ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 8

פרק 8

אנחנו צריכים תכנית חדשה, סטן

על מקומו של ההון בכלכלה

מהו הון?

בהיסטוריה של הכלכלה הופיע מגוון מדהים של הגדרות ההון (capital). הון תואר כקרן מופשטת היוצרת זרימה תמידית, הוא נקרא "המתנה קרושה", הוגדר כ"אמצעי הייצור המיוצרים", או אופיין כמקור זרימות שירות עתידיות.

אנו מסתכלים על החלטות הפרטים כבסיס לתאוריות הכלכליות שלנו. ב"פעילות אנושית" מיזס אומר:"[הון] הוא תוצר של חשיבה, ומקומו בשכל האנושי. זהו מצב הסתכלות על בעיות הפעולה, שיטה להעריכן מנקודת הבט של תכנית מוגדרת." ישראל קירז'נר, ב"מאמר על ההון", מגדיר מוצרי הון כתחנות בתכנית לייצור מוצרי צריכה שמישהו הגה. מה שמבדיל את מוצרי ההון הוא לא מאפיינים פיזיים, או נסיבות מיוחדות להיווצרותם, אלא העובדה שהם, כעת, מהווים חלק מתכניתו של פלוני לייצור מוצר צריכה. ואילו הון הוא מוסכמה חשבונאית לסיכום כל אותם מצרכים במאזן החברה, כדי לעמוד את מצבה של החברה.

בכלכלה מורכבת, בעלת שלבי ייצור רבים, אין צורך לכל אחד מהיצרנים לחזות כיצד בדיוק יסייע המוצר שלו בייצור מוצרי הצריכה. די בשבילו להאמין כי מישהו ירצה את המוצר שלו. אותו קונה יכול להחליט אלו ממוצרים מסדר נמוך יוצרו בעזרת מוצר מסדר גבוהה הנ"ל. יצרן המחשבים אומד את הביקוש למחשבים בשנה הבאה. בוא אדיש לשאלה האם המחשבים הללו ישמשו לייצור מכוניות או פוטונים. ועדיין כבר ראינו של כל מוצר ייצור חייב להיות חלק מתכנית לייצר מוצר צריכה, או שהוא יפסיק להיות מוצר כלכלי כלל.

הגדרה זו, כפי שמיזס וקירז'נר מדגימים, מבהירה הרבה בלבולים בתאוריית ההון. למשל מרטון מילר וצ'ארלס אפטון, ב"כלכלה-מקרו: הקדמה נאו-קלאסית" אומרים כי פריון ההון הוא דבר שהכלכלה מניחה לפעמים, אך לא מסבירה אף פעם. ואמנם, ההתבוננות בהון כתכניות גמורות למחצה הופכת את ההסבר לברור: כמובן שאם יש לנו תכנית שלמה ליצור המוצר שלנו, נוכל ליצר יותר ממנו מאשר במצב בו אין לנו שום תכנית. (זאת בהנחה שהתכנית שלנו היא מציאותית.) ואנחנו נבחר רק את אותה הדרך להשיג את מטרתינו, אשר אנחנו חושבים אותה לטובה משאר הדרכים, בהתבסס על הערכות שלנו של עלותם של המסלולים השונים. כמו שמיזס אומר:

"מוצרי ההון הם תחנות ביניים בדרך המובילה ממש מתחילה הייצור ליעדה, אספקת מוצרי צריכה. המייצר בעזרת מוצרי ההון נהנה מיתרון ענק על פני זה שמייצר בלעדיהם, שכן הוא קרוב יותר בזמן יעדום המוחלט של מאמציו." ("פעילות אנושית")

הון חברתי

המאמץ למתוח את רעיון ההון כערך חשבונאי של עסק, כדי להגיע למידה של "הון חברתי" ("social capital"), מבולבל עד כדי אבסורד. "הון של עסק" הוא מושג הנהלת חשבונות, המהווה התקדמות מהותית ביכולתו של האדם לתכנן את העתיד. על ידי סיכום כל המשאבים היצרניים הזמינים לעסק בכלל נקודת זמן נתונה, הנהלתה חשבונות מאפשרת לעסקים לקבוע כמה מהכנסותיהם ניתן להקדיש לצריכה בלי לפגוע ביכולתם לייצר בעתיד.

