פרק 14
לא בטוח בשום מהירות
על שיפור השוק באמצעות
רגולציה
בטיחות מוצרים
כאשר נשקלת האפשרות של שוק
לא מפוקח, שאלה אחת שעולה לעתים מזומנות היא כיצד ניתן להגן על הצרכנים מפני
מוצרים לא בטיחותיים ללא התערבות ממשלתית.
הבטיחות אינה ערך מוחלט
הדוחה באופן אוטומטי את כל השאר. הבטיחות בדרכים היתה עולה פלאים אם כולם היו
בנגמ"שים העולים כמה מליונים כל אחד, או אם כולם היו נעלצים לנהוג במהירות 5
קמ"ש. עצם העובדה שאיש אינו מציע תכניות כאלה מעידה שהאדוקים בתומכים בהגנה
על הצרכן מבינים כי כדי לקבל בטיחות צריך להתפשר על משהו אחר. המוצרים לא צריכים
להיות "בטוחים לגמרי", מה שזה לא אומר, הם רק צריכים להיות "מספיק
בטוחים". אאבל מאמצעי הממשלה להבטיח את בטיחות המוצרים נתקלים במכשול
בלתי-עביר.לאחר שמנגנון המחירים נפגע כתוצאה מהתערבות ממשלתית, אין לה שום אמצעי
להעריך את הפשרה בה יבחרו הצרכנים בין הבטיחות, העלות, הנוחות ומאפייניים אחרים של
המוצר.
בשוק החופשי מה שמנחה את
הפשרה הוא מאמץ היזמים להפיק רווח מלספק את צרכי הלקוחות. הבה נדמיין שהשוק
למסורים החשמליים נמצא במצב מנוחה פשוט, ובו במקרה גם כל היצרנים מייצרים מסורים
בטיחותיים באותה מידה. כעת היצרנים הללו מנסים להרוויח, מורידים את עלות היצור של
המסורים הללו הכי נמוך שהם יכולים בהינתן האמצעים הזמינים. התחרות גם דוחפת אותם
לייצר את המסורים הכי טובים שהם יכולים לכל מחיר נתון. כך, כל עליה בבטיחות יכולה
לבוא רק יחד עם עליה בעלויות.
הבה נדמיין עוד כי יש
שיפורים בבטיחות שלפחות חלק מהצרכנים מעריכים יותר מאשר את עלות הנוספת שבהתקנתם.
משמעות הדבר היא שיש גורמי ייצור, בין אם
זה מהנדסי בטיחות, בקרי איכות, מתקני כיבוי אוטומטי וכיו"ב, שלא נעשה בהם
שימוש ההולם את ביקוש הצרכנים. לכן גורמים הללו מתחמחרים מתחת לערך שלהם בסיפוק
הרצונות הללו. ההפרש בין מחיר גורמי היצור ומחיר שניתן לקבל מוצר צריכה הסופי יוצר
הזדמנות לרווח יזמי. היזם יכול לרכוש את הגורמים הלא-מעורכים הללו ולשתמש בהם
ליצירת מוצר שימכר במחיר הגבוה מעלותו. יש לנו סיבה טובה לחשוד שאיזשהו יזם, במהלך
החיפוש המתמיד למצוא מקורות רווח נוספים,
יזה את קיומה של חוסר ההתאמה ויפעל לתקנה.
אמת, תהליכי השוק אינם
מבטיחים שכל הזדמנות כזאת תתגלה. מאידך, פרק לחיפוש אחר רווחים, אין כל תהליך
גילוי אפשרי של הזדמנויות אלה , זולת ניחוש בעלמא. יתרה מכך, בעוד שניחוש ללא
מערכת מחירים יכול להניב מדי פעם תוצאה נכונה, לא תהיה כל דרך לאמת זאת! ליזמים יש משוב האם הם עשו עבודה
טובה בהערכת ביקוש הצרכנים; האם המיזם
היה רווחי? מאידך, אם הממשלה מתערבת בשוק המסורים, וקובעת כי מאפיין מסוים הוא
חובה, הרי שהיא הורסת במו ידיה את אותו
המנגנון שבעזרתו היינו אמורים לגלות האם הצרכנים מעריכים את המאפיין יותר מעלותו.
