ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 7

פרק 7

הקצב, האופה, וזה שאת הנרות עושה

על התפקידים הכלכליים ותאוריית החלוקה

תפקידים הכלכליים והטיפוסים ההיסטוריים

היזמים, בעלי ההון, בעלי הקרקעות, הפועלים והצרכנים של התאוריה הכלכלית אינם אנשים חיים כפי שאפשר לפגוש בעולם ובהיסטוריה האמיתיים. הם התגלמות של פונקציות מסוימות בפעולות השוק.

-לודווג פון מיזס, "פעילות אנושית"

בנינו מערכת כלכלית בעלת מבנה הון, חליפין בינאישיים וכסף, וגם בחנו מצבי מנוחה, שהם נקודות ללא תנועה אליהם שואפת הפעילות האנושית. כעת אנחנו מוכנים לשאול את השאלה הכלכלית, שייתכן והיא הכי נפוצה: "מי מקבל את הכסף?" (או אולי השנייה הכי נפוצה, אחרי "איך אני מקבל יותר ממנו?") כשהמוצר נמכר, למי הולכת התמורה? ואיך נסביר את העובדה שהם שולחים את ידם לצלחת? מהי חלוקת העושר המיוצר בכלכלה?

קרל מרקס הציע הסבר לחלוקה: הוא טען כי כל הערך של המוצר מגיע מן העבודה שהושקעה בו. העובדה כי הפועלים אינם מקבלים את מלוא התמורה מן המכירה, לפי מרקס, היא תוצאה של ניצול. בעלי ההון ובעלי הקרקעות, בהיותם השולטים במערכת הפוליטית, מסוגלים להטות לכיסם חלק מהעושר שהיה אמור להגיע לידי הפועלים.

אבל ראינו קודם, כי הלנה לא תשלם לריץ' לרסק את המלכודות, אפילו שהוא יצטרך לשם כך לעבוד לא פחות קשה מאשר בבנייתן. איננו יכולים לחשב את ערך הסחורה על ידי "סיכום" העבודה שהושקעה בהם. האנשים אינם מעריכים את העבודה כשלעצמה, הם מעריכים את הדברים שהם חושבים שישפרו להם את החיים. אפילו מרקס הכיר בכך שסיכום שעות העבודה או קלוריות שבוזבזו לא ייתן שום עומדן לערך: הצרכנים לא צפויים להעריך את כמות הקלוריות שהייתי שורף לו הייתי עושה שכיבות שמיכה כל היום. מרקס ניסה לעקוף את הבעיה על ידי ביסוס הערך על עבודה "מועילה חברתית". אבל הדרך היחידה בשבילנו להעריך מה אנשים חושבים למועיל היא על ידי כך שנראה מה הם מוכנים לשלם תמורת העבודה הזאת! אנו קוראים לסכום זה שכר (wage). מרקס תמך, בלא מתכוון, בכלכלת השוק.

התאוריה של מרקס מניחה ללא הסבר גם את כל המכונות בהם משתמשים הפועלים. תשכחו איך ייצור אותם ומי היו הבעלים שלהם בטרם הסוציאליזם - כיצד תתבצע התחזוקה שלהן? הדבר דורש משאבים. בכלכלת השוק המשאבים הללו מסופקים על ידי בעלי ההון. הממשלה הקומוניסטית לא רק שלא תצליח להחזיר את השכר ש"נגזל" מהפועלים על ידי בעלי ההון, אלא אף תצטרך לגזול את החלק הזה בעצמה. בעצם הם נאלצו "לגזול" יותר מהקפיטליסטים, בגלל חוסר היעלות בהקצאת המשאבים במערכת הסוציאליסטית.

מעבר להחזר ה"רגיל" של ההון, עלינו להסביר גם מהיכן מגיעים רווחי הענק הפתאומיים. גם בשביל אותם המאמינים כי לבעלי ההון מגיע "החזר הוגן" על ההשקעות שלהם במכונות, מבנים, מחקר וכיו"ב, המראה של פלוני המרוויח מיליארדי דולרים תוך שנים ספורות הוא מראה מטריד. מה עשה אדם זה כדי ש"יגיע לו" כל כך הרבה כסף?

הכלכלה אינה יכולה להגיד לנו למי מבני האדם מגיע איזה מוצר. אבל היא כן יכולה להסביר כיצד הערכות הצרכנים של מוצרים מסדר ראשון זורמות חזרה לגורמים השונים שעזרו ביצירת המוצרים האלה. כדי להבין זרימה זו, נבודד מספר תפקידים כלכליים מסך הפעילות האנושית: היזמים, בעלי הון/קרקעות, הפועלים והצרכנים.

השוק הוא תהליך מורכב עד כדי טירוף, בו כל האירועים הכלכליים קשורים אלו באלו. לתפוס את כלל מערך היחסים המרכיב את השוק בכללותו הוא מעבר ליכולת האנושית. אנו תופסים את השוק על ידי בידודן של מספר אבסטרקציות מפתח, כגון פונקציות ייצור עליהם נלמד בפרק זה. בתמצית, תהליך זה אינו שונה משימוש במונחים חומר ואנרגיה בפיזיקה, שתי אבסטרקציות המסייעות בהבנת הריבוי המדהים של צורת הקיום הפיזי. ההבדל הבסיסי בין שני המדעים הוא שהפיזיקה מחפשת אחר אבסטרקציות העוזרות להסביר את עולם של "דברים שם בחוץ", בעוד שהכלכלה תרה אחר אבסטרקציות אשר יסייעו להסביר את עולם התכניות והפעולות האנושיות.