חשבון כזה ניתן לערוך רק בעזרת מחירי השוק. על ידי סיכום מחירי השוק של כל המשאבים היצרניים שלו, העסק מסוגל להעריך את המצב הכלכלי של עצמו. סיכום זהה בתאריך מאוחר יותר מאפשר לעסק לראות האם יכולתו לייצר בעתיד גדלה או קטנה. אם נמצא כי לפני שנה היה לעסק הון בשווי מיליון דולר, והשנה רק חצי מיליון, העסק אפוא צרך הון. ייתכן והבעלים משכו מהעסק כסף שלא היה באמת הרווח, שהעסק שילם לעובדיו משכורות גבוהות מדי, שהעסק גבה מחירים נמוכים מדי על תוצרתו, או שהעסק פשוט אינו בר קיימא. בכל מקרה, ניהול חשבונות ההון מיידעת את העסק כי משהו חייב להשתנות, או שהעסק יפשוט רגל.

המחירים המשמשים לסכם את ההון בעסק הם הערכות. כאשר מתמחרים מוצר הון לצורכי חשבונאות ההון, תהיה זו טעות להסתכל אחורה על המחיר ששולם עבור המוצר. במקום זאת על העסק להסתכל קדימה, על תזרימים שונים של רווחים שהעסק מצפה שהשימושים השונים בהון יניבו.

תחשבו על יצרן כרכרות סוסים בשנת 1900. אם הוא היה מסתכל אחורה, על המחירים ששולמו על הציוד, הרי שניתן היה לחשוב כי העסק הולך לא רע. אבל ככל שהמכוניות החלו להחליף את הכרכרות, תשואה עתידית מהציוד שהיצרן הכרכרות היה יכול לצפות לה בסבירות גבוהה הייתה יורדת באופן דראסטי. רק מחירי העתיד היו יכולים לאותת לבעלים של העסק כי יש צורך בשינויים בעסק.

בעוד שעסק אחד יכול להעריך את ההון שלו במונחי התרומה המשוערת לתכניות השונות, מה משמעות הערכתו של "הון של כלל החברה" (“society’s capital”) במונחי כל התכניות השונות המתבצעות בו בעת? תכניות רבות יסתרו זו את זו. שני יצרני מחשבים יכולים, אולי, לתכנן לזכות בחוזה לאספקת ציוד למפעל חדש ואוטומטי. אחד מהם יכול להצליח, אבל לא שניהם!

ומה תהיה המשמעות של הסכום אליו נגיע כשנחבר את כל ההון של כל החברות? אם נגיד שחברת "פו-סופט" מחזיקה בהון של 2 מיליארד, אנו מתכוונים שהבעלים יכולים לממש כ2 מיליארד דולר אם הם יחליטו לפרק את החברה, ולמכור את כל ההון. אבל מה תהיה המשמעות כשנאמר כי "חברה" מחזיקה בהון כולל של 8 טריליון דולר? למי החברה תמכור את כל הון שלה? החברה לא יכולה למכור מוצרים בשווי 8 טריליון בלי שמישהו ירכוש את המוצרים בשווי 8 טריליון.

וכן, שום "הון של חברה" לא יכול להיות קבוע, אלא אם כן הפרט תכנן את החלפתו בצורה נבונה. מוצרי הון לא משריצים החלפות רגע לפני שפג תוקפם. ואכן, במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה, כגון בזמן שקיעתה של האימפריה הרומית ובמשך מספר מאות אחרי נפילתה, אנו מוצאים חברות המכלות את ההון שנצבר עד כה, דבר שהוביל לירידה ברמת החיים, והצטמצמות האוכלוסייה.

דוגמה עכשווית מהממת לעובדה כי ההון אינו מייצג תזרים אוטומטי היא הרס בארות הנפט בכווית על ידי העירקים בשלהי מלחמת המפרץ. סדאם חוסיין, שכבש את כווית, בלא ספק חשב על הבארות כעל הון יקר-ערך, משם הוא היה יוכל לצפות לתזרים רווחים עתידי. אבל מלחמת המפרץ הובילה אותו לשינוי רדקילי בתכניותיו. חייליו פוצצו 700 בארות, מה שהוביל להריסתן ולהשמדה של כמויות גדולות של נפט. שום תזרים של רווחים לא יצא מהן.

שיקולים כאתה הובילו לתובנה אוסטרית כי המאפיין החשוב ביותר של הון החברה הוא לא מושג מעורפל של "הסך הכללי", אלא שהמוצרים הם חלקים במבנה משולב של תכניות אישיות.

