ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 17

פרק 17

ראו את הפירמידות על גדות היאור

על המאמץ הממשלתי לקידום התעשייה

אנדרטאות מכופות

לפני מספר שנים, במדינת הבית שלי, קונטיקט, המושל ג'ון רולנד הסכים לעסקה שהיתה אמורה להביא את קבוצת הפוטבול "ניו אינגלנד פטריוטס" לבירת המדינה הארטפורד. על פי דיאן סקארפוני (Scarponi) מ"אסושייטד פרס", "העסקה נחשבה לגדולה ביותר בתולדות ליגת הפוטבול הלאומית, עם איצטדיון ומבני עזר ממוקמים בטיילת, בעלות של 374 מיליון דולר". קארול באס (Bass) מ"ניו הייבן אדבוקייט" ציינה: "במסגרת העיסקה בין רולנד והבעלים של פאטריוטס, רוברט קרפט, הקבוצה קיבלה פטור מדמי שכירות, ארנונה או דמי ביטוח על האיצטדיון לתקופה של 30 שנה". (העיסקה התבלטלה לבסוף אחרי שמסצ'וסטס הציעה לקרפט עסקה שהיתה, להערכתו, טובה עוד יותר.)

בעוד שהעיסקה בין קונטיקט לפטריוטס היתה יקרה, היא אך בקושי עברה את 360 המיליון שדנוור הסכימה להוציא על איצטדיון חדש בשביל הברונקוס. פרוייקטים כאלה נפוצים בכל רחבי המדינה. הכלכלנים רוג'ר ג'. נול (Noll) ואנדרו צימבליסט (Zimbalist) תיארו ב1997 ב"The Brookings Review" את המצב ששרר אז:

מתקנים חדשים בעלות של 200 מיליון דולר לפחות הושלמו או נמצאים בשלבי בניה בבולטימור, שארלוט, שיקגו, סינסינטי, קליבלנד, מילווקי, נאשוויל, סן פרנסיסקו, סנט לואיס, סיאטל, טמפה וושינגטון הבירה, ונמצאים בשלבי תכנון בבוסטון, דאלאס, מינאפוליס, ניו יורק ופיטסבורג. שיפוצי איצטדיונים נרחבים בוצעו בג'קסונוויל ובאוקלנד. המומחים מעריכים כי עד 2006 למעלה מ-7 מיליארד דולר יוקצו למתקנים חדשים לצוותי הספורט המקצועים. רוב הכסף יגיע ממקורות ציבוריים.

כשהממשלה מסבסדת את מתקני הספורט, היא ממס על האזרח הממוצע, ומגדילה את הרווחי של כמה אנשים עשירים למדי: ספורטאים מקצועיים ובעלי הקבוצות. מה ההצדקה לנוהג זה? ההסבר הרגיל הוא שרוחב-יד שכזה יספק, בטווח הארוך, תמריץ לכלכלה המקומית, ויחזיר את עצמו כפל כפליים. הסבר זה אינו שועה לאזהרתו של בסטייה לראות, בעת בחירת מדיניות כלכלית לא רק את אשר נראה, אלא גם את שאינו נראה.

מה שנראה הוא הפעילות סביב האיצטדיון ביום המשחק. אנשים קונים כרטיסים, ובכך מייצרים רווח לקבוצה. על הכרטיסים מוטל מס, כך שכסף נכנס לקופת המדינה. בפנים הם קונים נקניקיות ובירה, וכסף מגיע גם לספקים וגם למדינה. אולי הם ילכו לאכול משהו לפני או אחרי המשחק, ויגדילו את רווחי המסעדות שבסביבה. אולי הם גם יעצרו במוזאיון המקומי, או ילכו גם לראות איזו הצגה. גם בעת בניית האיצטדיון, והן לאחר השלמתו, חברות הבניה המקומיות יקבלו יותר תעסוקה, ראשית בעת הבניה ולאחר מכן במיזמי תחזוקה של האיצטדיון, דרכי גישה, חניונים וכיו"ב.

כשאנו מסתכלים על מה שנראה, נדמה כי ברור למדי שהאיצטדיון אכן תרם לכלכלה המקומית. רק כאשר נתמקד על מה שאינו נראה, התמונה תתחיל להראות הרבה פחות ורודה. המשאבים שבזובזו על בניית האיצטדיון הרי היו צריכים להגיע מאיזשהו מקום.

"אהה", יכול להגיב תומך בעיסקת האיצטדיון, "אבל המדינה הולכת ללוות את רוב הכסף - כך שהיא בעצם מייצרת את המשאבם הדורישם בשביל המיזם, רק מתוקף היותה ראויה לאשראי."

אבל בסטייה מציין שבכל הלוואה הכסף הוא רק אמצעי. מה שלווים הוא בסופו של דבר תמיד מצרך עכשוי קיים. כשהממשלה מלווה כסף לחקלאי, הוא מוציא אותו על טרקטור. (בסטייה התשמש בדוגמתו במחרשה, אבל אם כבר אנחנו דנים בזה, מוטב שנהיה מעודכנים יותר.) מה שהחקלאי לווה בפועל הוא הטרקטור. ובגלל שכמות הטרקטורים הקיימים בבת אחת מוגבלת, כתוצאה מכך למישהו אחר יהיה חסר טרקטור.

והוא הדין לכל עסקאות האיצטדיונים הללו, ומאמצים ממשלתיים אחרים "להמריץ את התעשייה". אם חברות הבנייה בונות את האיצטדיון, הן לא בונות משהו אחר. אם הפלדה הולכת לתוך קורות תמיכה, אותה פלדה כבר לא זמינה לפרוייקטים אחרים. אם בני האדם מוציאים כסף במסעדות בסביבת האיצטדיון, יש מסעדות אחרות - למשל בשכונת המגורים שלהם - שלא מקבלות מהכסף. והכסף שהמדינה מוציאה, בין אם גויס דרך מיסים ובין דרך הלוואה, הוא כסף שמישהו אחר לא הוציא על משהו אחר.

הדבר נכון, כמובן, גם לכל מיזם פרטי: להקצות משאבים למיזם פלוני משמעו תמיד למונע אותם ממיזם אלמוני. אז השאלה האמיתית היא: מי צפוי להיות טוב יתר בבחירת המיזמים בהם שווה להשקיע, הממשלה או המגזר הפרטי? [1]

ברגע שנבחן את התמריצים של אלה המעורבים בדבר, התשובה ברורה. המשקיעים הפרטיים יסבלו הפסד אישי אם המיזם שלהם יפול, וירוויחו באופן אישי אם הוא יצליח. זיכרו כי הרווח הוא סימן שהיזם העריך את רצונות הצרכנים בצורה טובה יותר והקצה משאבים בצורה יעילה יותר ביחס למיזמים אחרים. ההפסד הוא סימן שהיזם טעה - היה ביקוש למשאבים הללו למשהו שונה מזה שהוא הקצה אותם.