מאחר וכל המסורים החשמליים יהיו בעלי המאפיין, הצרכנים יצטרכו לשלם עליו
בין אם ירצו ובין אם לאו. איש לא יכול להגיד האם הם מוצאים אז התוספת כסבירה, מאחר
והם כבר לאמסוגליםן לבטא את העדפותיהם בין מסורים בעלי המאפיין ומסורים ללא
המאפיין המסוים.
אין אפילו ערובה לכך
שדרישת הממשלה לאיזה מאפיין לא תהפוך את המוצר לבטוח פחות, שכן יתכן והדרישה
מתעלמת מגורם בטיחות אחר, חשוב יותר. מייקל לוין (Levin), במאמרו "תיוג ובחירת הצרכנים", אשר פורסם מכתב
העת Free Market, מספר על ההפתעה שציפתה לו כשהוא גילה שלמעיל
החדש של בנו אין שרוך לקפוצ'ון. הסיבה שהשרוך הוסר היתה הלחץ שהופעל על היצרן
מצידה של הועדה לבטיחות הצרכנים. מסתבר כי איזה ילד נפצע כתוצאה מכך שהשרוך שלו
נתפס במשהו. אבל אולי הסיכון לחלות בדלקת ראות במזג האוויר הקר גבוה מהסיכוי
(המינימלי) שהשרוך יתפס במשהו. מי יודע? הממשלה מצאה כמה מקרים בהם נגרם נזק וראתה
את ההזדמנות "לפעול בנחישות". אבל, כפי שלוין מצייין: "בנתיים
ברוחות הקרות של ניו יורק, הבן שלי לא מצליח לשמור שהקפוצ'ון לא יעוף מראשו".
כשהצגתי את הטיעונים האלה,
אחד מחברי העיר: "בסדר, אבל לי אין זמן לחקור על הבטיחות של המוצרים
המשווקים, ואילו הממשלה יכולה להעסיק אנשים במשרה מלאה למטרה זו בדיוק."
זה בהחלט נכון. אם כל צרכן
היה נאלץ לבחון לגמרי לבד את בטיחות המוצרים, העולם היה הופך למקום מסוכן יותר.
אבל בדאגה זו נרמז הרעיון, שאם הממשלה לא ממלא תפקיד זה, איש לא יכול לעשות זאת.
הוא מתעלם ממקורות חשובים נוספים של מידע על הבטיחות, מקורות אשר היו מתפקדים עוד
יותר טוב בשוק החופשי. לא רק שהמקרותו הללו קיימים, אלא שגם יש להם יתרון מובהק
בכך שהצרכן חופשי להחליט להתמש בהם או לא.
אולי לא אכפת לי כמה בטיחותי המסור החשמלי שלי, כל עוד הוא "מוריד עצים ממש
מהר". במקרה כזה, מדוע שיכריחו אותי לשלם על הערכות בטיחות שבכלל לא מעניינות
אותי?
אחד ממקורות המידע
הבטיחותי הפרטיים הוא פרסומים צרכניים עצמאיים, כגון Consumer
Reports[1] . בעוד שהם מספקים היום לצרכנים מידע באיכות טובה, הביקוש למידע
על בטיחות, ולכן גם ההיצע, נפגע בשל העובדה כי הקבוצות הללו מתחרות במידע והגנה
ממשלתית "ללא עלות". (זה לא חינם בשבילינו משלמי המיסים, כמובן. אבל בגלל שאנחנו משלמים
על זה בלי קשר אם נשתמש בכך או לא, הרי שאין לנו עלות נוספת אם אכן נבחר כצרכנים
להשתמש בכך). קבוצות אתניות או דתיות שונות פיתחו מסורות של תקני בטיחות פרטיים,
כגון סימון הכשרות על המוצרים.