מבנה ההון

התאוריה האוסטרית נבדלת במובהק מן הזרם המרכזי בחשיבות המיוחסת למבנה ההון. התאוריות הנאו-קלאסיות והקיינסיאניות נוטות להתייחס להון כאל גוש או מאגר אחידים. זה מאפשר להם לסכום את ההון ולהתייחס לתוצאה כאל מספר בודד, המוצב במשוואות מתמטיות.

מנקודת המבט האוסטרית, התייחסות אל ההון כאל גוש חסר-צורה מעלימה את המאפיינים החשובים ביותר של ההון. לא יעיל לבחון מוצרי ההון, שראינו כהמוני מרכיבים בתכניותיהם של הפרטים השונים, כחטיבה אחת. התכניות משתנות לאורך זמן, ונוצרים מוצרי הון חדשים, מה שמנתב את מוצרי ההון הקיימים לשימושים שלא חשבו עליהם קודם, ומתירים את מה שהיה פעם מוצרי הון - חסרי תועלת. התכניות משפיעות זו על זו, חלקן משלימות ומסייעות להגעה למטרה משותפת, אחרות סותרות וכתוצאה מכך אחת מהן לא יוצאת לפועל. אפילו בכלכלה סוציאליסטית, בה מתכנן מרכזי אחד מכוון את כל הייצור, המושג של סך ההון בכלכלה לא הופך להגיוני; בקהילה סוציאליסטית אין שוק למוצרי ההון, לכן אין מחירים שיהיה אפשר לסכם.

ניתן לדמות את מבנה ההון לשונית אלמוגים. כל אלמוג מחובר למספר אלמוגים אחרים. אלמוגים שמתחת לכל אחד הם המוצרים מסדר גבוהה שנוצלו ליצירתו. אלה שלצדו הם המוצרים המשלימים שעוזרים לייצר את השכבה הבאה של מוצרים. והאלמוגים מעליו הם השכבה הבאה של מורים הוא עוזר לייצר.

כל המבנה נח על הקרקעית החולית של הים - האדמה. האדמה, במובנה הכלכלי, כוללת את כל גורמי ייצור הטבעיים, ומהווה את התשתית לחיים הכלכליים. אנחנו זקוקים, לכל הפחות, מקום לעמוד ולשבת - ולגוף שלנו עצמינו - כדי לייצר. העולם הטבעי הוא הקרקע ממנה צומחת השונית שלנו, והיא נבנית מן הקרקע על ידי פעילות אנושית. ובפסגת השונית, מתנועעים בגלי הרצונות האנושיים, נמצאים מוצרי הצריכה.

"שונית ההון" היא הבסיס לציביליזציה. כל הדברים המעשירים את חיינו - המלט וHBO, הספריות והאינטרנט, הציורים הגדולים וספרי הקומיקס, תזמורות סימפוניות ולהקות רוק, שטיחים סינטטיים ומרבדים מן המזרח, עגבניות בחורף וקרח בקיץ, קתדרלות וקניונים - אפשריים רק בזכות בניה בדי עמל של השונית על ידי הדורות הקודמים, החל מאבותיו הקדומים ביותר של האדם. אם בני האדם היו ממשיכים להסתמך על צייד ולקט לקיומם, דבר מאלה לא היה קיים.

הדפוס של השונית הוא מערך פעולות הגומלין בין תכניות היזמים. פעולות הגומלין הללו יכולים להפוך חלקים מהשונית למיותרים. תכנית עסקית שנהגתה מתוך תקווה לגייס כספים יכולה אולי להציג השקעת הון עצומה בשביל הוגה התכנית. אבל אם החברה שלו מתקפלת בזמן המתנה לממון, לא יישאר שום זכר פיסי למה שהיה פעם הון, זולת כמה ניירות וקובץ מידע על דיסק קשיח. יתרה מכך, שינוי בתכניות האלה ישפיע על מצבו של ההון הפיסי. מחיר של מכונה בהתאמה אישית, שטרם סופקה ונמצאת במחסני הספק צונח לפתע לרמת המחיר של חלקי החילוף וחומרים שניתן לחלץ מפירוקה, ונשמט מכלל מבנה השונית. מוצרים פיסיים אחרים יכולים להיות מוסבים לחלקים אחרים של השונית, כדי לקחת חלק בתכניות אחרות.