בהינתן האינטרס האישי המוגבר במיזם, יש ליזם מוטיבציה חזקה לוודא כי המשאבים מוקצים באופן התואם את רצונות הצרכנים. ויש לו את הידע של "הנסיבות המסוימות של זמן ומקום" בפניהם הוא עומד. יתרה מכך, היזמים היותר מוצלחים בהערכה נכונה של מצב השוק העתידי הם אלה שכמות המשאבים הזמינה להם הולכת וגדלה. לעומתם, אלה השוגים בהערכותיהם לעתים קרובות, יאבדו את המשאבים הזמינים להם להשקעה תוך זמן קצר. יזמים טועים לפעמים , אבל מתרחש תהליך ניפוי בשוק, המתגמל את אלה הצודקים לעתים קרובות יותר.

התמריצים ל"משקיעים" ממשלתיים שונים בתכלית. מר רולנד, המושל של קונטיקוט לא ירוויח ולא יפסיד מעסקת האיצטדיון. המצביעים יוכלים, כמובן, לתלות בו חלק זעיר של העלויות, אם בבחירות הוא יעוף מהמשרד. אבל תמריץ זה חלש ביותר. ראשית, ייתכן ועד שתואות הסופיות של הפרוייקט יתגלו לעיני כל הוא כבר מזמן לא יחזיק במשרתו כמושל. בנקודה זו לבוחרים לא יהיה שום מפלט.

אסוכלת הבחירה הציבורית מראה כי כח נוסף מחליש את התמריץ הזה, ואכן ברוב המקרים מבטלו לחלוטין. לפוליטיקאים קיימים תמריצים חזקים להעדיף קבוצות אינטרס מיוחדות על חשבונו של הציבור הכללי. לאלה הנהנים מאותן הטבות ויחס מעודף קיים תמריץ חזק להשתדל ולהשיג את ההטבות הללו. ומאחר ועלויות של רוב הפעולות הפוליטיות מפוזרות על פני כלל הציבור, לאדם הממוצע אין עניין להתערב בעניינים הללו.

בהקשר של האיצטדיון, אנו רואים כי אפילו בעלות של 374 מיליון דולר, העלות לכל תודב קונטיקוט היא 100$ בלבד. פשוט לא שווה לאזרח הפשוט להקדיש מזמנו למשימה של עצירת האיצטדיון. אבל לחברות הבנייה המקוות להשתתף בהקמת האיצטדיון, והבעלים של העסקים והנדל"ן הסמוכים לאיצטדיון, הרווחים האפשריים עצומים. להם יש תמריץ חזק להתשדל בשביל הפרוייקט, לתרום לפוליטיקאים המקדמים אותו, ולממן מחקרים המראים כי המיזם נראה טוב.

למען האמת, אם ההשקעה המסויומת היתה רווחית, היזמים הפרטיים היו צפויים לקפוץ עליה במהירות, ולנצלה עם כספם שלהם. כך למשל הבעלים של קבוצת הכדורדסל "שיקגו בולס" ג'רי ריינסדורף והבעלים של קבוצת ההוקי "שיקגו בלאקהוקס" ביל וירץ מימנו באופן פרטי את הקמת היכל הספורט "יונייטד סמנטר" בשיקגו. בין משחקי הוקי, משחקי כדורסל, כנסים, מופעים על קרח ואירועים אחרים, המגרש תפוס רוב לילות השנה.

המשקיעים הפרטיים יפנו לעסק המסוכן של השתדלנות הפוליטית לטובת מיזם, רק כאשר לא ברור להם שהוא רווחי ללא תמיכת כספי משלם המיסים. לכן הממשלה צפויה להתמחות במיזמים מפסידי-הכסף. שיקולים תיאורטיים הללו מגובים על ידי עבודה אמפירית. בתקציר מנהלים שלהם, מכון הארטלנד שבשיקגו, אשר חקר את סוגיית האיצטדיונים לעומק, מצא כי:

בין השנים 1954 ו-1986, 14 האיצטדיונים שבשבילם היה קיים מידע מספק, צברו במצטבר שווי שלילי של 139.3 מיליון דולר. הפסד זה שנפל על כתפי משלמי המיסים בערים בהם הוקמו האיצטדיונים נע בין  836,021$ בשביל איצטדיון ה"וור ממוריאל" בבאפלו, עד ל$70,356,950 בשביל ה"סופרדום" בניו-אורלינס. המתקן היחיד אשר צבר ערך חיובי היה איצדטיון ה"דודג'ר", אשר נבנה, תוחזק והופעל באופן פרטי.

לארי מרגסק (Margasak) מסוכנות הידיעות אסושייטד פרס, תיאר במאמרו מ-1 ביולי 2001 הנושא את הכותרת "כישלון טרי-ישר מהחווה" את תכניות משרד החקלאות האמריקאי:

הרעיון היה להשקיע את כספי הממשלה במיזמי הזנק (start-ups ) חקלאיים להפיכת קנה-סוכר לרהיטים, שמן חמניות לשמן מנועים ואת צמחי האסקלפיה- לשמיכות, כשמשלם המיסים יקצור את כל הרווח. אבל אי שם אחרי 40 מיליון דולר, הנסיון המהולל של משרד החקלאות לייצר את המקבילה הממשלתית לקרן הון סיכון לא הניב, על פי המסמכים שהגיעו לידי אסושייטד פרס, כמעט ולא כלום. הקונגרס הרים ידיים ועצר את המשך ההוצאות.

כסף שהושקע ב-16 מהחברות נרשם כאבוד לגמרי, ו-28 חברות נוספות לא הניבו שום תשואה משמעותית, אם כי לכמה מהן יש עוד תקווה. בסך הכל, על פי המסמכים, השקעה כוללת של 40.3 מיליון דולר הניבה מאז 1993 החזר של 1.2 מיליון בלבד.

 עוד מירוצי-בירבורים

הקשיים בהצדקת השימוש בכספי ציבור לבניית איצטדיונים תקפים לכל השקעות ציבוריות מעין אלה. בסקירה של "אין דבר כזה בעולם - האנשים שבנו את רכבת טרנס-יבשתית 1863-1986", ניוט גינגריץ' (Gingrich) כתב:

ספר זה הוא גם תזכורת שימושית לקהל הקוראים העכשויים כי רוב הצלחתה של ארה"ב היה בזכות השיתוף בין ממשלה לעסקים... הממשלה שיחקה תפקיד מכריע כשסיפקה תקציבים ותמריצים. ללא התרומה הציבורית הזאת, הרכבת הטרנס-יבשתית לא היתה יכולה להבנות במשך לפחות עוד דור.

בעזרת טיעון דומה יכולנו להגיד שללא עבדים הפירמידות במצרים לא היו נבנות כלל[2]. אבל שום מבקר של "השיתוף בין ממשלה לעסקים" מעולם לא הטיל ספק בכך שמיזם מסוים היה מושלם במוקדם ולא במאוחר בעזרת הסיוע הממשלתי ולא בלעדיו. גינגריץ' שם לב למה שנראה ומתעלם ממה שאינו נראה.

המשאבים הנחוצים לבניית הרכבות היו צריכים להגיע משימושים אחרים. האם אותם שימושים היו חשובים יותר מהרכבת? אם מה שגינגריץ' אומר נכון, והרכבת הטרנס-יבשתית לא היתה קמה באופן פרטי במשך דור נוסף, נוכל להסיק שהיזמים חשבו שיהיו הרבה מאוד מיזמים אחרים שהצרכנים דרשו יותר מהמסילה. אין ספק כי רכבת טרנס-יבשתית היא דבר שימושי, אבל כך גם הרבה דברים אחרים. בעולם של משאבים מוגבלים, אנחנו בוחרים בין מבחר של מוצרים רצוים. חלק מהם נוכל להשיג במהרה, אבל בשביל להשיג אותם נצטרך לדחות סיפוקים אחרים. גינגריץ' פשוט מניח שרכבת טרנס-יבשתית היתה חייבת להגיע לפני החלופות שהיזמים היו מייצרים עם אותם משאבים.