כל אחת מהפונקציות שמיזס מזכיר בציטוט שבתחילת הפרק - היזמים, בעלי ההון/קרקעות, הפועלים והצרכנים - מהווים לא רק פונקציות כלכליות אלא גם טיפוסים היסטוריים(historical type). כאשר ההיסטוריה מדברת על "מצוקת הפועלים במפעלים במאה ה19", היא משתמשת במונח "פועלים" כדי לציין קטגוריה של בני אדם בעולם האמתי. "פועלים" יכול לציין, בהתאם להקשר, "פועלי כפיים", או "שכירים". אבל הכלכלה לא משתמשת במושג זה כדי לציין קטגוריות של בני אדם, כי אם תפקידים פונקציונליים. כשהכלכלה מדברת על תפקיד הפועל, היא מתכוונת לאותו ממד הפעילות הכרוך בשימוש בעמל האנושי. מנקודת מבט כלכלית, כל בני אדם שאינם נתמכים במאה אחוז (כגון תינוקות) נוטלים את תפקיד הפועל. כשעשיר בעל נדל"ן פותח את המעטפות עם מחאות השכירות, הוא, באותו רגע, פועל כפועל. אפילו בזמן הצריכה מתקיים תפקיד הפועל - עליכם לעמול מעט כדי לפתוח את הלשונית של פחית הבירה.

כטיפוס היסטורי, היזמים (enterpreneurs) הם אותם אנשים אשר יצרו את העסקים הגדולים, ונטלו את הסיכונים העזים בשווקים הפיננסיים. ההיסטוריה יכולה לדון, למשל, ב"היזם כסמל חברתי בשנות התשעים", ולהתכוון לביל גייטס (מיקרוסופט), לארי אליסון (אורקל), סטיב קייס (אמריקה אונליין), ג'ף בזוס (אמזון), ג'ים קלארק (נטסקייפ) וכיו"ב. אבל כשהכלכלה משתמשת ב"יזם, כקטגוריה של פעולה, היא מתכוונת לממד הפעולה שמנסה להתמודד עם תנאי העתיד הבלתי-וודאי. יזמות כפונקציה היא משהו שכולם משתמשים בו: על כולנו להסתכן ולפעול פני העתיד הבלתי-וודאי.

מיזס מגדיר את הפונקציות שלנו כדלהלן:

"בהקשר של תאוריה כלכלית המשמעות של המושגים המדוברים היא: 'יזם' משמעו האדם הפועל בהתייחס לשינויים המתרחשים במידע שהשוק מספק. משמעות 'בעל ההון' ו'בעל הקרקעות' היא אדם הפועל בההתייחס לשינויים בערך ובמחיר, אשר גם אם כל שאר נתוני השוק נותרים ללא שינוי, מתרחשים רק על ידי חלוף הזמן עקב הערכות שונות של טובין בהווה ובעתיד. 'פועל' משמעו אדם התייחס להפעלת עמל אנושי כגורם ייצור.”("פעילות אנושית”)

כל קטגוריה מרוויחה סוג שונה של החזר בשוק: היזמים, בעזרת השיפוט היצירתי, מקבלים רווחים (profits), בעלי ההון, דרך תכנון העתיד, מרוויחים ריבית (interest), והפועלים, דרך עמלם, מקבלים שכר.

נבחן כעת כל אחת מההגדרות של מיזס בפירוט רב יותר.

היזמים

כדי להבין את ה"יזם" כקטגוריה כלכלית, אנו נתבונן בתפקידו של היזם בכלכלה הסובבת בנחת, או בעצם העדר מוחלט של תפקיד זה! המאפיין העיקרי של הכלכלה הסובבת בנחת הוא שאין שום חוסר וודאות לעתיד. בתנאים מסוימים אלה, תפקיד היזם אינו קיים - אין שום עתיד בלתי-וודאי שצריך להתמודד איתו.

אנחנו מבינים את השפעות השינוי בשוק על ידי כך שנדמיין מצב בו השינוי אינו מתרחש, ואז נכניס את השינוי המדובר. נגיד שיש לנו כלכלה סובבת בנחת השוררת בארץ שנקרא לה נירוונה. (זיכרו, כי כלכלה הסובבת בנחת היא מודל דמיוני. חסר משמעות לחשוב עליה כמצב בעולם האמתי.) מאי-שם מגיע השינוי, ומפריע את ההתנהלות החלקה באופן לא טבעי של הכלכלה. נגיד, ולדור הנוכחי של הנירוונאים יש פחות תינוקות מאשר דור הקודם. לפתע, התיאום המושלם של כל רכיבי הכלכלה שלהם מתפרק לחלקים. הביקוש לאוכל השנה קטן יותר לעומת השנה הקודמת. נירוונה תצטרך להשיג יותר בגדי תינוקות ועריסות. מבנה הכלכלה כבר לא יתאים לעוד הרבה צרכים אחרים של אזרחי נירוונה.