לסרוגין, תוכלו להסתכל
כמעט על כל מכשיר חשמלי שבבעלותכם, ותראו שהוא מסומן ב"UL".אלה ראשי תיבות בשביל Underwriters
Laboratories. הסימון של UL מוענק ללמעלה מ17 מיליארד מוצרים מדי שנה, במטרה לציין כי המוצר
עומד בתקני בטיחות מסויימים. שירות זה מוענק על ידי הUL כבר למעלה מ100 שנה, הרבה לפני שהרגולציה הממשלתית נכנסה לתמונה.
זוהי גם חברה פרטית לגמרי, עם 6,000 עובדים שבוחנים 20,000 סוגים שונים של מוצרים.
איש לא כופה את הסימון על שום חברה. קיומם של הגופים כמו ה"אנדרייטר
לאבורטוריז" תלוי בעובדה שרוב העסקים חושבים שלקוחות מתים אינם מהווים יתרון
תחרותי, הן בגלל השם הרע שיוצא לחברה בעקבות אירוע כזה, והן בגלל שמחקרי
השוק מראים בוודאות כי המתים אינם צורכים באותו מרץ כמו החיים.
קיים תמיד הסיכון שהגוף
הבודק יפול תחת השפעה של איזה לקוח גדול, ויתחיל להיות לא הכי קפדן בבדיקת מוצרי
אותו לקוח. אבל שימוש בפחד זה כדי להצדיק תקני בטיחות ממשלתיים לוקה בשני מובנים.
ראשית, הוא מניח כי סוכנויות ממשלתיות חסינות מפני קשיים כאלה. אסכולת הבחירה
הציבורית (Public Choice School)
הפריכה מזמן רעיון זה.
שנית, הוא מתעלם מהעובדה
שהתחרות כאן היא חברתו הטובה של הצרכן, בדיוק כמו בכל מקום אחר. בשוק החופשי, אם הביצועים של הגוף הבוחן אינם
ברמה, יש הזדמנות למתחרים שלו לפתות את הלקוחות שלו ולהרוויח מלחשוף את הלקויים
הללו. וזהו להערכתי המקור הטוב ביותר של מידע בטיחותי על מוצר של כל חברה: המתחרים
שלה. בכל המשק אין לאיש יותר עניין לחקור את תוצרת חברה א' מאשר המתחרה שלה,
חברה ב'. האמצעי להפיץ ידע כזה לצרכן הוא
פרסום. דוגמאות של חברות אשר הסתמכו רבות על פרסום רמת הבטיחות הגבוהה של מוצריהן
כוללות את "וולוו" ואת "מישלין".
מחקר אמפירי על בטיחות
מוצרים מאשרת את החשיבה התאורתית שלנו. הכלכלן רונלד קואז (Coase) מתאר את תוצאות המחקר הנרחב של רגולצית התרופות בארה"ב
שנערך על ידי סם פלצמן (Peltzman)
כדלקמן: "היתרון (אם היה כזה) שהושג מהסרת התרופות הלא יעילות והמזיקות היה
זניח מול טובת ההנאה שלא הושגה כשתרופות יעילות לא הגיעו לשוק" ("מאמרים
על כלכלה וכלכלנים") ג'ייקוב סאלום (Sullum), הכותב בכתב העת Reason, במאמרו "הבטיחות הורגת" טוען כי תקנות הפדרליות
לבטיחות באוויר גרמו ככל הנראה לאבדן חיים. סאלום מציין גם, במאמר "עיוורון
לאלכוהול" כי בשל רגולציה פדרלית, יש הגבלות נוקשות על הזכרת היתרונות
הבריאותיים של צריכת אלכוהול מתונה. ניקולא טיינאן (Tynan), כלכלן מדיקינסון קולג' ביצע מחקר נרחב המגלה כי הלאמת אספקת
המים בלונדון במאה התשע-עשרה, אשר נעשתה בשם בטיחות הציבור, יצרה לעתים קרובות את
המגפות ההמוניות אותן נועדה למנוע. כמו כן, ספקי המים הפרטיים הגדילו את רמת
הבטיחות הרבה לפני ההתערבות הממשלתית.