גינגריץ' שם דגש מיוחד על תפקיד הצבא ב"הגנה" על המסילה. נדמה שזוהי דרך מנומסת להגיד "הריגה של מלא אינדיאנים שהיו בסביבה." יותר לנו להטיל ספק אם האינדיאנים הללו חשבו שהרכבת  היא השימוש המיטבי במשאבים באותו זמן.

תחשבו על מצב בו ניוט גינגריץ' מגיע לאזרח אמריקאי מן המניין ומציע לו שהממשלה תממן מעבורת שתטוס על בסיס קבוע הלוך ושוב לכוכב הלכת פלוטו. כשנתנגד הוא יקבע כי ללא התערבות ממשלתית מיזם כזה לא יקום גם בעוד אלף שנה. ייתכן והוא צודק. אבל כיצד הדבר מהווה הצדקה להקמת המיזם? האם זה לא בעצם הסיבה הממשית לדחות אותו על הסף?

דרך נוספת בה הממשלה "מקדמת את התעשייה" בארה"ב ובארצות אחרות, היא דרך סיוע לייצוא. (אם אתם, קוראים נכבדים, אינכם אמריקאים, פשוט החליפו את השם "ארה"ב" בשם ארצכם בכל הפסקאות הבאות. רוב הסיכויים שהממשלה שלכם עושה בדיוק את אותם תעלולים). "מיקוד על מדיניות חוץ" מדווח [3]:

דוגמאות למענקים והסובסידיות ליצואנים כוללים את "תכנית הגישה לשווקים" Market Access Program MAP)) ואת "התכנית להגברת הייצוא"Export) .(Enhancement Program EEP  MAP, שנוסדה ב-1990 מחזיקה בתקציב שנתי של 100 מיליון דולר, ומספקת סילוק חלקי של עלויות בניית שווקים וקידום מכירות בחו"ל. חלק ממשתתפי התכנית, הכוללים סאנקיסט גרוורס (Sunkist Growers), סאנסויט (Sunsweet), דואל פודז (Dole Foods) וגאלו ווינז (Gallo Wines) קיבלו למעלה ממיליון דולר בשנה אחת.

אין ספק ש"דאול פודז", תאגיד עם מחזור של מילירדי דולרים, שמחו לקבל את המרשרשים. אבל למה שכולנו נצטרך לממן את השיווק שלו? סיבה אחת שנוקבים בה היא שהדבר ייצר משרות בארה"ב. כעת, מובן שדואל יכולים להעסיק יותר פועלים עם הסובסידיה מאשר בלעדיה. זה מה שנראה. מאידך, התקציב לתכנית הגיעו מאנשים אחרים, אשר ככל הנראה לא בדיוק שרפו כסף בחצר האחורית שלהם. (ואם הם כן, זה היה מוריד את רמת המחירים. אמנם למשק היה לוקח זמן להסתגל, כל עוד היו מתירים להתסגלות להמשך, אין שום סיבה להאמין שהיינו נופלים לתוך "מלכודת נזילות".) אנו יכולים להניח שחלק מההוצאות שלהם היו משמשות לשכר של מישהו. כמו כן נכל לשער שברוב המקרים, העבודות שנעלמו בגלל המיסים  היו חשובות יותר מאלה שהושגו דרך הסבסוד. ככלות הכל אם ב"דאול" היו חושבים שהשיווק הזה רווחי, הם היו משקיעים בו גם ללא הסובסידיה. ואם "דאול" לא חשבו כך, הרי שהסיבה היתה הערכתם כי הצרכנים העריכו יותר את השימוש החלופי במשאבים הנחוצים לקמפיין הפרסומי.

הצדקה נוספת הקשורה היא שאמריקה צריכה "להשוות תנאים במגרש" בו פועלים היצואנים שלה, בגלל שמדינות רבות מסבסדות את היצואנים שלהם. אבל שום מדינה לא יכולה לסבסד את כל תוצרת הפנים שלה! הרי כל הרווח של התעשיות המסובסדות בא ממיסים על אלה שאינן מסובסדות.  סגירת דלת אחת לתוצרת אמריקאית פותחת עוד יותר דלתות אחרות. נכון שתעשיה מקומית מסוימת יכולה לסבול כתוצאה של מדיניות הסחר של מעצמה אחרת. אבל לנסות לפצות על הדבר על ידי הכנסת עיוותים נוספים במבנה הייצור יחולל גלישה מטה מטה של סיפוק כלל הצרכנים. תחשבו שחתכתם את עצמכם, ואתם מדממים לי על הנעליים, אז מה שאעשה זה אחתוך את עצמי בשביל לדמם על הנעליים שלכם. 

מי הכי צפוי להרוויח מתכניות פרוטקציוניסטיות כאלה? אין זה החלקאי הקטן ולא בעל העסק הקטן, שכן אין להם מספיק משאבים להשפיע על הקונגרס ולפתוח בשיווק בחו"ל. תורת הבחירה הציבורית, שכל ישר והיסטוריה מראים לנו כי תכניות כאלה נשלטות על ידי קבוצות אינטרס עשירות ובעלות שררה. נכון שהתקוממות עממית תצליח אולי להגביל חלק מהתכניות גם לצרכים הקטנים. אבל  אין שום סיבה לחשוד שהתוצאה תהיה טובה יותר ממלאי התכניות הנוכחי. במקרים רבים התאגידים הגדולים הם אכן אלה שיצטרכו להקדיש משאבים לשיווק במחוץ למדינה. ושוב, הסוגייה כאן היא מי יכול להחליט בצורה טובה יותר כמה להוציא על שיווק כזה: הבעלים של חברות ייצוא, שמסכנים את כספם שלהם, או פקידים ממשלתיים, אשר מהמרים על כספם של אחרים?

הטרקטור שלי והמחרשה של בסטייה

כאשר פרסמתי את החלק לעיל כקטע נפרד לפני צאת הספר הזה לאור, זכיתי לכמות נכבדה ביותר של דואר. חלק מהמכותבים היו מבלובלים (ואף מוטרדים) מהשימוש שלי בדוגמה של הציוד החקלאי מ"מה שנראה ומה שאינו נראה" של בסטייה.

התלונות על הדוגמה היו מעניינות ושוות התיחסות. הן מדגימות את הקושי בתפיסת הכלכלה האמיתית דרך ה"מעטה המתנופף" של הכסף, ואת הקושי לראות בבהירות את ההבדל בין מצב המשק בנקודה מסוימת לבין התקדמות לאורך זמן. יתרה מכך, הם מצביעים על הבחנה מבדלת חשובה בין הגישה האוסטרית לגישה הנאו-קלסית לניתוח הכלכלי.

תחילה נעמוד על ההבדל בין הגישות. אדם אחד כתב לי האין זה "פשטני" מדי להשתמש במודל שלא כולל מלאי כדי לתאר את התופעה?

