יום רביעי, 2 ביוני 2010

שחיתות


שוחחתי הערב עם חבר ללימודים. הוא טען כי יש לדאוג למבנה רגולטורי נכון במשק, ואילו אני טענתי כי יש לדאוג לדה-רגולציה. בעקבות השיחה המשכתי לחשוב על הנושא, וזה מה עלה על דעתי.

אנשי המגזר הציבורי אמונים על טובת הכלל. "טובת הכלל" הוא מושג אמורפי, אבל לכל משרד במגזר הציבורי תקנון ונהלים המפרטים בפני אנשי המגזר מה משימתם הספציפית. נבחרי הציבור ברשות המחוקקת בעלי רשות לשנות ולשפר נהלים אלה.

שחיתות כרוכה במעילה בטובת הכלל על ידי אנשי המגזר הציבורי. השחיתות יכולה להיות אישית וסיסטמית (מערכתית).
שחיתות אישית היא מצב כאשר נציג המגזר הציבורי משנה בעבודתו ובקבלת החלטותיו מקידום טובת הכלל מסיבות של בצע אישי. קרייריסט העובד שעות נוספות, גם הוא מונע מבצע אישי כגון רצון לקבל קידום או תוספת שכר, אך הוא אינו משנה את תיפקודו. כאשר איש המגזר הציבורי משנה את החלטותיו בתמורה לקבלת טובות הנאה, זוהי שחיתות אישית.

שחיתות סיסטמית היא מצב, בו כחלק מהתנהלות במגזר, ענף, אזור או מדינה מסוימים אנשים מחוץ למגזר הציבורי מעברים כספים למזגר הציבורי שלא בדרך מערכת גביית מיסים ואגרות,וזאת כדי לאפשר פעילות עסקית כראות עיניהם. גם כאן ניתן לחלק את השחיתות לשחיתות סיסטמית אישית, ושחיתות סיסטמית פוליטית.
שחיתות סיסטמית אישית היא מצב בו בעלי עסקים, או יזמית אינם יכולים או מתקשים ביותר להקים או להחזיק פרויקטים עסקיים ללא מתן טובות הנאה למקבלי החלטות במגזר הציבורי. הצורה הכללית של שחיתות כזאת דומה לגביית דמי חסות (פרוטקשן) על ידי עבריינים. ההבדל הוא שאנשי המגזר הציבורי מנצלים את הכוח של מגזר הציבורי לאכוף את החלטותיהם. סוג כזה של שחיתות נפוץ במדינות מפתחות.

שחיתות סיסטמית פוליטית נפוצה בכל רחבי העולם, ובאיחוד בדמוקרטיות פרלמנטריות, שם היא מופיע בצורת הלוביזם.
פרופ' אלחנן הלפמן מאונ' הרווארד דיבר ב31 למאי באונ' תל אביב אודות הסחר הבינלאומי. הוא העיר, כי בעוד שהסחר אכן מטיב עם כלל המשק, כי הוא מאפשר בין היתר יבוא זול, עצם הדבר פוגע בחלקים מן המשק, כגון יצרנים מקומיים שלא עומדים בתחרות מול אותו הייבוא. נוצר מצב שקיימים גורמים במשק שבכדי להטיב את מצבם , מעוניינים לבטל הטבה הכללית. כך, במערכת הדמוקראטית נוצרים סוגים שונים של לובי, הקוראים להטיל מכסי מגן(קרי לבטל לאלתר את השיפור שהביא הייבוא הזול) או לסבסד ענפים שנפגעו מן הייבוא(כלומר להטיל את מחיר החוסר יכולת שלהם להתחרות על כתפי הציבור). לצורך כך מפעילים הלוביסטים הרבה כוח והשפעה, הגורמים לנבחרי הציבור להטות את החלטות מטובת הכלל לטובת הלובי. זוהי שחיתות סיסטמית מפלגתית, כי טובות ההנאה לא מגיעות לאנשים מסוימים, אלא למפלגות וסיעות.

דה רגולציה כטיפול בשחיתות סיסטמית

הרעיון הזה די פשוט - ככל שפחות כוח יתרכז בידי אנשי המגזר הציבורי, כך תקטן המוטיבציה של בעלי-האמצעים לנצלו לטובתם האישית, וממילא הפגיע בציבור, מבמידה וכן יקרה נסיון נhצול מאין זה יקטן, וכן תקטן היכול של המגזר הציבורי לקיים שחיתות סיסטמית אישית.

אין באnירה זו כדי להציג דרישה לאנרכיה. תהליך הדה-רגולציה אינו יכול לקרות בין לילה. אבל במידה ויתבע בצורה נכונה, יהי יעיל יותר וזול יותר מהמבנה הרגולטוארי המעודכן, שם \תמשיך לעמוד השאלה "מי ישמור על השומרים?"

תגובה 1:

Tal Yaron אמר/ה...

שלום יונתן,

א. מאד ממולץ לעבור לוורד-פרס

ב. מסכים עם הניתוח, והצורך להקטין את הממשל. תיארת יפה מאד את השחיתות.

ג. הבעיה שלי היא שבהעדר רכיב מוסרי, לא יכולה לקום אנרכיה או מינרכיה.

Ludwig von Mises Institute on Facebook