לאנשים שונים רגישות שונה
לסיכונים, ודעות שונות על היתרונות
שבפעילות הכרוכה בסיכון. הרגולציה הממשלתית, הכופה פתרון אחיד על כולם, אינה אלא
ניסיון של קבוצת בני האדם לקבל את החלטה הזאת בשביל כל השאר. וזה לא בטוח בשום
מהירות.
בשבח ה"באגים"
איכות המוצר דומה מאוד
לבטיחות, ובמקרים מסוימים, כגון חבל לקפיצת בנג'י, המילה "איכות" נרדפת
למילה "בטיחות". זהו גם תחום נוסף בו חלק מהאנשים טוענים לכשל שוק, ויש
לממלשה צורך "להתערב ולתקן" את התוצאה של תהליכי השוק.
מוצר אחד שזוכה להאשמות
תכופות בדבר איכות ירודה הוא תכנת מחשב. כתב לענייני טכנולוגיה של הוול סטריט
ג'ורנל וולטר מוסברג (Mossberg)
כתב לפני מספר שנים מאמר תחת הכותרת "נמאס לי מוינדוז שנתקע!" בו
הוא מלין על אמינות התכנה המותקנת במחשב שלו. כפי מוסברג מנסח את זה,
"[המחשבים] צריכים פשוט לעבוד, כל הזמן". באופן דומה, כתב לענייני
טכנולוגיה של סאן חוזה מרקיורי ניוז, דן גילמור (Gillmor) מתלונן כי, "הגישה [של תעשית התכנה] לאמינות ושירות לקוחות
גבלה בשערוריה".
במהלך השנים, מספר כותבים השמיעו רעינות דומים:
מערכות המחשבים מלאות ב"באגים", אין תירוץ לשום תקלה במערכת, אם
המתכנתים היו אמונים על בניית גשרים, איש לא היה נוסע עליהם, וכיו"ב. מבחינתם
הפגמים בתכנה הם נושא מוסרי, במקום להיות פשוט תוצאה של פשרה ידועה בין לוח הזמנים
של הפיתוח, עלויות ואיכות. בשבילם אין מקום לפשרה - תקלות הן כשל מוסרי, ויש
להבטיח העדר מוחלט של פגמים, תהיה ההשפעה על העלות וזמן הפיתוח שתהיה.
מה שכל הכותבים הללו
מרמזים, ביודעין או שבלא יודעין, היא שבשוק התכנה נפגעה ריבונות הצרכן. הצרכנים
היו מעדיפים תכנה ללא באגים, תהיה עלות ככל שתהיה, אבל החברות תאבות הבצע, שאינן
חושבות על דבר זולת הרווחים שלהן, מצליחות בדרך כלשהי להפיל על הצרכן תכנות מזן
נחות.
אבל האמנם השגת תכנה ללא
באגים היא תמיד בראש מעייניו של הצרכן? הבה נבחן את הדוגמה הבאה. הלכתי פעם לעבוד
בשביל שותפות שסחרה במניות עם הון של השותפים. שם, האנשים אשר הגדירו את יעדי
התכנה, האנשים שעסקו בפיתוח, אנשים אשר מימנו את הפיתוח ומשתמשי הקצה - היו כולם
אותם בני האדם. הסיכון שהאנשים הללו, בתפקידם כמנהלי הפיתוח לא ייצגו נכונה את
האינטרסים שלהם כמשתמשי קצה. ובכל זאת היתי המום מהמהירות בה הסוחרים הכניסו
לשימוש את תוצאות המאמץ הראשון וכמעט לא בדוק שלי . אחד השותפים הסביר לי כי הדבר
לא נבע בחוסר זהירות או בורות, אלא בשל הגיון פיננסי פשוט. בשביל חברה היוצרת
מערכת לסחר אוטומטי, מדד אחד המשקף את
איכותה יהיה היחס בין עסקאות טובות (כלומר עסקאות שהמעצבים התכוונו שהמערכת תבצע)
לעסקאות גרועות. אם העלות הממוצעת של עסקה גרועה היא 6,000$ והרווח הממוצע מעסקה
טובה הוא 4,000$, אז ברגע שהמערכת מגיעה ל-61 אחוז עסקאות טובות, הרי שהיא רווחית.