בהערה זו יש חוסר-הבנה בסיסי לגבי הגישה האוסטרית. כלכלנים  נאוקלסיים רבים מנסים לייצר מודלים של המשק אשר "יתנהגו" כמה שיותר דומה למשק האמיתי, והכוונה היא שהם יתנו ניבואים מספריים הקרובים למחירים וכמויות שיופיעו באמת. כאשר מנסים לייצר מודל שכזה, ככל שמתחשבים ביותר מהגורמים המורכבים של העולם, כך המודל נחשב ליותר ויותר מציאותי.

הניתוח האוסטרי שונה בתכלית. אנו משתמשים במבנים דמיוניים אשר (בתקווה) יאפשרו לנו לראות את תמצית התופעות  הכלכליות הפועלות מתחת לכל המורכבויות המבלבלות של הכלכלה האמיתית, ולא מנסים לחכות את המורכבות. כשנבין את התופעות, נוכל לשתמש בידע כדי לפתור מצבים מסובכים יותר. קרל מנגר פרס את השיטה זאת בספרו "עקרונות הכלכלה", כפי שראינו בפרק 2.

בסטייה, שנחשב למבשר האסכולה האוסטרית, חזה את שיטתו של מנגר. בהערותיו על דוגמת המחרשה, בסטייה כתב:

אמת הדבר כי צמצמתי את הפעילות למושגים היותר פשוטים,  אבל אם תשתמשו באותה אבן הבוחן למורכבות שביוזמות האשראי הממשלתי, ותיווכחו כי לכולן תוצאה אחת בלבד: חלוקה מחדש של אשראי ולא הגדלתו. בכל מדינה, בזמן הנתון, יש כמות מסוימת של הון זמינה, וכולה נמצאת היכנשהו.

המבנה של בסטייה אינו פשטני, כי אם פשוט, כפי שצריך להיות. כן, הוא היה יכול לכלול מלאי המחרשות שטרם נמכרו בסיפור שלו, כפי שהיה יכול לכלול את מחיר המחרשה, את הצבע שלה, איפה החקלאי גר, וכמה חזירים היו לו. אבל אף אחד מהדברים הללו, כולל מלאי המחרשות, אינו רלוונתי להבנת תמצית התופעה המדוברת. (אדבר על המלאי בהמשך).

ומה בדבר הדוגמה עצמה? האם היא באמת מצליחה לתפוס את אותה התמצית? אציג מספר שאלות שקיבלתי על צד זה של הדוגמה:

באיזה מובן היה בסטייה יכול לטעון כי תמצית ההלוואה היא השאלת המחרשה ולא של הכסף?

בסטייה היה מסוגל להביט מבעד למעטה המתנופף של הכסף, ולראות כי בני האדם לווים את הכסף בשביל המוצרים שהם יכולים לקנות בו. (הרצון להחזיק ביתרות מזומנים הוא גורם הסבך את הניתוח, אבל לא משנה אותו באופן עקרוני). הוא כתב:

 בשאלה זו חיוני ביותר לשכוח את הכסף, מטבעות, שטרות, ואמצעים אחרים בעזרתם הסחורה עוברת מיד ליד; זאת בכדי לראות רק את המוצרים עצמם, שהם הם מהות האמיתית של ההלואה.

שכן כאשר החקלאי לווה חמישים פרנק כדי לקנות מחרשה, בעצם מה שמלווים לו היא המחרשה.

וכשסוחר לווה עשרים אלף פרנק כדי לקנות בית, אין הוא חייב את העשרים אלף פרנק, אלא את הבית.

כסף מופיע רק כדי לסייע בהבעת מספר צדדים שונים לכדי הסכם.

פיטר אולי לא ירצה להלוות את המחרשה שלו, אבל ג'יימס יהיה מוכן להלוות את כספו. מה יעשה ויליאם במקרה זה? הוא לווה את כספו של ג'יימס וקונה בו את המחרשה של פיטר.

אבל איש אינו לווה כסף למען הכסף עצמו. אנו לווים כסף כדי לקנות מוצרים.

יהיה סך הכסף הקשה [זהב] והשטרות במחזור אשר יהיה כל הלווים יחדיו לא יכולים להשיג יותר מחרשות, בתים, כלי עבודה, מזון או חומרי גלם מסך אותם הדברים אותם המלווים מוכנים לספק.

אבל האם היצרנים לא יכולים פשוט לייצר יותר מחרשות (או טרקטורים) בתגובה לעלייה בביקוש, ובכך לפגום בטעיון של בסטייה?

טוב, ודאי שלאורך זמן הם יכולים. אבל מאין הגיעו המשאבים לייצור הטרקטורים הנוספים? אם הממשלה התמחתה במתן הלוואות טרקטורים, אז כל מה שהיא עשתה בפועל זה להטות משאבים, כנגד רצון הצרכנים, מייצור סחורות אחרות לייצור הטרקטורים. אם הממשלה מלווה לכל קווי הייצור, צריך להיות ברור שזה לא יגרום באופן קסם להיווצרות עוד גורמי ייצור. רק חיסכון אמיתי מייצור אמיתי יכול לחולל מוצרי הון חדשים.

הכסף שהממשלה מלווה מגיע בסופו של דבר מאחד משני המקורות: מיסים או מכבש הדפוס. אם הממשלה משתמשת בכספי מיסים לצורך הלוואות כאלה, כל מה שהיא עושה זה להטות את המשאבים מאלה שעליהם מוטל המס לאלה שמקבלים את ההלואה.

אבל נראה כי יש דרך מהמבוי הסתום. אם הממשלה מדפיסה את הכסף ומלווה אותו, היאלא לוקחת משאבים משום מקום - הם פשוט צצים להם! זהו ה"קסם" של הכלכלה הקיינסיאנית.

במציאות, הממשלה לקחה מכל מי שהחזיק במזומן באותו זמן. הביקוש הממשי בכלכלה הוא בדיוק ההיצע של סחורות ושירותים ממשיים, כפי שנראה מצד השני של העסקה. אם אני מגדל תירס, תירס זה הוא הביקוש שלי לטרקטורים, זרעים, מכשירי טלויזיה, מכוניות וכיו"ב. מה שבני האדם מצפים לקבל בתמורה לתוצרת שלהם הוא כמות מסוימת של סחורות ושרותים ממשיים, ולא כמות של ניירות עם פרצופים של נשיאי ארה"ב. עליה פתאומית ובלתי צפויה בכמות הניירות הללו במחזור יכולה, אולי, לתעתע בבני האדם לזמן קצר ולגרום להם לחשוב כי יש בידם סחורות ושירותים ממשיים, ולייצר גאות זמנית. אלא שהאכזבה מהאמת כשתתגלה תחולל מיד אחר כך מיתון ושפל.

טוב, אז למה המלאי אינו רלוונטי?

הנה קלף ניצחון בחפיסה הקיינסיאנית. "אהה", יטענו הקיינסיאניים, "כל הניתוח הזה נכון כשהמשק מצוי במצב של תעסוקה מלאה, ואין בו שום גורם יצור מובטל. אבל כשהכלכלה מדשדשת, הגדלה בכמות הכסף יתניע את מערכת, וידברן את המשאבים הלא מנוצלים הללו (כלומר מלאי שלא מנוצל, מפעלים מושבתים ופועלים מובטלים) לחזור למערך הייצור."

אבל מדוע המשאבים הללו אינם מנוצלים? הבעלים של אותם משאבים מצפים לקבל מהם יותר ממה שמוצע להם בפועל. הם ממתינים להצעות טובות יותר. (או, במקרה של פועלים, ייתכן ואפילו אסור על פי חוק להציע מחיר נמוך יותר). כהמשק שרוי במצב כזה, האוסטרים היו טוענים כי זוהי תוצאה של הציפיות הכוזבות שיצרה הגאות הקודמת. בכל מקרה, כפי שציין ו.ה.האט, מה שנחוץ להחזרת התפוקה המלאה הוא שהפרטים במשק יעדכנו את הציפיות שלהם כדי להתאים טוב יותר את הביקוש הממשי למוצרים ושירותים שהם מציעים. הפתרון הקיינסיאני הוא לנסות לגרום ליצרנים (כולל פועלים) לחשוב בטעות כי הדרישות הלא-מציאותיות שלהם אכן מתמלאות.

הקיינסיאניים טוענים כי ללא תמריץ ממשלתי תהליך ההסתגלות יתעכב, ובעצם הדברים יתדרדרו עוד יותר, בגלל ספירלת היאוש הכלכלי. הפועלים שפוטרו ינמיכו את הביקוש למוצרי צריכה. זה יגרום ליצרנים להנמיך ציפיות ולפטר עוד עובדים. הפוטרים הטריים ינמיכו כעת את הביקוש עוד יותר. וכן הלאה.

נכון שבתקופה של מיתון כלכלי יכול לגרום לאנשים תחושה של דכדוך כללי. אבל היזמים המצליחים הם בדיוק אותם אנשים שמסוגלים לראות שהעה הרווחת על המצב הנוכחי מוטעית במידת מה. כפי שמיזס אומר:

היזם עוסק עוסק בספקולציה. הוא עומד בפני התנאים הלא ודאיים של העתיד. הצלחתו או כשלונו תלויים בטיב ציפיותיו את האירועים הבלתי ודאיים. אם הוא נכשל בהבנתו את העתיד להתרחש, גורלו נחרץ. המקור היחיד ממנו נובעים רווחיו של היזם הוא יכולתו לצפות את ביקושי העתיד של הצרכנים בצורה טובה יותר מזולתו. אם כולם היו צודקים בציפייתם את המצב העתידי של השוק לסחורה מסוימת, מחירה ומחיר גורמי הייצור המשלימים המשמשים לייצורה היו מותאמים כבר היום למצב העתיד. שום רווח או הפסד לא יכול לצמוח מקו ייצור זה. ("פעילות אנושית")

בזמן השפל הכלכלי, גורמי ייצור מסוימים מתומחרים בחסר, ויכולים להיות מושבתים. ככל שהמיתון הולך ומעמיק, הם מתומחירם פחות ופחות. אלה היכולים להביט קדימה, מבעד לסערה, לחדור את כוחות האופל של זמן וחוסר-ידיעה, ולראות את השמש חוזרת, הם העתידים להרוויח מיכולת הניבוי שלהם.  הם אלה הקונים כאשר כולם מוכרים בבהלה, ומוכרים כשכולם נחפזים לקנות.

ככל שהפתרון הקיינסיאני להמרצת הביקושים "עובדת", היא מונעת את  ההתאמה הנחוצה בציפיות. על חלק מקוי הייצור להסגר, מאחר והם מבזבזים משאבים שהצרכנים דורשים באופן דחוף יותר במקום אחר. על חלק מהפועלים להנמיך את הדרישות לשכר, שכן כעת לא ניתן להעסיק אותם בשכר אותו הם מצפים. במקום תנועה כללית של רמת המחירים, מה שבאמת נחוץ הוא בשביל חלק מהמחירים לעבור התאמה ביחס לאחרים.

הפתרון הקיינסיאני למשבר מנסה לתמוך במחירים (כולל שכר) אשר גבוהים מדי. כשהמשק חזר מחינגה ומתעורר בבוקר עם כאב ראש שלא מהעולם הזה, מה שהקיינסיאנים מציעים זה בקבוק משקה, במקום לתת לרעל לצאת מהמערכת. הביקוש הממשי יחזור על כנו רק כאשר המבנה של המחירים יחזור למבנה המשקף בצורה טובה יותר את רצונות הצרכנים. הדפסה והלוואה של כסף רק דוחה את ההתאמה הזאת.

---

[1] ישנה סוגייה חשובה בקשר למוסריות של הממשלה הגובה בכח כסף מביל כדי להשקיע במיזם של ג'ו. לודוויג פון מיזס, הנרי האזליט, פ.א. האייק, מארי נ. רות'ברד, הנס-הרמן הופה, וולטר בלוק, סטפן קינסלה ואוסטריים אחרים טיפלו בנושא זה באריכות. ללא כל רצון להפגין זלזול במימד זה של הבעיה, אני פשוט אגיד שדיון זה חורג מתחומו של ספר זה.

[2]חלק מהחוקרים היום מטילים ספק בכך שבנית הפירמידות הסתמכה על עבדים. אם יתגלה שאכן כך הדבר, פשוט החליפו את זה בכל מיזם אחר שכן הסתמך על עבדים והיה קשור לפירמידות.

[3]"מיקוד על מדיניות חוץ" הוא מיזם של המכון לחקר המדיניות הממוקם בוושינגטון הבירה.

ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 16

פרק 16

תקוע איתך

על תאוריית תלות בנתיב

עוד כשל שוק?

תלות בנתיב (path dependence) הוצג לאחרונה כדוגמה לכשל שוק. הרעיון הוא שהשווקים יכולים "להתקע" בנתיב אשר נחות בבירור על פני חלופות אחרות. אבל שום משתתף שוק בודד אינו יכול לשנות דבר, ובמובן זה השוק תקוע. לכל פרט ופרט, העלות של המעבר לנתיב טוב יותר גבוהה מדי. אבל אם הפרט היה יודע שכל השאר היו עושים את זה, הוא גם היה מעדיף לעשות זאת.

הדוגמה הפשוטה תהיה הבחירה באיזה צד כביש לנהוג. נניח שמתגלה שנהיגה בצד שמאל, כמקובל באנגליה, מלחיצה פחות באופן משמעותי מאשר נהיגה בצד ימין, מקובל בארה"ב. אם אני יודע זאת, אני אולי הייתי מעדיף לנהוג בצד שמאל. אבל בוודאות לא היתי רוצה להיות הראשון שעושה זאת! מאחר וכולם נוהגים בצד ימין, אנו ממשיכים לנהוג בצד ימין.

לכן, מסיקים כל נטוענים לכשל שוק, רק הממשלה היא המסוגלת להזיז את השוק מהמסלול הלא-יעיל. הספרות הפופולרית מציגה לראווה שלישיה של מקרים המדיגימים את התלות בנתיב.

שלושת כוכבי ההצגה הם:

* מקלדת דבוראק,  ה"עליונה" על תקן הQWERTY הנוכחי.

* פורמט קלטות הוידאו Betamax,  אשר הפסיד בשוק ל-VHS.

