבל אנחנו לא מסוגלים לשלול ממנה את הזכות לקבוע לנו מי יעמוד בראש המדינה. אפשר לשלול את חופש התנועה של רוצח סדרתי. אבל מסתבר שלשלול ממנו את הזכות להצביע זו פגיעה בחרה האזרחית.
טיעונים כאלה לא נראים לי כהתחסדות גרידא. נראה שזו התחסדות מכוונת, שהן הפוליטיקאים האירופאים והן הדיקטטורים הפוסט-סובייטיים דבקים בה עם אותה מטרה לרושש את האוכלוסיה ולהרחיב את הבסיס את האלקטורלי ואת הסמכויות של הממשלה.
אם המילה "דמוקרטיה" מציינת את זכות ההצבעה הכללית, אז אני נגד דמוקרטיה. אני בעד "קטיטורקרטיה", שלטון בעלי הרכוש הפרטי, בעד זה שזכות ההצבעה תעבור, בגלוי או בסמוי, רק לבעלי הרכוש ומשלמי המסים.     
כל מדינה, כולל הדמוקרטית, נוטה להתרחב עד אינסוף.
יחד עם זאת, שום דבר, זולת המדינה, לא יכול להבטיח את חירויות ואת זכויות האזרחים. בלי המדינה אין לא זכויות ולא חירויות. בהעדר המדינה יש רק או עדר או מלחמה.
התפקיד של החברה האזרחית הוא לנצל את כוח המדינה להבטחת החירות. כך, בקשת האדריכלית, כח הכבידה המשוך את כל האבנים למטה מנוצל כדי שהקשת תתרומם מעלה.
אנו חיים במדינה כשם שאנו חיים בכח הכבידה. אי אפשר לבטל את הכבידה, אפשר רק לנצל אותה.
האדם, למרבה הצער, צריך לא רק חירות. הוא גם צריך אשליות. שום דבר בעולם לא נכון תמיד, אלא כל דבר לפי נסיבות.


אין תגובות:

Ludwig von Mises Institute on Facebook