אם ניקח את המטאפורה שלנו צעד אחד קדימה, נוכל להגיד שעוצמת השינויים בזרמי הים קובעת כמה עמוק הם משפיעים על השונית. עם תזוזה של העדפות הצרכנים התכניות ננטשות, עוברות שינויים, ומתחברות לרצפים חדשים של תכניות, ומבנה השונית משתנה. שינויים מזעריים, כמו מעבר צרכנים מקנייה של בובה אחת בחג מולד אחד לקנייה בובה נוספת בחג מולד הבא, משנים בעיקר את השכבות העליונות. מפעל הבובות יצטרך אולי לשדרג את הציוד כדי לייצר דפוס חדש, אבל הם עדיין יצטרכו את הפלסטיק, את קופסאות הקרטון, את המתכת בשביל התבניות, את הפועלים לקו הייצור וכיו"ב.

שינויים עוצמתיים בזרמים יגרמו לשינויים עמוקים במבנה השונית. כשהצרכנים שינו את העדפותיהם לכלי תחבורה מסוסים למכוניות, מבני הון בכלל הכלכלה נהרסו, נבנו, ושונו. הביקוש לחציר התרסק בעוד שהביקוש לנפט זינק. נפחים איבדו את העבודה, בעוד שעובדי מפעלים נשכרו בהמוניהם. עושר החליף ידיים מאלה שיצרו מוצרים עם ביקוש חדש קטן יותר לאלה שציפו נכונה את ביקוש הגבוהה החדש למוצרים אחרים.

בטווח הארוך, יהיו אלה הזרמים של רצונות הצרכנים שיקבעו את הצורה הכללית של שונית יחסי הגומלין בין התכניות - תופעה שהאט ומיזס כינו "ריבונות הצרכן" (consumer sovereignty). היזמים מתאמים מחדש את מבנה השונית בחיפושם המתמיד אחר רווחים. הם זוכים רק אם המבנה החדש תואם את רצונות הצרכנים יותר מהמבנה הקודם.

אתם יכולים, אולי, להתנגד לרעיון של ריבונות הצרכן: היצרנים, אתם יכולים להגיד, "ריבוניים" לא פחות מהצרכנים. אבל רק בגלל שפלוני הוא, נגיד, בעלים של עסק, לא אומר שהוא תמיד מתפקד כיצרן. אמת, כי בעל העסק יכול להשתמש בעסקיו לתועלת אישית ולא של הצרכנים. אולי הוא יחליט להפוך את המפעל שלו לרחבת ריקודים ענקית בשבילו ובשביל חבריו. אבל אם הוא יעשה זאת, הוא יפעל כצרכן.

מספר כלכלנים, כגון אלפרד מרשל, הטילו ביקורת על תפיסת המוצרים המסודרים בסדרים שושנים של מנגר כמעורפלת וחסרת תועלת, היות ומוצר אחד יכול להיות במספר סדרים בבת אחת. לאורך מסלולים שונים, אלמוג בודד יכול להיות במרחק של שניים, שלושה, וארבעה שכבות מלמעלה. (הדוגמה של מרשל היתה שהרכבת המסיעה נוסעים ומוצרי הון שונים יכולה להשתייך לארבעה סדרים בו בעת.)

הקושי הברור הזה נמוג כשנזכרים כי הדבר לא הופך להיות מוצר הון בגלל איזו תכונה פנימית, אלא בזכות תפקידו בתכניתו של פלוני לייצור מוצר צריכה. חשבו על נפט. מאז שחר האנושות, מאגרים עצומים של נפט התקיימו בדיוק במקומות בהם אנו קודחים היום. ועדיין, איש לא חשב אז על נפט כעל מוצר הון, או כעל מוצר בכלל. התכונות הפיסיקליות של הנפט לא השתנו מאז, אבל יום אחד הפך הנפט לבעל ערך. הנפט נהיה לחלק מתכניות בני האדם לשיפור מצבם של בני אדם אחרים.

אם נבחן את מוצרי ההון כחלקים של תכנית, נראה שאותו מוצר יכול לשחק תפקיד שונה בתכניותיהם של אנשים שונים. אם אני משתמש במכונית שלי לטיולי סופשבוע, היא בשבילי מוצר צריכה. לאיש מכירות המשתמש במכונית זהה לשלי להגיע לבתי הלקוחות, המכונית היא מוצר מסדר שני. מכונית זהה בדיוק, שמשתמשים בה להסיע הלוך ושוב תכניות לבניית המפעל החדש, יכולה להיות סדרים רבים ממוצר הצריכה הסופי. אין שום סיבה מדוע מוצר, כמו הרכבת הנזכרת לעיל, לא יהיה חלק מתכניות שונות בו בעת. כרטיס רכבת שלי יכול לייצג רכישה של מוצר צריכה, ואילו שלך - רכישת מוצר מסדר רביעי. מה שמאפיין את המוצר כהון אינו משהו מתכונות המוצר עצמו, אלא תפקיד אותו משחק המוצר בתכניות האנשים הפועלים.

כל זה אינו אומר כי התכונות הפיסיות אינן חשובות לאופיו הכלכלי. אם לנפט לא היו התכונות הכימיות המכשירות אותו להיות דלק, הוא לא היה הופך לחלק בשום תכנית לחימום הבית, פרט אולי למקרה של טעות. אבל הגורם הקובע אם דבר מסוים הוא מוצר הון או לא היא התכנית. למשל, יש אנשים המאמינים כי לקרני הקרנפים סגולות רפואיות. אנחנו יכולים אולי להטיל בכך ספק, והמחקרים מראים כי יש לנו סיבות טובות להטלת ספק. אבל כל עוד אנשים מאמינים בסגולות של הקרניים, הכלים הדרושים לעיבודם יהיו מוצרי הון. הכלים הללו ישיגו מחיר שוק המשקף את הערך שמקבלות הקרניים. ברגע שאחרון המאמינים בסגולות הקרניים יחדל מכך, הכלים יפסיקו להיות מוצרי הון, ויאבדו כל ערך, זולת זה של השימושים החלופיים.

המשאבים הפנויים בכלכלת השוק

המבקרים של תאוריית השוק טוענים לפעמים כי היא בזבזנית, שכן היא אינה עושה שימוש ב"מוצרי ההון הפנויים". אבל לפי תאוריית ההון האוסטרית, המוצרים הללו הפסיקו להיות מוצרי הון, לפחות לעת עתה. (הנסיבות יכולות להשתנות כך ששוב יהיה רווחי להשתמש בהם, והם ויהפכו שוב למוצרי הון.) עלות האחזקה והפעלה של מוצרים כאלה עלתה על ההחזר שהם מציעים, כך שהם שוב אינם חלק מתכנית לייצור מוצרי צריכה שמישהו הגה. לחזור ולהעסיק אותם בייצור יבזבז משאבים, שכן הם דורשים מוצרים משלימים שיכלו ללכת למקום אחר. למשל, ייתכן ולחברת פלדה יש מספר מפעלים העומדים שוממים בגלל שהציוד בהם, לדעת הבעלים, מיושן. כדי לחזור ולהפעיל את המפעילים הללו, יש להעסיק פועלים, לרכוש ברזל ופחם, לבצע תחזוקה של מבנים ודרכים, להשתמש בחשמל ובמים, וכו'.

משהו הוא מוצר כלכלי רק עם הוא נמצא במחסור. בשביל רבים מהגורמים במחסור, קיימים מספר שימושים חלופיים. על ידי הצעת מחירים שונים למוצרי צריכה, הצרכנים מציינים את החשיבות של שימושים שונים לסיפוק הצרכים שלהם.

אם ההחזר המצופה מתפוקת מפעל הפלדה הסגור אינם עולים על העלות של המוצרים המשלימים הנדרשים להפעלתו, אז הצרכנים אינם מעריכים את השימוש במוצרים הללו להפקת פלדה במפעל כמו שהם מעריכים את השימושים החלופיים. עובדה זו מועברת לבעל המפעל דרך העובדה שאחרים מוכנים להציע יותר ממנו על השימוש במשאבים המשלימים כגון ברזל, פחם, חשמל, פועלים וכו'