*מערכת ההפעלה של מקינטוש, העדיפה לכאורה על פלטפורמת חלונות/אינטל (וינטל) השולטת.

המונח "עליונות", במשמעות הכלכלית של הדבר, פירושו יכולת טובה יותר לספק את צרכי הצרכנים, בהינן מערך גורמי הייצור הנתון. מהנדס יכול לראות את "מרצדס" כעליונה על "הונדה", אבל העובדה כי המכירות של "מרצדס" אינן עולות על אלו של "הונדה" אינו כשל של השוק. הדבר משקף את יכול השוק לספק את צרכיהם של המוני הצרכנים. מנקודת מבט כלכלית, הטענה כי הטכנולוגיות "חסרות המזל" מרשימה שלעיל מתבררת ככוזבת. אין שום הוכחה כי הצלחת התקן המתחרה מהווה הפרה של ריבונות הצרכן. יתרה מכך, אין לנו שום סיבה לחשוב כי הפיקוח הממשלתי על פיתוחן של הטכנולוגיות הללו היה מביא לתוצאה טובה יותר.

הנה מספר דוגמאות המראות את תפוצת הרעיון כי מקלדת הדבוראק, ה-Betamax, והמקינטוש היו מוצרים איכותיים יותר שנדחו בשל גחמות השוק:

ג'ארד דיימונד (Diamond), מספר לנו במאמרו בגליון אפריל 1997 של "דיסקאבר מאגזין":

מקלדת הדבוראק הטובה לאין שיעור נקראת על שמו של אוגוסט דבוראק... פרשת QWERTY מדגימה תופעה רחבה הרבה יותר: עיצוב ההיסטוריה של טכנולוגיה ותרבות בשל מחויבויות, הקובעות לעתים מה נדחה ומה הופך לנכס-צאן-הברזל.

גליון אוגוסט 1998 של מגזין Wired מכיל את הטענה: "אבל כמובן, 'הכשירים' בטכנולוגיה לא תמיד זהים ל'הטובים ביותר' - ראו את מקינטוש וBetamax."

פול קדרוסקי (Kedrosky) מציג בפנינו את אלוף המציגים את הטענות הללו, שוב ב Wired, במילים הבאות:

בריאן ארתור (Arthur)... הוא המייסד של "כלכלת ההחזרים הגדלים", ענף חדש הבוחן איך שחקנים מובילים בשווקים המתעוררים יכולים לבלום את הקידמה על ידי קיבוע בני האדם בתקנים נחותים יותר. חישבו על הקרב העתיק בין VHS  וBetamax, ותתחילו להבין מדוע טכנולוגיות לא תמיד מצליחות לנגוס בנתח השוק.

השילוש שלנו מהווה ראיה מרכזית, המוצגת על ידי תומכי "תלות חזקה בנתיב", כגון ארתר, כאבן היסוד ל"כלכלת ההחזרים הגדלים". התאוריה הזאת גורסת כי בעולם ההיי-טק, להבדיל מהתעשיות הישנות, שולי הרווח של החברה גדלים לעתים קרובות עם כל לקוח נוסף. הדוגמה הטיפוסית לכך היא "מיקרוסופט", שם, לטענתם, כל מכירה נוספת כמעט ולא מגדילה את הוצאות החברה, אבל מוסיפה ערך רב ל"חלונות".(הטענה עצמה שנויה במחלוקת. היא לוקחת בחשבון רק את העלויות הפיזיות של המוצר, ומתעלמת מהעובדה כי המכירה לכל לקוח הבא תהיה קשה יותר ויותר, ותדרוש ככל הנראה יותר ויותר תמיכה טכנית.) כלכלת ההחזרים הגדלים טוענת כי בשל היתרון לגודל כביכול שנוצר, מובילי שוק המוקדמים יהיו מסוגלים למחוץ את אלה שמגיעים בהמשך. הדבר מחולל תלות חזקה בנתיב, בגלל שגם אם למאחרים מוצר טוב יותר, אין להם סיכוי בשוק.

כדאי להבחין בין טענות לתלות חלשה בנתיב לזו החזקה. הטענה החלשה לא אומרת דבר פרט לכך שהעתיד תלוי במידת מה בעבר. למשל, אם ההון הקיים במשק אינו בר-המרה, יתקבלו החלטות שמרניות יותר באמצעי הייצור. אבל הדבר הוא רק לטובה, שכן השימוש במשאבי החברה האנושית המוגבלים יהיה יעיל רק במידה וההשקעה בטכנולוגיות חדשות תניב הרבה מעבר להחזר עלות נטישת הטכנולוגיה הקיימת. מיזס מציין כי מנקודת מבט  שלנו בהווה, ייתכן והיינו רוצים כי יזמי העבר היו מקבלים החלטות שונות בקשר לייצור. אבל זה אינו אלא תוצאה בלתי נמנעת של העובדה כי העתיד הוא אינו וודאי, ושבני האדם טועים. אנו עומדים בפני החלטות כיצד נתקדם הלאה, כאשר העבר שהתקיים יצר את המצב הנוכחי, אותו אנו מקבלים כנתון. העתיד הוא שמשאיר את האופציה להחליף את מה שיש במה שצריך להיות פתוחה.

אבל טענת התלות החזקה הולכת הרבה מעבר לטענה החלשה, וגורסת כי לעתים אנו תקועים עם מוצרים נחותים יותר, גם כאשר "הציבור" היה יכולה להנות ממעבר מוצרים טובים יותר. המוצר הראשון שמגיע לשוק יכול לזכות כנגד מתחרים הרבה יותר טובים. סנגוריה של התאוריה טוענים כי התלות בנתיב יכולה להוביל למצב בו בממשלה יכולה להתערב בצורה יעילה כדי לנווט את השוק לתקנים טובים יותר.

הפגם הראשון בטענת התלות החזקה הוא כי אין קנה מידה אובייקטיבי לקבוע האם טכנולוגיה מסוימת "טובה יותר בשביל הציבור", זולת הרווח וההפסד של היזמים הבוחרים להשתמש בה. כפי שראינו כאשר בחננו את בעיית החישוב העומדת בפני סוציאליזם, איננו יכולים למדוד האם הצרכנים הרוויחו בנטו משינוי ברמת  מקרו בנוף הטכנולוגי. חלק ירוויחו, חלק יפסידו, אבל לא ניתן "לסכם" את השינויים הללו כדי להגיע לסך "הרווח של הציבור".

העובדה שאיננו יכולים לחשב או למדוד  האם הציבור יוצא נשכר מתקן זה או אחר, אין משמעותה כי לא ניתן להשתמש בהבנה אנושית שלנו לחקר הנושא. אנו יכולים, למשל לשפוט כי לכולם נשכרים מכך שבמסעדות מגישים לסועדים במנות הדורשות פריסה סכיני שולחן ולא גרזנים. אבל גם במסגרת תקנים רופפים הללו, אין הוכחה אמיתית כי התקנים הטובים יותר לכאורה היו אכן  יותר טובים. הבה נבחן את שלושת המקרים אותם מציגים אלופי התלות החזקה בנתיב, ונראה האם בחינה מדוקדת תאשר או תפריך את דבריהם.