מי שמבצע את ההתאמות הנחוצות הם היזמים. בעלים של מפעל כלשהו חייב להחליט שהוא יכול להציע תמורת פריטים המשמשים לייצור עגלות לתינוקות יותר מהמחיר הרגיל. ברכישה זו הוא יטה אותם משימושים אחרים. אם ההחלטה שלו נכונה, הוא ירוויח בשל העלייה בביקוש לעגלות. אבל נניח, ונירוונאים מחליטים לשים שתי תינוקות באותה עגלה, והביקוש לא משתנה? במקרה כזה הבעלים של המפעל יספוג הפסד. הפסדים של אלה הטועים בשיפוט שינויי הטעמים של הצרכנים מהווים חלק לא פחות מפעילות השוק מאשר רווחים של אלה ששפטו נכונה. הבעלים של המפעל חייב להסתכן בפעולתו על סמך פירושו האישי לאירועים, אפילו כשזו נוגדת בהכרח את הפירוש המקובל. (אם "מיסטר שוק" כבר ביצע התאמה של הביקוש וההיצע לפי פירושו של היזם, הרי שלא נותר עוד רווח להרוויח.)

באופן דומה, חלק מבעלי הקרקעות צריכים לראות כי כעת כדאי להם להפנות חלק מהקרקע מאחד השימושים האחרים לגידול תבואה. חלק מהפועלים צריכים לקלוט שמצבם יוטב אם הם יהפכו למטפלים ולגננות, מאשר אם ימשיכו להתעסק באותו עיסוק בו הם עסקו קודם. בכל ההתאמות הללו, כל אותם בני האדם מתפקדים כיזמים. כפי שמיזס אומר ב"רווח והפסד":

"הפעילות של היזם מורכבת מקבלת החלטות. הוא קובע למה ישמשו גורמי הייצור. כל פעולות אחרות שהוא עלול לבצע מקריות הן מול תפקודו כיזם.” ("לתכנן את החירות”)

מה שמיצר את הרווחים בכלכלה הוא התפיסה הנכונה של האפשרות לשיפור, של הפיכת מה שיש למה שצריך להיות, כשם התפיסה המוטעית מייצרת את ההפסדים. אנו יכולים לראות שבכלכלה הסובבת בנחת אין רווח והפסד במונם הכלכלי. ( בעלי ההון יקבלו את ריבית השוק על השקעותיהם. רואי החשבון ופקידי מס יכולים, אולי, לחשוב על החזר כזה כעל רווח, אבל הכלכלה מחשיבה לרווח רק את ההחזר העולה על שיעור זה.) כל הרכיבים של הכלכלה הסובבת בנחת נמצאים בתיאום מושלם לדרישות הבלתי משתנות של הצרכנים. כדי שתיווצר הזדמנות לרווח, חייב להיות שינוי במידע השוק. יתרה מכך, השינוי חייב להיות כזה שמכניס רכיב של אי-וודאות לתכניות העתידיות של בני האדם.

הסיכון וחוסר הוודאות הם המייצרים את הצורך בתפקיד היזמי. אם יש לנירוונאים יותר ילדים, האם הם יצרכו בהתאם יותר מזון? האם שאר הילודה החדש יהפוך לקבוע, או האם היה זה מאורע חד-פעמי, או אולי אפילו תחילתה של סדרת עליות בילודה?

הבחירה האנושית גם מניחה וגם מייצרת חוסר וודאות. הבחירה אינה קיימת בכלכלה הסובבת בנחת, מאחר וכל הידע הרלוונטי כבר ידוע. ידע מושלם כזה אינו מתיישב עם בחירה אמתית. בחירה אמתית כרוכה בעובדה כי האדם יכול לבחור בין הסטייק לבין הלובסטר. עד שהבחירה לא נעשה, אפילו הוא אינו יודע במה הוא יבחר - ואם הוא כבר יודע, אין מה לשקול ומה להחליט. אם הוא בוחר בסטייק על פני הלובסטר, אין שום ערובה לכך שמחר הוא לא יבחר את הלובסטר. אם הוא בוחר את הסטייק על פני הלובסטר, זה לא אומר שהוא יבחר בשני סטייקים על פני שני לובסטרים (התועלת השולית של הסטייק יכולה לרדת מהר יותר מזו של הלובסטר.) אם הוא בוחר סטייק על פני הלובסטר היום, ולובסטר על פני פסיון מחר, זה לא אומר שמחרתיים הוא לא יעדיף את הפסיון על פני הסטייק. מיזס תיאר את החשיבות של הבחירה האנושית האמתית כשהוא מבחין בין כלכלה למדעי הטבע כך:

מאחר וקיימים קשרים קבועים בין מרכיבים מכניים שונים, ומאחר וקשרים אלו ניתנים לבירור דרך ניסוי, הדבר מאפשר שימוש במשוואות לפתרון בעיות טכנולוגיות מסוימות. התרבות התעשייתית המודרנית שלנו היא ברובה תולדת שימוש במשוואות הדיפרנציאליות של הפיזיקה. אך בין רכיבים כלכליים לא קיימים קשרים קבועים מאין אלה.(מיזס, "פעילות אנושית")