תלונה נוספת שעולה כנגד השוק היא ששיטות הייצור הישנות, והפחות יעילות טכנולוגית לא ננטשות מספיק מהר. (אויבי כלכלת השוק לעיתים נדירות מטריחים את עצמם בשאלות של עקביות.) אבל יעילות טכנולוגית אינה זהה ליעילות כלכלית. מפעל חדש יעיל יותר כלכלית מהישן רק אם ההחזר שהוא מציע על ההון המושקע גבוהים יותר מאשר אלה של המפעל הישן. זו בדיוק הסיבה מדוע יזם שוחר-רווחים ייטוש את המפעל הישן ויבנה אחד חדש. מה שמעכב אותו אינו העלויות ההיסטוריות של הבניה והתחזוקה של המפעל הישן. אלה הן עלויות אבודות (sunk costs), וכפי שאנחנו יודעים מה שהיה - היה. במקום זאת, הביקוש לשימושים אחרים למשאבים הנדרשים לבניית מפעל חדש, הם שמעכבים את היזם. כדי לייצר ציוד חדש, יש להטות את המשאבים הדרושים מפעילות יצרנית אחרת. היזם קובע האם הדבר כדאי, על ידי כך שהוא משער, האם הוא ירוויח למרות שיצטרך להציע תמורת המשאבים הנחוצים מחירים גבוהים יותר מאלה שהמשתמשים הנוכחים מציעים.

שיטות הייצור העקיפות

אחד ממקורות הבלבול הנפוצים בקשר לתאוריית ההון של הכלכלה האוסטרית הוא רעיון של הייצור העקיף (roundabout). תלמידו של קרל מנגר, אויגן פון בוהם-באוורק (Bohm-Bawerk) ביצירת המופת שלו "הון וריבית", ייחס את רוב עליה בפריון לאימות שיטות ייצור הדורשות זמן רב יותר, או עקיפות .

כותבים שונים עמדו נדהמים נוכח טענתו של בוהם-באוורק. כיצד ייתכן שעשיית משהו במשך יותר זמן היא פורייה יותר? למה שהייצור היותר מהיר לא יהווה עליה בפריון? הבלבול מובן, אבל ניתן לביאור. מיזס, קירז'נר, לאכמן, רות'ברד ואחרים ליטשו את התאוריה של בוהם-באוורק, והסבירו את מה שנראה כסתירה. בייצור שלוקח יותר זמן אין שום דבר כשלעצמו שמגדיל את פריון העבודה. אחרת היינו יכולים להגדיל אותו פשוט על ידי עבודה ממש איטית!

אבל אם מישהו מאמץ את התהליך היותר ארוך, זה יכול לקרות רק בגלל שהיזם שעושה זאת חושד, שהתליך החדש יהיה יותר יעיל מהקודם. הבה נדמיין חברת תוכנה, "פו-סופט", אשר מייצרת תוכנות, בלי להשתמש בכל תוכנה מקצעית ליצירת תמונות, חלונות, ושאר פריטים בממשק המשתמש. הבעלים של "פו-סופט" מחליט, שעליו לרכוש את התוכנה שתעזור לו לעצב את ממשק המשתמש. הכלי החדש הזה ידרוש זמן להתקין, להתאים הגדרות, וללמוד להפעיל. במקום לייצר את התוכנות ישירות לצרכנים, מהנדסי החברה יצטרכו להקדיש זמן לבניית מוצר הון מסדר גבוהה יותר, ורק אז יוכלו לחזור לייצור ישיר של המוצר הסופי.

יתרה מכך, התוכנה החדשה הזאת תעלה ל"פו-סופט" משהו. החברה הייתה יכולה להשתמש בכסף הזה כדי לשכור עוד מהנדס תוכנה שייצר ישירות יותר מן המוצר הסופי.

צריך להיות ברור שהבעלים של "פו-סופט" יתחיל במיזם כזה רק אם הוא מאמין שהפריון המוגבר שהשיטה העקיפה מציעה יפצה על עלויותיו. מוקדם יותר ראינו כי ריץ' יבנה את המלכודות כל עוד התועלת של מלכודת נוספת עולה על העלות של מה שהוא מוותר עליו כדי לבנות אותה. באופן דומה, בכדי שהיזם ישקיע בתהליך חדש, עליו להאמין שהוא יניב יותר מהתשואה חסרת הסיכון, ויותר מכל מיזם אחר שהוא יכול לחשוב על להשקיע בו במקום זאת. התשואה המצופה חייבת לעלות על העלויות האלטרנטיביות.

הכלכלה מתקדמת על ידי הגדלת ה"עקיפיות" של הייצור, מאחר והדרכים הקצרות כבר נוסו. האדם הפועל מנסה לנוע לעבר תכליותיו בדרך הכי ישרה הזמינה לו. רק כאשר הוא מצפה שהישגיו בדרך הקצרה יהיו בעלי ערך נמוך יותר מאשר מה שהוא יוכל להשיג בדרך העקיפה, הוא ינסה את הדרכים החלופיות.

דמיינו לכם שאתם אוספים מטבעות, ומטרתכם להרכיב אוסף, ובו מטבע אחד מכל ערך נקוב, כל תאריך וכל מטבעה שהונפקו אי פעם בידי ממשלת ארה"ב. אתם יכולים בקלות להתחיל את האוסף שלכם בכך שתשלפו את הכסף הקטן מכיסכם. במהרה יהיה בידכם אוסף של התאריכים האחרונים של כל הערכים הנקובים הנמצאים כעת במחזור. אבל בהדרגה תגלו כי התועלת השולית של המאמץ שלכם הולכת וקטנה. כל שעה שאתם מעבירים בנבירה במטבעות מניבה פחות ופחות מטבעות לאוסף שלכם.

בנקודה מסוימת תתחילו לחשוב על שיטה יותר עקיפה להשגת מטבעות. אולי תרצו לנסוע ליריד המקומי כדי לראות מה יש שם. כדי לעשות זאת, תצטרכו להיכנס לרכבכם, לנסוע אל היריד, לבלות שם זמן מה, ולנסוע אל ביתכם. השימוש ברכב יגרום לשחיקת מה ולצריכת דלק. אתם תקבלו עליכם את כל ההוצאות הללו רק אם אתם מצפים שהתמורה, במונחי מטבעות חדשים לאוסף, תעלה על העלויות. (ושימו לב שאתם הולכים ומסתמכים יותר ויותר על הייצור העקיף של אחרים, אשר ייצרו את הרכב, זיקקו את הדלק, הקימו את היריד וכיו"ב.)

בהדרגה, ככל שמלאכת האיסוף שלכם מתקדמת, תמצאו את עצמיכם יוצאים למרחקים ההולכים וגדלים כדי להשלימו - אולי נוסעים לירידים בערים מרוחקות, או מצטרפים למועדונים המוקדשים להחלפה של מטבעות. מיציתם את כל הרווח שהדרכים הקצרות יכולות להציע, ועליכם לפנות כעת לדרכים יותר ויותר עקיפות.

זה תמיד נכון שהיזם יבחר את הדרך העקיפה יותר רק אם הוא מעריך שההחזר היותר גבוהה יעלה על העלות של זמן ההמתנה רב יותר למוצר הסופי. זה לא תמיד נכון שהדרך הזמינה היחיד להעלאת הפריון היא עקיפה יותר. אולי קיימת דרך יותר קצרה שאיש טרם חשב עליה. במקרה כזה פריצת דרך הרעיונית תוביל ישירות להגדלת הפריון במקום מעבר לדרך עקיפה יותר. בדוגמה שלנו אולי תגלו פתאום כי שכן שלכם הוא גם אספן מטבעות, ושתוכלו להשלים חלק מהאוסף שלכם פשוט מכך שניגשו אל הבית הסמוך ותדברו איתו מאשר שתיסעו ליריד מרוחק. אבל באופן היסטורי, השאיפה המתמדת של בני האדם לשפר את מצבם היא כזו, שרוב ההזדמנויות להגדלת הפריון נמצאים במעבר לתהליכים יותר ויותר עקיפים. בני האדם מומחים בלזהות את קיצורי הדרך בו במקום.

בפסקה יוצאת דופן מתוך הספר "השפה והמיתוס", טען הפילוסוף הגרמי ארנסט קסירר (Cassirer) כי אימוץ השיטות העקיפות הוא האמצעי בו השכל האנושי מקדם את עצמו:

"כל מאמץ תרבותי, בין טכני ובין אינטלקטואלי לגמרי, מתקדם על ידי מעבר הדרגתי בין היחסים הישרים בין האדם וסביבתו, חיחסים בלתי ישיר. בהתחלה הדחף החושי מלווה מיד בסיפוקו, אבל בהדרגה יותר ויותר מונחי ביניים נכנסים בין הרצון למושאו. נדמה כאילו הרצון, בכדי להשיג את תכליתו, חייב להתרחק מהמטרה במקום להתקדם לעברה; במקום תגובה פשוטה, בדמות כמעט רפלקס, להביא את המושא לטווח ההשגה, היא דורשת בידול של התנהגות, מכסה מגוון רחב יותר של אובייקטים, כך שהסך הסופי של כל הפעולות הללו, דרך "אמצעים" שונים, יכול לממש את התכלית הנכספת."