BETAMAX נגד VHS

סוני (Sony), המפתחת של Betamax, ומאטסושיטה (Matsushita), אחת ממפתחות של VHS, בחרו להעניק משקל שונה לניידות (שמשמעותה קלטות קטנות יותר), ולאורך זמן הקלטה (שעולה יחד עם גודל הקלטת). סוני חשבו שהצרכנים ירצו קלטת בגודל ספר כיס, אף שזמן ההקלטה יוגבל לשעה אחת.מאטסושיטה הלכו על קלטת גדולה יותר וזמן הקלטה של שעתיים. פרט לכך היו שתי הטכנולוגיות זהות כמעט לחלוטין. בעצם כל צד הימר על מה יהיה חשוב יותר לצרכנים, כשסוני שמה את כספה על גודל הקלטת, ואילו צוות הVHS -על זמן הקלטה.

לסוני היה מונופול בשוק שנתיים קודם לפני ש-VHS הגיח לזירה. אבל מאחר וVHS איפשר הקלטות של סרטים באורך מלא, הוא החל במהרה לתפוס נתחי שוק. שני הפורמטים נכנסו למלחמת מחירים. בנוסף, סוני גם ניסתה לבלום את הסתערות ה-VHS על ידי הגדלת יכולת ההקלטה של Betamax לשעתיים. בתגובה, VHS הגדילו את הזמן לארבע שעות. Betamax הוגדלה לחמש שעות, ואילו VHS - לשמונה. (אם יתרון של גודל הקלטת, הצוות של VHS היה מסוגל תמיד להשיג יחס של זמן הקלטה מול איכות טוב יותר מזה של Sony.)

כפי שאנו יודעים, התוצאה הסופית היתה שליטתו של VHS בשוק הוידאו הביתי. Betamax נשאר כפורמט גומחה לשידורים, שם יתרונותיו בעריכה ואפקטים מיוחדים היו חשובים יותר מאשר בשוק הצרכנים. סטן ליבוביץ' (Liebowitz) וסטפן מרגוליס (Margolis), המחברים של "מנצחים, מפסידים ומייקרוסופט" (Winners, Losers & Microsoft), מציינים כי:

השוק לא נתקע בנתיב הBeta... שימו לב כי זה ההיפך מתלות חזקה בנתיב. למרות שBeta היה הראשון שם, VHS הצליח לעקוף אותו במהירות. וזה, כמובן, ההיפך הגמור מתחזיות התלות בנתיב.. בשביל רוב הצרכנים, VHS הציע מערך ביצועים טוב יותר. תוצאת השוק היתה... בדיוק מה שהם רצו.

QWERTY נגד דבוראק

כותבים רבים לוקחים את עלינותה של מקלדת דבוראק על תקן ה-QWERTY כמשהו מובן מאליו. אלא שכל המיתוס הזה נבנה סביב מחקר אחד ויחד, שנעשה על ידי הצי האמריקאי בזמן מלחמת העולם השניה. מתברר כי המחקר הזה בוצע על ידי לא אחר מאשר ממציא מקלדת הדבוראק, אוגוסט דובראק עצמו. הוא היה המומחה הבכיר של הצי בניתוח חֵקֶר זְמַן וּתְנוּעָה (analysis of time and motion studies ) בזמן המלחמה . המחקר שהוא ערך לקה במנגנוני בקרה, ולא התיר השוואה ממשית בין שתי קבוצות המתאמנות. המחקר של הצי התעלם מהעובדה כי תרגולת נוספת על מקלדת QWERTY גם הגדילה את מהירות ההדפסה.

מקלדות הQWERTY לא רק שלא עוצבו בכוונה תחילה כדי להאט את הקלדנים, כפי שגורס הסיפור האפוקריפלי, אלא אף נאלצו לזכות בהרבה תחרויות הדפסה כדי לזכות בסופו של דבר בשוק. ליבוביץ' ומרגוליס כותבים:

עיצובה שלמקלדת ה-QWERTY, מסתבר, טוב לא פחות מזה של מקלדת דבוראק. והוא אף עלה על רוב העיצובים המתחרים שהיו נפוצים בשלהי המאה ה-19, כשעיצובים רבים התחרו על מקומם בשוק.

אם נשאל האם עולמינו הנשלט על ידי QWERTY הוא תוצאה לא יעילה בהשוואה לעולם  בו הדבוראק זכה, הרי אנחנו צריכים לזכור כי לא ניתן לשנות את העבר: מה שהיה - היה. אנחנו לא עומדים בפני משימה של שחזור כלל התרבות האנושית מאפס. "החברה", כלומר או היזמים של השוק החופשי, או המתכננים המרכזיים של הסדר הסוציאליסטי, חייבים לקבל החלטה על השימוש המיטבי של המשאבים הזמינים כדי להקדם. לו היינו צריכים להתחיל את החברה מחדש, כשאנו נהנים מכל הידע שכבר קיים, היינו מקבלים החלטות שונות. המפעלים היו ממוקמים במקומות אחרים, אמצעי תחבורה אחרים  היו הופכים להיות זמינים, חומרי גלם אחרים היו נבחרים למיזמי בניה, וכיו"ב. אם לא נרצה להפיל את המין האנושי חזרה למשטר של ציידים ולקטים, אשר אפשר קיום של מיליונים בודדים על פני העולם כולו, אנחנו נצטרך לעשות שימוש יעיל במשאבים שלנו. כלומר לא נוכל להפסיק את הייצור בשיטות המיושנות, אלא כאשר ייתרונות המעבר יעלו על עלות המעבר.

תומכים  בתאוריית התלות החזקה בנתיב טוענים כי במקרים בהם אנו דנים, המעבר היה משתלם מעל ומעבר, אבל "נתקענו" בתקנים נחותים יותר.אם דבוראק אכן "עליון לאין שיעור", כפי שכותב ג'ארד דיימונד, מעבר לתקן זה אכן ייטיב עם כולם. אבל אם זה היה נכון, מדוע הדבר לא קרה? הרי לא לוקח זמן רב להחזיר השקעה המציאה החזר אינסופי!

העליונות לכאורה של מקלדת דבוראק הוצגה כגדולה עד כדי כך שתוספת בתפוקה תכסה תוך עשרה ימים את עלות הכשרת קלדנים על דבוראק. אבל אם זה היה נכון, לא היה כלל צורך בשביל כל העולם לבצע את המעבר. היזן הבודד אשר היה מעסיק כמות גדולה של קלדנים היה מוביל את השוק מתוך "מלכודת היעילות".

למען האמת, מחקרים עדכניים יותר מראים כי המעבר לדבוראק לא שווה את עלות האימון. אם החברה רוצה להגדיל את מהירויות ההקלדה, שווה לה יותר להוסיף אימונים על מקלדת QWERTY.

יש לנו סיבות טובות לחשוד כי בעולם תחרותי, בו היזמים תרים אחרי כל הזדמנות להרוויח, איש לא יוותר על ההזדמנות להשקעה שתחזיר את עצמה תוך עשרה ימים ותתן שנים של תשואה עודפת. ליבוביץ' ומרגוליס, אשר אינם אוסטריים מוצהרים, מציגים ביקורת ברוח אוסטרית של המודלים  הסטטיים המוצגים על ידי אנשי התלות החזקה:

במודל [ השווקים של פול דיוויד] סל מוצרים אקסוגני מוצע במחיר מסוים, קח או הנח. תפקיד של יזמים בו זעום או לא קיים כלל.

...בעולם הנוצר על ידי מודל יזמות כה עקר, אין פלא כי המקריות הופכת לדבר קבוע. (מנצחים, מפסידים ומיקרוסופט)

שימו לב כיצד המקלדות ה"ארגונומיות" החדשות, שמיוצרות על ידי  מיקרוסופט וחברות נוספות, מפריכות את הטענה כי אנחנו תקועים עם סוג אחד מסוים של מקלדות. הדגמים הארגונומיים אמנם מתשמות בפורמט הQWERTY המסורתי, אבל המבנה הכללי שלהם שונה למדי. ובכל זאת, למרות הצורך של הקלדנים להתרגל  למקלדות הללו, הן בהחלט ברות-קיימא בשוק.

מקינטוש נגד וינטל

לקרוא למקינטוש עליונה על פני מחשבי "וינטל", מציינת וירג'יניה פוסטרל (Postrel) במאמרה ב"ריזון", משמעו להתעלם ממדים רבים של מה שהמשתמשים רוצים ממחשביהם: אפשרויות שדרוג והרחבה, יחס עלות/ביצועים טוב, מבחר רחב של ציוד היקפי, תכנה עשירה וכיו"ב.

המקינטוש הראשון עבד על K128, ללא אפשרות להרחבת RAM חיצונית, ללא יציאה מקבילית (parallel port), כונן תקליטונים בודד, ללא אפשרות לכונן קשיח, תכנה זמינה מוגבלת, ומבחר מדפסות מצומצם. אפל אמנם שיפרה את המקינטוש בצורה ניכרת, אבל גם המשיכה לגבות מחירים גבוהים.

אפל גם טעתה בכך שלא הצליחה לזהות כי קבוצה גדולה של הראשונים לרכוש מחשב  רצו את האפשרות לנבור בתוך הרכישה שלהם, להתעסק איתה, לחבר איזה מכשיר מעבדה ללוח האם למשל. הדגמים הראשונים של "מק" פשוט לא נועדו למשחקים מעין אלה. המארז עוצב כך שהמשתמש לא היה מסוגל אפילו לפתוח אותו.

זו היתה טעות גורלית, שכן בשביל אלה שמפתחים ציוד היקפי ויישומים זהו צורך חיוני. תום שטיינרט-ת'רקלד (Steinert-Threlkeld) סיכם את כשלונה של אפל  ב"Inter@ctive Week Online": "פיתחו את הארכיטקטורה לכל הבאים - או תשמרו אותה סגורה כמו שמקינטוש עשו, ונכשלו."

האשמה נפוצה נגד מיקרוסופט היא שימוש במונופול שלהם על מערכת הפעלה כדי להשיג שליטה בשוק היישומים. ניתן להפריך האשמה זו על ידי העובדה כי מיקרוסופט שלטה בשוק גליונות העבודה ומעבדי התמלילים בשביל מחשבי מקינטוש, שם לא היתה לה שום שליטה במערכות הפעלה, מספר שנים לפני שהיא השיגה שליטה דומה במחשבי MS-DOS.

לא רק שמיקרוסופט לא מנעה חידושים, כפי שתומכי התלות החזקה טענו שיקרה, אלא היא נאלצה לחדש כל הזמן כדי לשמור על מקומה בשוק. תחשבו שרק לפני מספר שנים "מיקרוסופט בוב" היה, אליבא דרדמונד, ה"התכנה הידידותית שכולם ישתמשו בה". אבל סוף היה זה דפדפן האינטרנט אשר משך את כל המשתמשים, ומיקרוסופט שינתה בזריזות את האסטרטגיה שלה. תהלכי השוק אינם מסתמכים על מניעים אלטרואיסטיים מצד היזמים - מיקרוסופט אולי היתה רוצה למנוע חידושים, אבל הם פשוט לא היו מסוגלים לעשות זאת.

בתחילת מהפכת המחשבים האישיים, הצרכנים התלוננו לעתים קרובות על המגוון המבלבל של תכנה וחמרה לא תואמת כלל שהיו בשוק. אני  עבדתי בתמיכה טכנית למוצר תכנה ב-1985. היה עלינו להחזיק רשימה ארוכה ומפורטת  של סוגי החמרה והתכנה הזמינים, שכן מצאנו שההפדסה לא היתה אפשרית על מחשב מתוצרת פלונית, הגרפיקה לא עבדה על כרטיס גרפי אלמוני וכו' וכו'. לביל גייטס היה את החזון הנדרש לראות כי הצרכנים יהיו הרבה יותר מרוצים עם מוצרים תקניים שיוכלו להתערבב ולהתממשק ללא בעיה. על ידי יצירת תקן ה"חלונות", מיקרוסופט היתה מסוגלת להפנים הרבה מהשפעות החיצוניות בשוק המחשבים האישיים, מה שהביא לה שנים של רווחים גבוהים.

שוב על בעית החישוב

גם אם אנחנו ממש לא אוהבים איזושהי תוצאת שוק, והרי זו היא תמצית של רוב הטענות בדבר כשל שוק, עלינו להבין שכל ניסיון שלנו לשנות את התוצאה הזאת יסתמך על ניחושים ודעות אישיות, ולא נוכל להתשמש בחישוב הכלכלי.

דמיינו שוב שאתם הדיקטטור הכלכלי במדינתכם. בדרך כלל אתם נותנים לשוק להתגלגל כאוות נפשו. אבל מדי פעם, תוצאות מסוימות ממש ממש מרגיזות אתכם, ואתם מחליטים לפעול. נגיד ואתם מרגישים שיש מעט מדי מערכות הפעלה למחשבים אישיים, ואתם הולכים לשנות את המצב.

מה תעשו? אולי תממנו פיתוח מערכת הפעלה נוספת. אבל כמה תקציב עליכם לספק? בין כמה חברות שונות יפוזר התקציב? אם המימון היה רווחי, היינו מצפים שמישהו היה כבר ממן את זה. לכן רוב הסיכויים שתפסידו כסף מהיוזמה.

אבל מהו הסכום שהגיוני להפסיד? עד כמה הציבור "סובל" מזה שיש "מעט מדי" מערכות הפעלה? ואת מי תממנו? הממצאים של אסוכלת הבחירה הציבורית מראים לנו כי קובעי המדיניות מושפעים באופן בלתי נמנע כמעט משיקולים החורגים מיעילות כלכלית במקרים מעין אלה.

אולי צריך לקנוס את יצרן המערכת ההפעלה השולטת בשוק, עד אשר חלקו בשוק יקטן. מה גובה הקנס הנכון שיפצה על מה שנראה לכן כעלות של אותה שליטה? מה נתח שוק המקסימלי המותר?

התשובה הפשוטה היא שזולת ניחושים בעלמא אין תשובות לשאלות הללו, אלא דרך חליפין על בסיס הרכוש הפרטי. רק כאשר אנחנו נאלצים לשלם את המחיר האמיתי של משהו, אנו מקבלים החלטות המשקפות את הערכים האמיתיים שלנו. יתרה מכך, אם התקנים שאומצו היו באמת לא יעילים, אז הדבר היה פותח בפני היזמים בשוק הזדמנות להרוויח על ידי העברת צרכנים לתקנים מעולים יותר.