כל בדיקות של התכנה מעבר לנקודה זו עולות לחברה כסף. המשך הבדיקות אולי יהפוך את
המערכת לרווחית יותר, אבל ברגע שהיא משיגה 61 אחוז, כבר שווה לשחרר אותה.
אחרי פרסום מאמרו של של
מוסברג, אישה אחת כתבה בתגובה, "אני מעולם לא צריכה לאתחל את המקרר שלי, בלי
קשר למה שאני שמה בפנים." אבל המקרר ממשיך לעשות אותו דבר לכל קלט - לקרר
אותו. הוא לא צריך להתחבר לכרוב שלכם, לפרמט או הוופלות, לחשב מחדש את חריפות
החזרת או לבדוק איות על קופסאות של החמוצים. בעצם הוא ימשיך לקרר גם אם לא תשימו
שום דבר בפנים, ודבר זה היה נחשב לתקלה בתכנת מחשב. מקרר הוא מכשיר פשוט למדי,
ומהנדס המתמחה בתחום היה יכול להסביר לנו את המבנה שלו תוך חצי שעה בערך. כדי
להגיע לרמה בינונית של הבנת התהליכים הפנימיים של סיבית חלונות או לינוקס, אם
להתחיל מאפס, יקח שנים.
גילמור כותב ברוח דומה,
"מכשירים הביתיים הנמצאים בשימוש יומיומי אינם מתרסקים." נראה כי קיומם
של טכנאי מכונות כביסה, שרברבים, חשמלאים, טכנאי טלפונים, ועשרות מקצועות נוספים
העוזרים לנו בתחזוקת הבית נעלם באופן פלא מעיניו.
פנטזיות על החיים בעולם
אידאלי בו יש עודף מהכל חסרות משמעות בשביל הכלכלה. בעולם כזה כבר לא יהיו מוצרים
כלכליים, ומדע הכלכלה יאבד את חשיבותו. הצרכנים היו רוצים בלי ספק לקבל תכנה שתכיל
כל דבר שאותו הם ירצו אי-פעם, תהיה ללא באגים ובעיות, ופשוט תצוץ על הדיסק הקשיח
שלהם ללא כל עלות. אבל כאן, בעולם האמיתי, בו המשאבים כן נמצאים במחסור, כשנבחר בא'
נצטרך לוותר על ב'. הדרך להפוך את התכנה לאמינה יותר היא בויתור על פונקציות
נוספות, עליה בעלות הפיתוח, או שניהם גם יחד. העדפות הצרכנים בקשר לויתורים הללו
מגולמים ברכישות ממשיות שלהם.
גילמור אומר:
"[הצרכנים] פשוט לא רוצים לשקול את האפשרות שמחירים נמוכים יותר,משמעותן שרות
לא-בדיוק-נהדר... על האנשים לתמוך בחברות אשר מספקות מוצרי איכות, ולצורך כך עליהם
להיות מוכנים לשלם יותר." הוא אינו מושב שייתכן והצרכנים מודעים בהחלט על כך
שיש להתפשר בין המחיר לשירות, ובוחרים בצורה רציונלית מחיר נמוך יותר על חשבון טיב
השירות. מי שמפעיל סוכנות רכב באינטרנט יכול להחליט ששווה להסגר לשעה בחודש בערך,
אבל לשלם 15 $ פחות. ומדוע שהצרכן לא
יסכים לפשרה זו אם הוא מרגיש שזה לטובתו?