אנחנו מתמודדים עם חוסר הוודאות שבפעילות אנושית בעזרת ההבנה שלנו. להשתמש בהבנה האנושית משמעו "להיכנס לנעליו" של הזלות. אנחנו מנסים למקם את עצמינו במקומו של הזולת, לדמיין כיצד הם מעריכים את המצב, לנחש את הרצונות והתכניות שלהם. כשמלצר ניגש לשולחן שלנו במסעדה, אין לנו צורך בתלי תלים של מידע אודות כלל קיומו הפיזי כדי לנחש שהוא רוצה לקחת את ההזמנה שלנו ולא לתקוף אותנו. כעת, לפעמים ההבנה האנושית מפשלת: קרה שבני אדם הותקפו על ידי מלצרים! אבל העובדה הפשוטה היא שברוב המכריע של המקרים זה עובד בכלל לא רע. אנחנו אכן מתייחסים לאנשים אחרים כאל יצורים פועלים וחושבים, כמונו, ומנסים להבין את המטרות של פעולותיהם. (קורט וונגוט כתב ספר, "ארוחת בוקר של גיבורים", בו אחד הגיבורים, דווין הובר, נוטש השקפה זו ומתחיל להתייחס לסובבים אותו כאילו הם מכונות בהצגה שכח עליון זימן בשבילו. התוצאות אינן יפות בכלל.)

היזם מסתמך על הבנתו את בני האדם, על "תחושת הבטן" שלו באשר למה שאנשים אחרים יבחרו בתגובה לשינוי, כדי להבין את השפעותיו של השינוי. נראה כי יכולת זו, כמו כל האחרות, אינה שכיחה באותה מידה אצל כל בני- האדם. אלה שטובים בכך יכולים להרוויח רווח יזמי. בעזרת הבנה טובה יותר, הם מתאימים את הייצור לצרכים חדשים מהר יותר מאשר המתחרים שלהם. הם מזהים כי השינוי יתגלם בסופו של דבר במחירי השוק, אבל יקח זמן לכל השחקנים בשוק לעכל את מלוא מובן השינוי. עד שזה יקרה, המחירים אינם מתואמים. ישנם גורמי ייצור - פועלים, קרקע, חומרי גלם, מכונות וכיו"ב - שעדיף להשתמש בהם לצרכים חדשים. אבל ברגע השינוי הם נמצאים בשימוש חשוב הרבה פחות. בסופו של דבר המחירים שלהם יעלו, והשימושיות שלהם תשתקף במלואה, אבל ברגע השינוי המחירים של אותם הגורמים נמוכים מדי, בעוד שמחירם של גורמים אחרים גבוהה מדי.

הבה נדמיין שלכלכלה הסובבת בנחת של נירוונה הגיעה הידיעה כי זן חדש של בעלי חיים התגלה בפרידוניה: הפוזל הפרידוניאני. הפוזל הוא מין צירוף של חתלתול, דובי וקופיף, ונירוונאים שבויים לגמרי בקסמיו. תפקידו של היזם להבין אילו התאמות נדרשות בשוק בשל השיגעון החדש. אולי הצרכנים ירצו שקו חדש של בובות פוזלים יהיה זמין עד חג המולד. אבל המשאבים הזמינים בכלכלה כבר מופנים לייצור דברים אחרים. כדי להאיץ את ייצור בובות הפוזלים היזם צריך להטות חלק מהמשאבים הללו מהשימוש הקודם שלהם. זה יעלה את מחירם של גורמי הייצור הללו - אבל עד כמה? האם יהיה כדאי לייצר פוזלים בכל מחיר? מה כמות הבובות אותה ידרשו הצרכנים? כמה יהיו מוכנים לשלם עבורם?

ממד יזמי קיים בפעילות של כל בני האדם, ולא רק של אלה המפעילים עסק. הפועלים העובדים בייצור דובים יצטרכו להחליט האם השכר הגבוהה יותר שמציעים במפעל הפוזלים הופך את המעבר לכדאי. בעלי הקרקעות יצטרכו להחליט כיצד המיקום של חנות הפוזלים החדשה תשנה את ערך הנדל"ן שברשותם. בעלי ההון יצטרכו להחליט האם להלוות ליזם הפוזלים כסף כדי שיוכל להקים את החברה שלו. כלכלן האסכולה האוסטרית ו.ה.האט (Hutt) ציין, כי היזמות קיימת אפילו בפעולות של צריכה. רוכשי מחשבים אישיים משערים מה יהיה גודל ההנחות בעונת חג המולד - האם כדאי לקנות מחשב עכשיו, או לחכות למבצעים? היזמות היא ניסיונו של האדם להתמודד עם חוסר הוודאות של העתיד בעת תכנון פעולותיו.

נגיד שיזם הפוזלים העריך את המצב נכונה, הלך על הפרויקט, ועשה הון. הרווחים הללו ימשכו את תשומת ליבם של אנשים עסקים אחרים, שיכנסו גם הם לענף. אבל עליהם להציע הצעות מחיר על אותם גורמי ייצור מוגבלים. נדמיין כמו כן שהאירוע היה מאורע מבודד בכלכלת נירוונה, ושכלכלה הסובבת בנחת הולכת להתיצב מחדש בהדרגה דרך תהליכי השוק. במקרה כזה, העסקים המתחרים יעלו את מחירי המשאבים הדרושים לייצור פוזלים, עד שהרווחים בייצור הפוזלים ייעלמו לגמרי, והכלכלה הסובבת בנחת תשוב על כנה. הרווחים היזמיים הזמינים כתוצאה מכל שינוי הם זמניים, כמו גם ההפסדים היזמיים.

בעולם האמתי יתרחשו, כמובן, שינויים נוספים במידע השוק. בעולם שלנו חוסר הוודאות קיים כל הזמן. שום יזם אינו יכול לנוח על זרי הדפנה. מאחר והרווח הזמין מהשינוי המסוים נעלם עם הזמן היזם, אם ברצונו להמשיך להרוויח, חייב להמשיך לחפש אחר משמעות השינויים. אלה אשר ממשיכים במשימה זו במשנה מרץ וכישרון יצברו יותר ויותר הון. הטובים ביותר הופכים ל"ענקי התעשייה", "עשירי-העל". עיקר עושרם הוא אמצעי הייצור. בשוק בלתי מעוכב, אם ברצונם לשמור על עושרם, אסור להם לחדול מלהעריך מה השימוש המיטבי של המשאבים שלהם לצורך סיפוק דרישות של הלקוחות.

עלינו להבין גם כי אך ורק המאמץ היזמי להרוויח מאי-התאמת המחירים הוא זה שמעלים את חוסר ההתאמה הזה. המיקוד העיקרי בעבודותיו של ישראל קירז'נר, מתלמידיו של מיזס, היה להדגים כי רעיון מחירי שיווי המשקל ללא תהליך יזמי הוא חסר משמעות. כאשר הכלכלנים המכניסטים משרטטים את עקומות היצע וביקוש, וכותבים את המשוואות המתארות את מצב שיווי המשקל (כלכלה הסובבת בנחת), הם לא מציעים שום הסבר כיצד הגיעה הכלכלה למצב זה. נדמה שאיזה כוח מיסטי (נגיד הפרדל ריזרב אלן גרינספן?) פשוט משדר את מחירי ההיצע והביקוש לתוך מוחותיהם של הקונים והמוכרים. אבל הכלכלה שלנו היא כלכלה של אנשים אמתיים. אנו מכירים בכך שתשוקת האנשים להרוויח, לשפר את מצבם, היא הכוח המניע את השוק. כוח זה הוא שמשנה את המחירים ומביא איזון להיצע ולביקוש.

בעלי ההון ובעלי הקרקעות

בעלי ההון והקרקעות מספקים את גורמי הייצור הלא-אנושיים. מאחר והכלכלנים הקלסיים לא הצליחו להגיע אל תורת הערך הסובייקטיבי, הם נאלצו לפתח תאוריות ייחודיות המסבירות את ערכם של כל אחד מהם. אבל תורת הערך הסובייקטיבי מאחדת את כל הרכיבים הללו בקטגוריה של גורמי ייצור, או מוצרים מסדר גבוהה. גורמי הייצור מוערכים על סמך תרומתם לערך מוצרי הצריכה שהם יכולים לייצר. כל ערך כלכלי נובע מהערכתו של אדם כלשהו באשר לתפקיד של מוצר או שירות בשיפור של החיים שלו או שלה.

ובכל זאת יש לנו חידה לפתור. בכלכלה הסובבת בנחת, אם נסכם את מחירי כל גורמי הייצור שסייעו ביצור מוצר מסוים, נמצא כי הסכום קטן במידת מה מזה שהיצרן קיבל תמורת המוצר עצמו. מהו מקור של "הערך העודף" הזה?

הבה נבחן, במצב של הכלכלה הסובבת בנחת, מכונה שאנחנו יודעים כי ישכירו אותה תמורת 1000$ למשך עשר שנים הבאות, ואז היא תישבר, אחרי שהניבה רווח של 10,000$. (בהגדרה, יש לנו וודאות מוחלטת לגבי מחירים עתידיים בכלכלה הסובבת בנחת - הם יהיו זהים בדיוק למחירים היום.) המחיר שישולם תמורת המכונה יהיה נמוך מ10,000$. איך אנחנו יודעים זאת? איש לא יסכים לוותר על מוצר היום כדי לקבל את אותו מוצר בדיוק בעתיד, כששאר התנאים הם ללא שינוי. (ובכלכלה הסובבת בנחת שאר התנאים הם כמובן ללא שינוי!) אז איש לא ישלם 10,000$ היום בשביל מכונה שתיתן לו 10,000$ במשך העשור הבא.

נגיד שהמכונה נמכרת תמורת משהו בסביבות 6,144$ . בעל ההון שרוכש אותה יכול להשכיר אותה תמורת 1000$ בשנה, כך שהוא מקבל בעצם החזר שנתי של 10% על השקעתו. מאיפה מגיעים 10% הללו?

התשובה ברורה מהדיון הקודם: זהו החזר על זמנו של בעל ההון, על הסבלנות לדחות צריכה עכשווית, ולהקדיש את המשאבים הזמינים לייצור עתידי. אם בכלכלה הסובבת בנחת ההחזר על ההון הוא 10%, משמעות הדבר היא ש10% היא העדפת הזמן השולית של הקונים והמוכרים של המוצרים העתידיים כנגד מוצרים הנוכחים.

מושג זה בו אנו דנים נקרא לפעמים שיעור הרווח הנורמלי (normal rate of profit). בכלכלה הסובבת בנחת אין רווחים יזמיים, שכן הם נוצרים מהתאמת הייצור לנסיבות המשתנות, אבל כן מתקיימים "רווחים נורמליים". מאחר ומקור התשואה להון שונה משמעותית ממקור רווחי היזמים, עדיף להשתמש בשבילו במושג אחר . אנו נקרא לו "ריבית התשואה" (interest).

בעלי ההון והקרקעות נמנעים מצריכה בהווה של חלק מהמוצרים הזמינים להם, ומתירים שימוש במוצרים הללו כדי לספק צרכים עתידיים. (הם יכולים להשתמש במוצרים הללו לייצור בעצמם, או יכולים מלהשכיר, להחכיר, או להלוות אותם לשימוש של אחרים. ההחזר שהם מקבלים הוא ריבית. גודל ההחזר (שיעור הריבית) נקבע על ידי העדפות זמן שוליות של כל השחקנים בכלכלה באותו אופן בו נקבעים כל המחירים: הקונים והמוכרים של מוצרים עתידיים כנגד המוצרים הנוכחים מנסים לגלות את כל העסקאות האפשריות בהן הם יכולים להחליף את המוצר אותו הם מעריכים פחות בזה שאותו הם מעריכים יותר.

נזכר בריץ', לבדו על האי: עד כמה שהוא העדיף צריכה בהווה על פני צריכה בעתיד קבע כמה מאמץ הוא היה משקיע בצבירת מוצרי ההון. אנחנו חושבים בדרך כלל על ריבית כעל שיעור התמורה להלוואות כספיות, והדבר נכון כשלעצמו. אבל, באופן יסודי יותר, הריבית היא ניכוי (discount) השוק על מוצרים עתידיים כנגד המוצרים הנוכחים, ביטוי להעדפת הזמן של המשתתפים בו. נגיד שיזם רוכש את הזכויות לבציר הענבים של השנה הבאה תמורת 1000$. אם שיעור ריבית חסרת הסיכון הוא 5%, היזם לא יחשוב כי יש לו רווח אלא אם יצליח למכור את הענבים בסכום העולה על 1050$. זה קורה כי הוא היה יכול, בהרבה פחות סיכון ומאמץ, פשוט להלוות את הכסף בריבית של 5% ולקבל 1050$ בסוף השנה. ההבחנה בין הריבית לרווח היזמי האמתי מוכרת היטב בעולם הפיננסים העכשווי. שום משקיע אינו מרוצה מפרויקט היי טק עתיר סיכונים שיניב לו 2% בשנה כאשר אגרות החוב של ממשלת ארה"ב (אשר בדרך כלל נחשבות להשקעה הפלו מסוכנת) מניבים 5%. הוא מבין כי חברת ההייטק סובלת מהפסדים יזמיים. אם החברה לא יכולה לשפר את מצבה, הן המשקיעים והן הכלכלה בכללותה ירוויחו אם ההון המושקע בה ישוחרר למטרות אחרות.

הרווח של בעל ההון נוצר בגלל שהוא מחליף מוצרים נוכחים במוצרים עתידיים, ולכן מרוויח את הפרשי המחירים ביניהם. בפני בעל ההון תמיד עומדת האופציה לצרוך את הונו כעת. בעל הקרקע אשר משכיר אותה לחקלאי היה יכול לערוך מסיבות ציד מפוארות במקום. האדם המלווה את כספו לאחרים תמורת ריבית היה יכול להוציא אותו למסע מסביב לעולם. מי שקונה חוזים עתידיים על בקר היה יכול לקנות למבורגיני חדשה במקום.

ארביטראז' (arbitrage) - קניה ומכירה בו בעת של סחורות כדי להנות מהפרשי המחירים בשווקים שונים - תגרום להיווצרות שיעור ריבית אחיד לכלכלה בכללותה. בינתיים חוזים עתידיים על בקר, שפקיעתם היא בעוד שנה, נמכרים בניכיון ממחיר מזומן (עכשווי), כך שתמורת 90.90$ משקיע יכול לקבל בעלות על משלוח בקר בשווי 100$ בעוד שנה מעכשיו. בשביל הפשטות נניח כי אין עלויות העברה, אין עלויות תובלה, ואין אפשרות בשינויים של היצע וביקוש בשוק הבקר. בהינתן ההנחות הללו, קיימת אפשרות לארביטרז' טהור. המשקיעים יכולים להלוות כסף ב5%. הם יכולים לרכוש חוזים עתידיים על בקר בתשואה של 10%. (לקחנו כנתון גם שהמחיר המידי לבקר עדיין יהיה 100$ בעוד שנה, ושהרווח של 9.10$ הוא ה10%מ90.90$) המשקיעים ירווחו את ההפרש הנקי של 5%.

מאחר והם לווים את הכסף ולא מבצעים השקעות הון משל עצמם, ארביטרז'רים כאלה ממש מרימים כסף מהרצפה. ברגע שאנשים יזהו הזדמנות כזאת, המשקיעים יבאו בהמוניהם לנצל אותה.

לפעולות אלו יהיו שתי תוצאות. הביקוש שלהם להלוואות היום יעלה את מחיר הכסף המידי כנגד הכסף העתידי: הריבית על הכסף תעלה. במקביל, הביקוש שלהם לבקר עתידי יעלה את מחיר הבקר העתידי כנגד מחיר המקר המידי. תוך זמן קצר הריבית על הכסף תעלה, נגיד ל6%, ואילו מחיר החוזים העתידיים - ל94.34$. ($94.34 + $5.66 [%6 מ $94.34] = $100.) חלון ההזדמנויות לארביטרז' ייסגר.

סיפור דומה יתרחש בכל שוק עם ריבית יוצאת דופן, כך שכל השערים יסגרו בעזרת ארביטרז' לשער ריבית יחיד. כמובן, אנחנו לא חיים בכלכלה הסובבת בנחת, כך שצפויים להתרחש שינויים בהיצע וביקוש. ההזדמנות לארביטרז' תופיע שוב, אבל יש צורך בהערכה יזמית כדי לזהות אותה. האם זוהי אכן הזדמנות ארביטרז'? או אולי חוזים עתידיים הללו מתומחרים מתחת לריבית המוניטרית כי הסוחרים חושדים בגידול בכמות הבקר בשנה המתקרבת?

הפועלים

בני האדם המשתמשים בעמלם כדי להגיע לתכליותיהם הם הפועלים. כל בני האדם עמלים, פרט לאלה הנתמכים לגמרי בידי הזולת, כמו התינוקות והנכים. כפי שהאנס סנהולץ (Sennholz) ב"המדיניות של אבטלה":

"כדי לקיים את עצמו, על האדם לעמול. שום כישרון, גדול ככל שיהיה, יכול להניב הצלחה ללא עמל. כדי לשפר את מצבו, חייב האדם לאמץ את כוחותיו באיזה אופן.”

ההחזר לפועלים מגיע בצורה של שכר. השכר הזה יכול להיות מסודר, כמו במצב בו מישהו מתקבל לעבודה תמורת 50,000$ בשנה, או 12$ בשעה. מאידך, שכרו של אדם יכול להיות מעורב ברווחים אחרים, ויקח זמן מה לבודד אותו כדי לעמוד על תוצאות מעשיו. זה קורה לרוב במקרה של מפעילי עסקים קטנים. לפי הרישומים, הוא עשה אולי 40,000$ בשנה שעברה. אבל מספר זה מציין לרוב ערבוביה של תשואה על הון שהושקע, שכר על עמלו שלו שטרם שולם, ורווח אמתי. למען האמת, מפעילי עסקים קטנים, לו היו מחשבים את מלוא המאמץ שלהם בהפעלת העסק ברמת שכר אותה היו מקבלים אם היו עובדים במקום אחר, היו מוצאים כי העסק שלהם מפסיד כסף כל שנה, ושורד רק בגלל שהם לא משלמים לעצמם את השכר היותר גבוהה שהיו יכולים לקבל במקום אחר. (ייתכן שגם לאחר התגלית הזאת, הם עדין היו נשארים בעסק, מסיבות שאינן כספיות, למשל בשל רצון להישאר עצמאיים. ובכל זאת, כדאי להם לבדוק כמה כסף הם מפסידים לטובת העניין.)

תכונה של העמל היא מה שמיזס קורא לו "אי-תועלת של העמל" (disutility of labor). הביטוי מציין את העובדה כי בעולם שלנו בני האדם יעדיפו את הפנאי על פני העבודה. כפי שמיזס אומר: "ההוצאה הספונטנית ונטולת הדאגות של כוחות הפרט מתאימה לכולם יותר מהמגבה הנוקשה של המאמץ המכוון" ("פעילות אנושית")

אי-תועלת העמל לא נובעת מאיזשהו מאפיין של "המערכת". שום שינוי במבנה החברתי- חיים בקומונה, דיקטטורה של הפרולטריאט, או חזרה למסגרת הגילדות - יכולים לבטל עובדה זו. מנכ"ל העושה 5 מיליון דולר בשנה הוא מושא אי-תועלת העמל לא פחות מאשר הופך המבורגרים שעושה 10,000$ בשנה.

מחיר העמל הוא תוצאה של תהליך זהה לזה של שאר המחירים. הקונה (המעסיק) והמוכר (העובד) חייבים לנסות להסכים על המחיר על העבודה המוצעת. המחיר ייפול בטווח, שקצותיו נקבעים על ידי הערכות של המעסיק והעובד. בקצה האחד של הטווח נמצא השכר הנמוך ביותר שיכול לעניין עובדים פוטנציאליים. אולי יש מעסיק אחר שמציע, אולי, 11.95$ לשעה. משמעות הדבר היא שההצעה הנמוכה ביותר שהוא יסכים לה תהיה 12$ לשעה. או, אם יש לו הכנסה אחרת, אולי הוא יחשוב שלא שווה לו לעזוב את הבית תמורת סכום הנמוך מ12$ לשעה. בקצה השני של הטווח למעסיק יש רווח מסוים שהוא מצפה לו מתוספת של עוד עובד אחד לעסק, נגיד 13$ לשעה. הוא לא יהיה מעונין להציע יותר מ12.95$ לשעה תמורת שירותיו של העובד. אם הם יסכימו על שכר, הוא יהיה בין 12$ ל12.95$ .

ככל שנתקרב בדמיוננו למצב של הכלכלה הסובבת בנחת, ילך הטווח ויצטמצם, עד שההבדל בין שכרו של העובד השולי מקבל ומה שהמעסיק השולי משלם יהפוך למעט מזעיר. התחרות בין המעסיקים תדחוף את רמת השכר לרמת התפוקה השולית (marginal productivity) של העובדים. מעסיק ינסה לשכור פועלים עד שהרווח שהוא מצפה מהפועל הבא - היחידה השולית - יהיה בדיוק מעל השכר עליו לשלם כדי להשיג את הפועל. הרווח שהוא מצפה מהפועל הבא אותו הוא היה יכול להעסיק ייפול מתחת לשכר שיהיה עליו לשלם. המשכורות המוצעות על ידי המעסיקים כל הזמן מסדרות מחדש את היצע העבודה, ומתאמות בין העובדים, המשרות, וההערכות היזמיות לגבי ביקוש הצרכנים.

אם המעסיק והעובד הגיעו לידי הסכם, עלינו להכיר בכך, ששניהם מרגישים שמצבם הוא יותר טוב מאשר מצב בו לא היו מגיעים להסכם. המעסיק לא עושה טובה לעובד בכך ששוכר אותו. הוא עשה זאת כי הוא מצפה להרוויח מהדבר. רק בזכות קיומו של הפרש בין השכר לרווח המצופה מישהו מעסיק משיהו בכלל! בו בעת, העובד אינו נעשק בשכר לו הוא הסכים - הרי אם הוא היה מכיר הזדמנויות תעסוקה טובות יותר, וודאי שהוא היה מנצל אותן.

בעל ההון מוסיף גם הוא משהו לייצור מוצרי צריכה - הוא מוסיף את הונו. ללא מוצרי ההון שהופכים זמינים בזכותו, הפועלים היו יצרניים פחות. מרקסיסט היה טוען כנגד שהקפיטליסט זכה בהונו אך ורק בשל הניצול. אבל טענה זו אינה מבוססת. הון עולה מפעולות של חיסכון ושל השקעה. ללא המאמצים של אותו מיעוט המרחיק-ראות, רובה של האנושות היו עדיין נאבקים כדי לשרוד עם אמצעיים הפרימיטיביים ביותר.

אמת הדבר, כי יש היום בעולם אנשים שההון שברשותם הגיע להם כתוצאה של איזה מעשה של גנבה בעבר. קצת קשה לנבור בנבכי ההיסטוריה ולתקן את כל העוולות, שכן היו רבות לאורך השנים. בכל מקרה, למטרתנו די להבין כי המקור המוחלט של הון הוא חיסכון. גנבה היא הפרה, ולא חלק מכלכלת השוק, וההון לא מסתמך על גנבה לקיומו.

הצרכנים

הפונקציה הסופית שלנו, הצרכן, גם כוללת את כל השחקנים האנושיים. כשאנחנו עוצרים ליהנות מפרי עמלינו, כשאנו נחים, כשאנו נופשים, כשאנו אוכלים, כולנו צרכנים. בתקשורת המונים משמש מושג זה לעיתים קרובות במובנו המוגבל והמזלזל, ומתייחס לאלה הלהוטים להשיג דברים חומריים להנאתם. אבל מנקודת מבט כלכלית, מישהו שנהנה מסימפוניה, או לוקח חופשה בת שנה מעבודתו להתבודד במנזר הוא לא פחות צרכן מאדם העושה שופינג ב"טיפאני'ס".

זה לא אומר שהכלכלה מחשיבה את ההתבודדות הדתית יותר מאשר מרוץ קניות. כפי שראינו, הכלכלה לא מנסה לפלוש לתחומי המוסר של הערכות האנושיות. כל מה שאנחנו מתכוונים אליו הוא שכל הפעולות הלל ומשחקות את אותו התפקיד במערכת הכלכלית- הצריכה. איש מהם אינו מייצר (לא בכוונה, בכל מקרה) מוצרי צריכה, וכל אחד מהם צריך מוצרים כאלה כדי להשיג את תכניותיהם. הדל שבנזירים הפורש למעבה היער עדיין צריך קערה של אורז וחתיכת בד לכסות את חלציו.

שלושת הפונקציות הראשונות שבחננו - היזמים, בעלי ההון והקרקעות והפועלים - מרכיבים את הכוחות היצרנים של הכלכלה. התכלית הסופית של כל הייצור היא צריכה. אין שום טעם לגנות צריכה ולהלל ייצור בו בעת. כל ייצור מייצג ביקוש לצריכה, כעת או בעתיד.

כל עוד מי מהיצרנים מעוניין למקסם את רווחיו, הוא צריך בסופו של דבר למלא את רצונותיהם של הצרכנים. פרט להונאה, גנבה, או קבלת הטבות מיוחדות מהממשלה, אין שום אמצעי אחר להשגת העושר פרט לייצור מוצרים או שירותים. ייצור מוצרים או שירותים מניב רווח בגלל שמישהו מעוניין לצרוך אותם, או משום שהם יכולים לשמש לייצור מוצר אחר שמישהו ירצה. (בעצם, דבר שאינו ניתן להשתמש בו לייצור מוצר צריכה מוערך אינו נחשב למוצר והפקתו אינה נחשבת לייצור במובן הכלכלי.)

כבר ראינו כי, פרט לאלה התלויים תלות גמורה באחרים לקיומם, כל בני האדם הם גם יצרנים וגם צרכנים. זה נותן פרספקטיבה מעניינת על מאמצי הממשלה לסייע לצרכנים - למשל מחירי מקסימום ותקנות בטיחות מחמירות - וכן למאמצים דומים לסייע ליצרנים, למשל סובסידיות לייצור ומכסי מגן. כל דבר המיטיב עם הצרכנים על חשבון היצרנים מיטיבה עם האדם בתפקידו כצרכן ופוגעת בו בתפקידו כיצרן. והדבר נכון גם במצב הפוך, בו היצרנים הם הזוכים לסיוע. המקדמים צעדים אלה, אם נשאיל ביטוי מפי.ג'י. או'רורק, מתחרים ביניהם מי ישים רגל לעצמו.