גם בשוק הנשלט באופן מוחלט
על ידי מערכות הפעלה מבית מיקרוסופט, הצרכנים יכולים לקבל החלטות אישיות לגבי התכנה
מדי יום. בזמן כתיבת מאמרו של גילמור, שתי גירסאות עיקריות של מערכת
"חלונות" היו זמינות בשוק. "חחונות 98", הזולה מבין השתיים,
היתה נוטה להתרסק הרבה יותר מחלונות NT,
היקרה יותר (במונחי זמן הכרה וניהול
המערכת, וכן במחיר ההתחלתי). עובדה זו קיבלה חשיפה נרחבת בביקורות ובפינת היעוץ
הטכני. ועדיין הצרכנים בחרו בהמוניהם את "חלונות 98". האם היה צריך
לשלול מהם את האפשרות הזאת?
לא משנה מה חושבים על
"כח השוק" שמיקרוסופט מחזיקה, היא בהחלט מקדישה זמן ומאמץ ניכרים להציע
גרסאות חדשות לתכניותיה. והתלונה הנפוצה היא שהגרסאות הללו בדרך כלל מתרכזות
באפשרויות נספות, אבל מכילות פחות או יותר אותה כמות של תקלות. אבל אם לצרכנים אכן
היה אכפת יותר מהבאגים מאשר מהמאפיינים החדשים הללו, האם מיקרוסופט לא היתה
מעוניינת, גם לו היתה מונפול, להתמקד דווקא בתחום זה כדי להגדיל מכירות?
אין סיבה להסיק שהצרכנים
אינם מקבלים בערך את האותה רמת אמינות התכנה אותה הם היו מעדיפים, בהינתן מחסור
המשאבים הזמינים לייצור תכנה. (אני אומר 'בערך', בגלל שהכלכלנים האוסטריים אינם
מאמינים שאנו יכולים להגיע אל מצב ה"שיווי משקל התמידי" של הכלכלה
הסובבת בנחת). אבל הבה נדמיין כי היזמים טעו בגדול, ולא העריכו נכונה לגמרי את
רצון לתכנה איכותית. הדעות שהוצגו למעלה מכילות, ברמז או בגלוי, קריאה לממשלה
לעשות משהו בנידון. רבים מהאינטרוונציוניסטים מאמינים, שברגע שהם ימצאו תחום בו
השוק מתנה בצורה שאינה אופטימלית באיזה אופן, הדרישה להתערבות ממשלתית תהיה מוצדקת
לגמרי. אבל כפי שרונלד קואז מציין, הם בקושי התחילו: גם אם רוב התכנה מלאה
ב"יותר מדי באגים", איזו הוכחה יש לכך שאיזושהי התערבות ממשלתית יכולה
לשפר את המצב? הצעה נפוצה היא לאכוף מערכת רישוי למהנדסי תכנה. אבל תכניות מעין אלה
משמשות, בדרך של העלאת עלות הכניסה, להגנת השכר של אלה המסוגלים להשיג את הרישוי
ולהעלאת עלות התכנה. כך למשל אין שום הוכחה לכך שבעלי תואר ראשון במדעי המחשב
מייצרים תכנה אמינה יותר מאלה שנכנסו לתחום ללא השכלה רשמית. מי יכול לשפוט את
היכולות של מהנדס התכנה בתחום הנדרש יותר טוב מהיזמים המעסיקים אותם? מי מכיר טוב
יותר את "הנסיבות המסוימות של זמן ומקום"?
הנסיון להחליף את ההעדפות
האמיתיות של הצרכנים, שבאות לידי ביטוי במוכנות שלהם לשלם מחירים אמיתיים ,תמורת
מוצרים אמיתיים, בחלומות בהקיץ על עולם אידאלי בו כל תכליות מושגות בלי לנצל כל
אמצעי (זולת ניצול שררה פוליטית!) נועד לכשלון חרוץ. קלות דעת שכזאת היא לא ניסיון
להגשים בלתי ניתן למימוש, שכן החולם אינו מנסה לעשות דבר. במקום זאת, כשהמדינה
מנסה להגשים את הרעיונות, היא רק פוגעת ביכולת שלנו לייצר את הרצויים ביותר
מהפחות-מהמושלמים שבין המוצרים, שאנו, יצורים פחות-ממושלמים מסוגלים לייצר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה