הנקישה בדלת הגיעה באמצע הלילה. יוזיפ פקיץ' תמיד חשב שהיא תבוא באמצע הלילה. הוא היה אך בן ארבע כשדפקו כך לראשונה, ושלושה אנשים גדלי-גוף נתנו לאביו רק דקות ספורות להתלבש ולהתלוות אליהם. יוזיפ בקושי זכר את אביו.
הימים של מדינת משטרה חלפו, כך הם אמרו לך. פולחן האישיות היה עניין של עבר. שורה ארוכה של תכניות החומש ותכניות השבעה חלפה, וכל היעדים הושגו. החוקה החדשה הפתיחה את חירויות הפרט. כבר לא יכולת ליפול קרבן לאלימות משטרתית מתוך איזו גחמה. כך הם אמרו לך.
אבל פחד אינו ממהר להעלם, במיוחד כשרובו הוא בתת-מודע. וכך, עמוק בפנים, הוא תמיד ציפה שידפקו בדלתו.
הוא לא בדה את זה מליבו. הנקישה הגיעה שוב, חטופה, בלתי סבלנית. יוזיפ פקיץ' הרשה לעצמו רק לרגע להתכווץ בדאגה, ואז גלש מתוך המיטה, יישר את כתפיו הכפופות קמעה, ופלס את דרכו אל הדלת. הוא הדליק את האור ופתח בדיוק כשזומבי גדל גוף,בעל פנים ריקות מהבעה, התכוון להלום בדלת פעם נוספת.
היו שם רק שניים ולא שלושה כמו בחלומותיו. שלושה, כמו שהיו כשבאו בשביל אביו לפני יותר משני עשורים.
אביו, כך דיווחו העיתונים, סטה ימינה מעקרונות המפלגה. הוא היה, נאמר שם, חסיד של אדם, ששמו יוזיפ לא שמע אף פעם בשום הקשר זולת זה של המשפט והוצאה להורג של אביו. אבל הוא לא נשבר למרות כל מאמצי מעניו, ובנו היה גאה בכך.
הוא לא נשבר, ובשנים הבאות, כשפולחן האישיות הפך לעניין של עבר, שמו טוהר והוחזר לספרי ההסטוריה. וכעת היה זה כבוד ולא חרפה, להיות הבן של ליובו פקיץ', הגיבור של הדיקטטורה הדמוקרטית העממית לאחר מותו.
אבל למרות שאביו היה כעת גיבור, יוזיפ עדיין ציפה לנקישה, אם כי היה מעט מבולבל באשר לסיבה מדוע יבואו לעצור אותו דווקא כעת.
הראשון מהתאומים הזומבים אמר בהבעה ריקה : "חבר יוזיפ פקיץ'?"
גם אם קולו של יוזיפ רעד, כשהוא ענה, זה לא היה ניכר כלל. הוא היה הבן של ליובו פקיץ'. "נכון" הוא אמר "במה זכיתי לפלישה זו?" השאלה האחרונה היתה בדרך של חוצפה.
הזומבי התעלם מהשאלה. "חבר, התלבש ובא איתנו" הוא אמר בתוקף.
לפחות הם עדיין קראו לו "חבר". היה בזה רמז, הוא קיוה, שהאישומים נגדו אינם חמורים כל כך.
הוא בחר בחליפה הכהה. היא היתה יותר ישנה מהחומה, אבל יוזיפ חש שכך הוא נראה יותר בעל-נוכחות. הדבר היה יכול להועיל לו. כשהגובה שלך הוא מטר ושבעים, אתה סובל מעט מתת-משקל, ומפגין שפלות רוח עצובה, אתה לא בדיוק הדמות המרשימה שבחבורה. הוא בחר עניבה שמרנית וחולצה לבנה, למרות שידע כי היום יש כאלה שאינם רואים חולצות לבנות בעין יפה. לדידם חולצותהללו מציינות נטייה בורגנית. בימים האלה היית צריך להשדתל להראות כמה שיותר פרולטרי, מה שזה לא יהיה.
הזומבים עמדו ובהו בו , בזמן שהתלבש. הוא תהה מה הם היו אומרים לו ביקש מהם לחכות במסדרון עד שיסיים. כנראה שלא היו אומרים דבר. הם לא טרחו לענותת כשהוא שאל במה הוא מואשם.
יוזיפ הניח את תעודת הזהות, את פנקס הסטודנט, את פנקס העבודה, וכל שאר הניירות הבסיסיים בכיס הפנימי, ופנה לזומבים. "אני מוכן" הוא אמר בקול הכי יציב שהיה מסוגל להפיק.
הם הסתובבו והובילו אותו אל הרחוב, אל הלימוזיה שחורה שהיתה שם. ובה ישב השלישי, חסר הבעה כמו האחרים. הוא לא טרח לכבות את מדחפי הרחיפה של המכונית, ולאפשר לה לקוע אל הרחוב. הוא ידע טוב מאוד כמה מהר יחזרו עמיתיו עם העציר שלהם.
יוזיפ ישב מאחור בין השניים, ותהה לאן הם לוקחים אותו ומעל הכל, מדוע. כמה שלא התאמץ, הוא לא הצליח לחשוב מה יהיה האישום נגדו. אמת, יצא לו לקרוא את המספר הרגיל של הספרים מהרשימה השחורה, אבל לא יותר משהיה מקובל בין אינטלקטואלים אחרים, הסטודנטים וה"פרוגרסיביים" שבמדינה, אם אפשר לקרוא לזה כך. הוא השתתף ארועים הרגילים, ונטל חלק בויכוחים הבלתי פרומליים בבתי קפה, שם האמיצים שבחבורה תקפו פן זה או אחר של הדיקטטורה העממית. אבל הוא לא השתייך לשום ארגון פעיל המתנגד למדינה, ובשל אופיו גם לא נמשך לכאלה. פוליטיקה לא היתה ממעיניו.
בשעות האלה, כמעט ולא היתה תנועה ברחובות זאגורשט, ואך מכוניות חנו לאורך המדרכה. רוב המכוניות שהושכרו כבר הוחזרו למוסכי ההשכרה. זה היה, לדעתו של יוזיפ, אחד היתרונות של זאגורשט בפני הערים במערב אותן הוא ראה. הרחובות לא הי עמוסים ברכבים. בודדים בלבד החזיקו רכב פרטי משלהם. אם היית צריך רכב, היה לך מוסך השכרה מרכזי לשירותך, והיית יכול לשמור את הרכב כל עוד היה לך צורך בו.
הוא ציפה שהם יסעו לכלא קלמגדן, בית המעצר המסורתי לאסירים פוליטיים, אך במקום זאת המכונית החליקה ימינה בכיכר הפרטיזנים, והתקדמה במעלה שדרות מהפכת הנובמבר. יוזיפ פקיץ' פתח את פיו בהפתעה, וכבר התכוון לומר דבר מה לאיש המשטרה שלצידו, אבל אז סגר את פיו, ושפתיו החווירו. הוא ידע כעת לאן הם נוסעים, ויהיה האישום ככל שיהיה, הוא לא היה שולי כלל.
במרחק קצר מהפארק התחילו מבני הממשלה. הסקופסטינה, מבנה הפרלמנט שנותר מהימים בהם טראנסבלקאניה היתה מעצמה פאודו-קפיטליסטית לא מפותחת מהסוג הנחות. הבנק הלאומי, המבנים החדשים של הבורבה ושל הפוליטיקה. ובסוף, בכמה מאות מטרים מהשדרה, המבנה הנמוך והאפל של המשרד לענייני פנים.
הוא נבנה באותם ימים בהם הרוסים עוד שלטו במדינה, בחיקוי סלאבי לאותה אימה אדריכלית הידוע כגותיקה סטליניסטית. הם התכוונו לבנות אותו לרושם ויעילות - והמבנה בסופו של דבר יצא פשוט קודר.
כן, יוזיפ פקיץ' ידע לאן הם נוסעים.
הלימוזינה החליקה על כרית האוויר במעלה הכביש, חלפה על פני פסל ברזל מסיבי של פועל הנלחם בכוחות הריאקציה, רובה בידו האחת, מפתח ברגים -בשניה, ונעצרה לבסוך בפני פתח מאובטח היטב.
בלי להוציא מילה שני השוטרים שבאו לדירתו פתחו את דלתות המכונית וטיפסו החוצה. אחד מהם הניד בראשו ויוזיפ יצא בעקבותיהם. הלימוזינה מיד החליקה הלאה.
מלווה בשוטרים משני הצדדים, הוא טיפס במדרגות השיש. עלה בדעתו כי זה המסלול אותו עשה אביו לפני שני עשורים.
הוא מעולם לא ביקר במבנה המשרד לענייני פנים. רק מעטים מאזרחי טראנסבלקניה, זולת אלה שעבדו בשביל האמ.וה.דה, או אלו שנחקרו על ידיו, באו בין כותלי המשרד.
דלתות נפתחו לפניהם ונסגרו אחריהם. להפתעתו של יוזיפ, המקום היה מקושט בשפע של פסלי מתכת ושיש, ציורים ושטיחי קיר. הדבר דימה לו מראה של אחד מהמוזאונים העמוסים של זאגורשט.
וכך הם התקדמו, דרך דלתות, במורד המסדרונות, ודרך חדרים רחבים, עד שהגיעו לחדר קטן יותר. בחדר, מאחורי שולחן, ישב טיפוס צנום בעל מראה סמכותי, אשר שרבט על דפדפת עבה עם עט חשמלי ממוחשב. הוא היה לבוש בקפידה ובאלגנטיות, עישן את הסיגריה שלו דרך פומיה קטנה דמויית צינור, שמרשל טיטו הכניס פעם לאופנה בכל רחבי הבלקנים.
שלשתם נעצרו לפני השולחן, וכאן, סופסוף, פניהם של הזומבים הביעו רגש. היה זה כבוד, עם קורטוב של דאגה. כאן, בבירור, היה משכן הסמכות.
האיש מאחורי השולחן סיים לכתוב, תלש את הדף מהדפדפת, ודחף אותו לתוך פתח בשולחן, משם הדפים מועברים למקודד אוטומטי בהכנה לתיעוד. אחר כך הרים את עיניו בהבעה של חוסר סבלנות.
ואז, להפתעתו הרבה של פקיץ', האיש קפץ על רגליו עם חיוך על הפנים. יוזיפ כלל לא העלה על דעתו כי איש צפוי לחייך אליו במשרד לענייני הפנים.
"אלקסנדר קרדייל" אמר האיש, מציג את עצמו ומושיט יד צנומה לליחצה. "אז אתה הוא פקיץ', מה? חיכינו לך".
יוזיפ המבולבל לחץ את היד. הוא הביט בתמיה על הזומבי שלידו.
האיש שהציג את עצמו הגניב מבט מבין אל שני המלווים. הוא אמר בגועל, אבל בתערובת מוזרה של הומור מתון: "מה הענין? הבריונים האלה הפחידו אותך"
"וודאי שלא" יוזיפ שפשף את סנטרו בעצבנות.
אחד הזומבים העביר את משקלו מרגל לרגל. "לא עשינו דבר, רק צייתנו לפקודות."
קרדייל חייך בחמיצות. "אני מתאר לעצמי" הוא נאנח. "מילקה, אתה רואה יותר מדי סדרות טלי מיבאות מהמערב. אני חושד שאתה רואה עצמיך כמין "סוכן מיוחד" טרנסבלקני".
"כן, חבר" ענה מילקה, ואז הניד את ראשו.
"הו, שתוק ותתחפפו מכאן" פקד קרדייל. הוא העיף בהינף אצבע את הבדיל מהפומית ולקחת סיגריה חדשה מהקופסה שעל השולחן. אחר כך הסתכל על יוזיפ וחייך שוב, מה שהשווה לו מראה צעיר ופשוט יותר.
"אין לך מושג כמה אני שמח לפגוש אותך ככלות הכל" הוא אמר. "חיפשתי אחריך בבמשך חודשים".
יוזיפ פקיץ' בהה בו בשתיקה. השם נקלט סופסוף. אלקסנדר קרדייל הופיע בחדשות לעתים מאוד רחוקות, כמעט אף פעם לא צולם, ואם כן אז בקבוצת פונקציונרים מהמפלגה, ועם חיוך סרקסטי על פניו. אבל שמו יצא בכל הארץ, אם לא מחוצה לה. אלקסנדר קרדייל היה הסגן, יד ימינו של זורן יאנקז בעצמו, האיש השני בצמרת המפלגה, ולפי השמועות, המוח שמאחורי הקלעים.
הזומבים הסתלקו בחופזה.
"חיפשת אותי?" אמר יוזיפ ללא כל הבעה"אני לא התחבאתי. יש פה איזושהי טעות. אני בסך הכל סטודנט ב-"
"כמובן, כמובן" אמר קרדייל בחוסר סבלנות משועשע. הוא הרים תיקיה ונענע אותה בכיוונו של יוזיפ. "למדתי את התיק שלך לעומק". הוא העיף מבט לעבר שעון הקיר. "בוא. החבר יאנקז מצפה לנו. נשאיר את ההסברים עד אז".
יוזיפ פקיץ' עקב אחריו, מבולבל.
החבר יאנקז, הראש, זוראן יאנקז, המזכיר הכללי של המפלגה, נשיא בריהמ"ב - ברית הרפובליקות הסוביטיות הבלקניות. הראש.
יוזיפ בקושי היה מסוגל לזכור את הזמן בו זוראן יאנקז לא היה עדיין ראש המפלגה, ימים בהם תמונתו או פסלו לא נראו בכל חנות, על כתלי הבנקים, בתחנות רכבת, מספרות או ברים. מעולם לא שודר מבזק חדשות ללא חלק כלשהו ממנו שהוקדש לחבר יאנקז. לא עלתה תכנית אקטואליה בטלי בלי שתספר לקהל הצופים אודות הראש. לשלטון הוא עלה בשקט, ללא שפיכות דמים, לאחר שקודמו בתפקיד נפטר, ומאז היה הראש במשך דור שלם.
יוזיפ פקיץ' הלך, המום, בעקבות קורדייל דרך הדלת שמאחורי שולחנו. הם נכנסו לחדר שהיה גדול יותר קמעה, וחסר כל ריהוט פרט לשולחן מסיבי עם תריסר כיסאות סביבו. ומאחורי השולחן ישב, מראהו מבוגר בעשור מכל תמונה שיוזיפ אי פעם ראה, זוראן יאנקז.
הוא נראה מבוגר בעשור, ועל פניו נראתה ארשת של עייפות כבדה, מעין אפרוריות שמעולם לא הופיעה בתצלומים הציבוריים שלו. הוא הרים את ראשו מהניירת בה עלעל, ונהם לעברם ברכה.
קרדייל אמר, קולו מביע התלהבות מרוצה, "הנה הוא, זורן. חבר יוזיפ פקיץ' שלנו. האזרח הצעיר הממוצע של טראנסבלקניה."
הראש נהם שוב, וסקר את דמותו הלא-בדיוק -מרשימה של יוזיפ פקיץ'. יוזיפ חש בצורך לקסוס את ציפורניו, ודיכא אותו. לא מזמן הוא גמל את עצמו מעישון, וכעת לא ידע מה לעשות בידיו כשהיה עצבני.
זוראן יאנקז פלט הזמנה לשבת וקרדייל משך את מכנסיו, אחר כך הניף רגל אחת על השולחן ונח על האחוריו, נראה נינוח אך מוכן לזנק בכל רגע.
יוזיפ הנחית את עצמו באחד מהכיסאות הכבדים, העשויים עץ אלון, בעודו בוהה בשניים מבעלי העוצמה של ארץ מולדתו. מאז שנשלף ממיטתו לפני כחצי שעה ועד כה, איש לא אמר דבר מה שיהיה בו שמץ של היגיון.
"עברתי על התיק שלך, חבר" חרחר זוראן יאנקז. "ראיתי כי הינך בנו של גיבור הדיקטטורה הדמוקרטית העממית, ליובו פקיץ'"
"כן, החבר יאנקז" הצליח לפלוט יוזיפ. הוא הזיז את ידיו, והחליט כי לשים אותם בכיסים לא יהיה ראוי.
הראש גנח. "הכרתי את ליובו היטב. אתה חייב להבין שמעצרו היה טרם זמני, ולא היתה לי אפשרות לסייע לו. כמובן שאחרי שנבחרתי לתפקיד המזכיר הכללי שמו של אביך טוהר, והוא הוחזר לרשימת האנשים ששירתו את המדינה נאמנה. אבל אתה, וודאי שאינך נוטר טינה. הרי ליובו לאחר מותו זכה לתואר הגיבור."
זאת לא היתה בדיוק גרסת הסיפור שיוזים הכיר, אבל לא היה טעם להתוכח. הוא פשוט הנהן בראשו, אחר אמר בלא שמחה, "חברים, אני מרגיש כי נעשתה פה איזו טעות. אני... אין לי מושג-"
קרדייל צקצק בלשונו, כאדם שמאוד מרוצה מאיזו תפנית. הוא הרים את ידו לעצור את יוזיפ, ופנה לראש. "אתה רואה, זוראן. איש ממוצע מאוד ראוי. נולד תחת המשטר שלנו, גדל תחת הדיקטטורה הדמוקרטית העממית. בדיוק האיש שלנו".
נדמה כי זוראן יאנקז אינו שומע אותו. הוא בחן את יוזיפ בכבדות, שלא לומר בדרות.
יד בשרנית נשלחה אל כפתור המותקן על השולחן, שיוזיפ לא הבחין בו עד כה. כמעט מיד נפתחה דלת בפאתי החדר, ומשרת לבוש חליפה לבנה נכנס כשהוא דוחף לפניו את מה שנראה כצירוף של בר ומזנון ניידים. הוא הביא את המתקן העמוס לעייפה אל טווח ידו של ראש המפלגה כבד הגוף בחוסר מבע מקצועי.
יאנקז נהם משהו, והמשרת נס מהחדר, ספק משתחווה, ספק משתופף. שפתיו הכבדות של הראש נעו בעוד שעיניו עוברות על שפע המזון.
"הרשה לי, זוראן" אמר קרדייל בקלילות. הוא קם והציא בקבוק עטוף במגבת ממתקן קירור המתוקן בעגלה. אחר כך שלף במיומנות גביע זכוכית, מילא אותו והניח לפני הראש. קרדייל לקח עוד כוס וזקף גבה לעבר יוזיפ פקיץ', אך הלה רק הניד את ראשו בשלילה - קיבתו הרגישה לא היתה עומדת באתגר של אלכוהול. קרדייל מזג לעצמו, וחזר למקומו בשולחן.
יאנקז, ממצמץ בעיניו הקטנות והחזיריות, לקח חתיכה גדולה של לחם כהה, ומרח עליה רבע פאונד של קוויאר דנובה משובח. הוא לקח את הכוס והערה את היין הצונן לחיכו, גנח ותחב את החצי הסנדוויץ' לפיו.
עיניו של יוזיפ סקרו את העגלה. התפריט עלה כחצי משכורתו השנתית.
"חבר, אינני מופתע כלל כי אתה מבולבל" מלמל הראש, פיו מלא באוכל "נעדכן אותך תיכף ומיד. בעצם, אתה יכול לראות את עצמיך כצעיר מאוד בר מזל ". הוא גיהק, לקח עוד נגיסת ענק, ואז המשיך. "האם שמעת אי פעם את המונח 'המזרז'?"
"אני... אני לא.. לא חושב, חבר יאנקז"
בשמן מלחמת ראש המפלגה מזג לעצמו עוד מהיין הבהיר וגמע חצי ממנו בלגימה אחת. "זה לא משנה" הוא חרחר. "חבר קרדייל הגה את המיזם הזה שלנו כשקרא אודות הצלחת התעשייה האמריקאית בשמן מלחמת העולם השניה. הם ניסו באותו זמן להגדיל את הייצור של ציוד צבאי כמו אניות ומטוסים כפליים, פי שלוש, פי ארבע בטווח של חודשים בודדים. כמובן שהדבר נתקע בכמה אלפי נקודות. הכל היה מהומה אחת גדולה. אז הם פנו למזרזים. היו אלה מהנדיסים המומחים בתחומם מעבר לרגיל, שכל מטרתם היה לאתר את הבעיות המעכבות את הייצור ולהעלים את אותן. אלף מטוסים היו אולי תקועים ממש לפני השלמה בגלל מחסור בחלק אחד בודד. המזרז מצא את החלקים החסרים ודאג לשהם יגיעו למפעל, אפילו אם היה צריך לשכור בשביל זה מטוס מאנגליה לקליפורניה. אם צוות של כימאים בחירים נדרש בשביל מיזם במדינת טנסי, המזרז איתר אותם, גם במחיר של ביטול מיזמים חשובים פחות. אין צורך בדוגמאות נוספות. כוחם של המזרזים היה גורף. האשראי שניתן להם- בלתי מוגבל. והצלחתם - היא עלתה על כל דמיון". עיניו של הראש שבו אל המזנון, כאילו הוא עייף מנאום כה ארוך.
יוזיפ זע במקומו בעצבנות, עדיין לא מבין דבר.
בזמן שראש המפלגה הכין לעצמו סנדוויץ' ענק מירך חזיר דלמטי ועוף בפירורים, אלקסנדר קרדייל החליט להתערב "אנו מאמצים את הרעיון לצרכים שלנו, חבר" הוא אמר בהתלהבות. "נבחרת להיות המזרז הראשון שלנו".
הדבר בלבל את יוזיפ עוד יותר. "המזרז" הוא אמר ללא הבעה "לזרז.. מה בדיוק עלי לזרז?"
"את זה עליך להחליט בעצמיך" אמר קרדייל בעליצות. "אתה הוא הטראנסבלקני הממוצע. אתה חש את מה שהאדם הממוצע ברחוב חש. הינקים קוראים לזה 'האיש הפשוט'".
"אתה חוזר על זה שוב ושוב" אמר יוזיפ בקול מתלונן "אבל אני לא יודע למה אתה מכוון, חבר. אנא סלח לי, אולי אינני פיקח כל כך, אבל מה זאת אומרת - איני האיש הממוצע? הרי אין בי דבר מיוחד. אני..."
"בדיוק" אמר קרדייל בהבעת ניצחון. "אין בך שום דבר מיוחד. אתה מכיל את כל התכונות של האזרח הממוצע של טראנסבלקניה. השקענו מאמץ רב בשביל לאתר אותך".
הראש גיהק והשתלט שוב על השיחה. "חבר, ביצענו בחינות רחבות היקף כדי לאתר את האדם הממוצע. אתה הוא התוצאה. אתה בגיל ממוצע, בגובה ממוצע, השכלה ממוצעת ואף מנת משכל ממוצעת למדינתינו.סיימת תיכון, עבדת מספר שנים, ושבת אלהאוניברסיטה שם אתה לומד זה שנה שניה. וזה בדיוק הממוצע של כל בני הדור שלך. טעמיך, שאיפותיך, ה... חלומות שלך, חבר פקיץ', או שידוע לנו שהם כאלה של הטראנסבלקני הממוצע או שאנו מניחים כך." הוא הרים פרוסה גדולה של בקלווה בדבש וזלל אותה.
יוזיפ פקיץ' וחבריו ללימודים אכן תהו לגבי חלק מהבחינות שהיו כה תכופות לאחרנה. הוא קיבל את דברי שני בכירי המפלגה. טוב ויפה, הוא היה הממוצע בין שבעים ומשהו מליון אזרחי המדינה. אז מה עכשיו?
הראש נשען אחורה בכיסאו, ויוזיפ כמעט שלא הופתע לראות כי הוא הרבה יותר כרסתן משנראה בתצלומיו. אולי הוא לבש מחוך לפני שהופיע בציבור.
זוראן יאנקז הרים נייר מהשולחן. "יש לי פה דוח של עיתונאית מערבית, שזה עתה חזרה מביקור בארצינו. היא מדווחת, במעט בוז, כי הדרך היחידה להשיג כאן עיפרון גבות היא דרך שוק שחור, שם נמכרים עפרונות מוברחים מצרפת במחיר אלף דינר ליחידה. היא טוענת שהנשים הטראנסבלקניות זועמות על כך שהן נדרשות לשלם מחירים כאלה."
ראש המפלגה הביט בחוסר עונים תחילה ביוזיפ, ואז בקרדייל. "מהו עיפרון גבות בכלל?"
"אני חושב שזה סוג של קוסמטיקה" אמר קרדייל, הבעת דאגה קלה מעיבה את פניו הפתוחות.
"אתה מתכוון - כמו אודם?"
יוזיפ אזר אומץ. "הן משתמשות בזה לעבות את הגבות שלהן" הוא פלט. "הנשים, אני מתכוון. ממה שאני מבין הדבר לפעמים פופולרי יותר, ולפעמים פחות. עכשיו יש, אה, אופנה שהתחילה באיטליה ונפוצה מאוד במערב."
הראש בהה בו. "איך אתה יודע את כל זה?" הוא חרחר.
יוזיפ שיחק בקשר העניבה שלו באי-נוחות. "כנראה מופיע בתיק שלי כי ביקרתי בחוץ לארץ בארבע הזדמנויות. פעמיים השתתפתי בועידת הנוער הבינלאומית לקידום השלום, פעם אחת נסעתי כנציג המדינה לכנס האיגודים המקצועיים בוינה, ופעם אחת נסעתי כתייר. באותן הזדמנויות יצא לי לפגוש... אה... נשים צעירות ממערב."
"רואה למה אני מתכוון, זוראן?" שאל קורדייל בניצחון "לחבר הזה אין מחיר".
יאנקז הביט על סגנו בכבדות. "אבל, אם הנשים שלנו רוצות את.. הקשקוש גבות הזה, למה אין לנו אספקה של כאלה?יש שם מרכיב שלא מיוצר אצלינו? אם כן, למה אי אפשר לייבא אותו?" הוא חיטט עם ציפורן בין שיניו העקומות.
קרדייל הרים את ידו הצנומה, במעין מחוות פיוס משועשעת. "כל זה, חבר, הוא בגלל שעד כה לא היו לנו מזרזים שיזהו את רצונות החברות הנשים".
הראש גנח. הוא לקח דוח אחר. "הנה יש פה מספר הערות על שירות במסעודת שלנו, ממש פה בזאגורשט. הן פורסמו בידי מי שנראה ככתב שטח אמריקאי בעל תפוצה רחבה. הוא טוען שהיות והטיפים אינם נהוגים, אצלינו הדבר מוביל לכך שהמלצרים כאן גסי-רוח ולא יעילים".
הוא נעץ מבט בסגנו. " אני מעולם לא ראיתי שהמלצרים גסי רוח, לא כשאכלתי ב"סומדיג'ה" ולא ב"דבה ריברה". רק בשבוע שעבר אכלתי ב"גרדסקי פודרום", צלי צועני ציגנסקו פצ'ניה, וקינחתי בשטרודל דובדבנים נפלא. והשירות היה יוצא מן הכלל."
קרדייל ניקה את גרונו. "זוראן" הוא אמר "אולי אתה זוכה לשירות טוב יותר מאשר התייר הממוצע".
"עסקי התיירות חשובים לנו" נהם יאנקז. "הם מקור חשוב של כסף סולידי." הוא תקע מבט ביוזיפ "חולשות טיפוסיות כאלה תצטרך לאתר ולטפל בהן, חבר."
הוא הניח את הדוחות באנחה. "אבל אלה הן זוטות. בשבוע שעבר נהג משאית קירור, העובד במפעל לאריזת בשר בבלברובניק, קיבל הוראות לספק משלוח של מוצרים קפואים בעיירה במאקהנגרו. כשהוא הגיע למקום, הוא גילה כי אין בסביבה מתקן קירור זמין. אז הוא פשוט פרק את כל הבשר הקפוא על המשטח לפני המחסנים, וחזר לבלברובניק. תוך ארבע שעות כל הבשר התקלקל, כצפוי בעונה זו של השנה". הוא תקע מבט בקרדייל, ואז שוב ביוזיפ פקיץ'. "מדוע הדברים הללו ממשיכים לקרות? איך נוכל לעבור את ארצות הברית של האמריקות, או את האירופה האחת, כשהפועלים שלנו בכל שלבי ייצור מפחדים לקחת יוזמה? הנה מילא אחר הוראותיו, וניקה את ידיו מתוצאות מעשיו. מדוע, חברים? למה לא היתה לו היוזמה לשמר את משלוחו היקר, ואפילו לו היה צריך להחליט לשוב עימו לבלברובניק?"
הוא גנח בכבדות ונשען אחורה בכסאו, כאילו נפטר מהסוגייה כולה.
הליכותיו של אלקסנדר קרדייל הפכו לחפוזות. הוא אמר ליוזיפ פקיץ' בחיוך, "זה תפקידך. עליך לנסוע ברחבי המדינה, לאתר חסמים, מחסורים, טעויות ניהול, ולהביא אותם לידיעת אלה בעלי סמכות לטפל בהם".
"אבל נגיד..." אמר יוזיפ בקדרות. "נגיד והם יתעלמו מהממצאים שלי?"
הראש נחר בבוז, אך לא אמר דבר.
"מחר" אמר קרדייל בעליצות "תצא הודעה לכל גבר, אישה וילד בדיקטטורה העממית הדמוקרטית. המילה שלך היא חוק. אינך כפוף לאיש זולת החבר יאנקז ולי. שום מגבלה לא תקפה לגביך. שום חוקים. שום מגבלות. ניתן לך תעודה שכולם יזהו אותך, תעודה שהנושא אותה לא יכול לטעות".
יוזיפ היה המום. "אבל.." הוא אמר "אבל נגיד ואצא נגד מישהו... נגיד, מישהו בכיר במפלגה, או... איזה גנרל או אדמירל? מישהו.."
"אתה כפוף רק לנו" אמר קרדייל בטון משועשע. "כוחך בלתי מוגב, חבר יאנקז כלל לא התלוץ על כך. אם היה די במספרים על הנייר, טראנסבלקניה מזמן היתה עוקפת את המערב בתוצר לנפש. פלדה, חקלאות, היקף כריעת פחם והפקת הנפט - כל אלה אמורים להצביע על שגשוג". הוא הניף את ידיו שוב באותה הבעת של יאוש היתולי "אבל שום דבר אינו מתחבר. אי אפשר למצוא בחנויות דברים בנאליים כמו.. כמו עיפרון הגבות, ואי אפשר לקבל שירות נורמלי במסעדות ובמלונות. כל אחד מעביר את האחריות הלאה, ולאיש לא אכפת מה ייצא מזה. איש לא רוצה לקחת אחריות".
יוזיפ שוב היה מבוהל. "אבל.. אבל אני רק.. אני.מה אתם כבר מצפים שאדם בודד יצליח לעשות?"
"אל תבין לא נכון" ענה קרדייל ברחמים עם קורטוב של שעשוע " אינך אלא ניסוי. אם הוא יצליח, נחפש אחרים שימצאו ראויים להיות מזרזים, והם יעשו דברים דומים. כעת, יש לך עוד שאלות?"
יוזיפ פקיץ' בהה באומללות על זוג בכירי המפלגה, בעודו תוהה מה הם יגידו אם הוא יסרב לכל העניין. עיניו נחתו על פניו הכבדות של הראש, ועמוק בפנים הוא הניד את ראשו. לא. אין בכך ספק. אתה פשוט לא מסרב לזוראן יאנקז. אחר כך הביט על אלקסנדר קרדייל, והחליט שלמרות הפנים המחייכות, אתה גם לא מסרב לסגן.
"ממה שאתם אומרים, אני..." הוא התחיל בזהירות " אני יכול לבטל כל הוראה בטראנסבלקניה זולת זו שלכם. אבל.. אבל מה אם יהיה לי סכסוך עם מי מכם? אתם יודעים.. אם אמצא משהו שאינו כשורה?"
הסגן צקצק בלשונו, בעודו מכניס סיגריה חדשה לפומית. "אפילו על כך כבר חשבנו, חבר. חמישים אלף פראנקים של אירופה האחת הופקדו בחשבון על שמך בשוויץ. בכל נקודה בה תרגיש שהממצאים שלך עלולים לסכן אותך, אתה חופשי לעזוב את המדינה ולחפש מקלט מחוצה לה." הוא שוב צקצק בשעשוע. "אבל בהינתן התפקיד שאתה מקבל, האיש מעל החוק, עם כל משאבי המדינה לפקודתך, אני לא יכול לדמיין סיבה בשבילך לעזוב. הפקדון בשוויץ הוא בשביל להעניק לך תחושת ביטחון ואמון מוחלט ותו לא."
הראש קרן מזעם, בעודו שואט בכבדות במורד המסדרונות של המשרד לענייני פנים. על פניו לא נראתה כל הבעה - אבל זה לא אמר כלום. היתה סביבו מין הילה לא שקטה של צרות.
ולקו גוסניאק, אחד המוצבים בפני משרדו של אלקסנדר קרדייל, עיוות את פניו כשראה את הראש מתקרב. "זהירות" הוא מלמל מזוית פיו "יש לו התקף זעם. כשהוא כזה, הוא ישלח אותך לכרות מלח בניירבי כמו..."
אבל זוראן יאנקז כבר היה קרוב דיו לשמוע, וולקו גוסניאק הפסיק באחת, והזדקף אף יותר בעמדתו.
הראש התעלם משניהם והתפרץ בדלת.
עוד לפני שסגנו הספיק להרים את עיניו מעבודתו, יאנקז כבר נהם בקול מבשר רעות. "שמעת את החדשות האחרונות מההברקה שלך?"
קרדייל היה מקרוב לראש דיו כדי לפחות להעמיד פנים כי אינו מפחד. הוא חייך ואמר, "כוונתך ליוזיפ הצעיר? שב, זוראן, שב. תשתה משהו?"
סגן יו"ר המפלגה התכופף קמעה, ולחץ על מספר כפתורים שבשולחנו. במעט מיד אזור של חצי מטר על חצי מטר בשולחן שקע מטה, וכשעלה היו עליו שתי כוסות מצוננות.
יאנקז השמיע נחרת בוז זעופה, אבל לקח את אחת הכוסות. "כל הגאג'טים המיובאים הללו" הוא נהם "יום אחד תחטוף מהשולחן המשודרג הזה שלך כזאת מכת חשמל, שאני אצטרך לחפש לי עוזר אחר". הוא הערה את תוכן הכוס לחיכו. "אם לא אתחיל לחפש לי אחד לפני הזמן", הוסיף בטון מבשר רעות.
אבל משטעם את המשקה והניח את הכוס, יאנקז משך בשפתיו ושאל: "מאיפה אתה משיג סליבובקה כל כך מעולה, אלקסנדר?"
קרדייל לגם מהכוס שלו. "סוד זה" הוא אמר בנינוחות "יהיה היחיד שאשמור מפניך, זוראן. תקבל ממני רק רמז זה - השם האמיתי של המשקה הוא שליבוביץ', ולא סליבובקה. לא מייצרים אותו בסלובניה. אבל חוששתני שאם תדע את מקורו, שוב לא יהיה לך צורך בי."
הוא צחק שוב. "אבל מה כבר עולל יוזיפ הצעיר?"
ההבעה הקודרת שבה אל פניו של הראש. "אתה מכיר את ולימיר צרבנובסקי, כמובן" הוא נהם.
קרדייל זקף את גבותיו הדקות. "סגן היו"ר של מזכירות החקלאות, כמובן."
זוראן יאנקז הטיח את גופו השמן והאיטי אל תוך כיסא. "ולימיר ואני" הוא אמר בכבדות, קולו משדר סכנה "היינו ביחד בפרטיזנים. אני הייתי זה שהביא אותו למפלגה. הצגתי בפניו את עבודותיו של לנין כשכרענו יחד בשוחות במאקהנגרו"
"כמובן" השיב הסגן. "אני מכיר את הסיפור היטב. חבר צרבנובסקי הוא חבר מפלגה טוב, שמעולם לא הצביע בניגוד לדעתך בכנסים של המפלגה."
"כן" נהם יאנקז," וכעת יוזיפ פקיץ' היקר שלך, המזרז הזה שלך, העביר אותו מתפקידו כממונה על החקלאות בבוסנאטיה".
קרדייל כחכח בגרונו. "בדיוק קראתי את הדוח. נראה כי חלה ירידה משמעותית בתפוקה החקלאית של בוסנאטיה בחמש שנים האחרונות. לחבר צרבנקובסקי דווח כי חיי הפרא, ובייחוד הציפורים, אחראיים לאבדן של מאות אלפי טון דגנים ותבואה אחרת מדי שנה."
"זו עובדה ידועה" חרחר יאנקז. הוא סיים את מה שנותר בכוסו, והתכופף להקליד הזמנה של עוד כוס. "מה זה קשור לעובדה של הצוציק הזה מתשמש בסמכויות הבלעדיות שלו כדי לפטר את אחד מטובי אנשי המפלגה בטראנסבלקניה כולה?"
הסגן שם לב כי זוראן מפיל עליו את מלוא משקל האחריות למיזם הזירוז. ובכל זאת הוא ענה מבלי לשנות את הטון העליז, "נראה כי החבר צרבנקובסקי הוציא הנחיות חירום להרוג, בכל דרך אפשרית, את כל הציפורים. רובים, רעלים ורשתות-ציד הונפקו במאות אלפים לאיכרי האזור."
"נו?" שאל הראש בטון מבשר רעות "ברור שולימיר היה צלול דיו לנסות להצילאת הענף".
"א-הם" אמר קרדייל בנימה פייסנית "מסתבר שהוא לא שעה לאזהרות של אלו ממומחי החקלאות שלנו, שלמדו במערב. נראה כי האיזון של הכוחות בטבע דורש נוכחות של חיי הפרא, ובייחוד הציפורים. העליה בחרקים המזיקים גרמה ליותר ירידה בתפוקת דגנים, משנחסך בזכות קטל הציפורים. הו, זוראן" הוא אמר בחיוך אירוני, "הייתימציע כי נמצא תפקיד אחר לחבר צרבנקובסקי"
מזכיר שישב במשרד הקבלה הסתכל סופסוף על בחור מאוד צערי בעל מראה ממוצע שעמד לפניו. "כן?" הוא שאל בחוסר סבלנות.
הזר אמר, "ברצוני לראות את החבר ברוז".
"אתה מבין, בוודאי, כי הקומיסר הוא אחד האנשים העסוקים ביותר בטראנסבלקניה, חבר" היתה נימה של לעג בקולו. "זמנו אינו פנוי לכל אזרח ואזרח".
המבקר הביט בפקיד הזוטר במבט מהורהר. "האם כך אתה פונה לכל מי שמגיע למשרד זה?" הוא שאל בשקט.
המזכיר בהה בו בתדהמה. לפתע הוא שלח את ידו ולחץ על כפתור שעל השולחן.
כאשר המאבטח הופיע , המזכיר הניד את ראשו לעבר המבקר. "זרוק את הכסיל הזה מכאן, פטאר" הוא פקד.
יוזיפ פקיץ' הניד את ראשו, עצוב מעט. "לא" הוא אמר "זרוק את האיש הזה מכאן". והוא הצביע על הפקיד.
פטאר המאבטח מצמץ בבלבול, מעביר את מבטו בין שני האנשים.
יוזיפ שלף את ארנקו, חיטט רגע בתוכנו, ואז שלף את התעודה. "מזרז המדינה" הוא אמר בעצבנות "בהוראתו הישירה של החבר זוראן יאנקז". הוא הביט על הפקיד שנתקף אימה פתאומית. "אני לא יודע איזו עבודה חלופית נוכל למצוא בשביל כשרונותיך. אבל אם אי פעם אשמע כי אתה מחזיק במשרה הכרוכה בפגישה עם הציבור, אני.. אני אדאג, אה, שיכלאו אותך."
המזכיר נמלט מהחדר לפני שיוזיפ הספיק לחשוב על עוד דבר מה להגיד.
יוזיפ פקיץ' הביט בשומר שעה ארוכה. בסוף הוא אמר, עדיין בקול לא מרוצה: "למה אתה נחוץ כאן?"
"ודאי חבר. אני המאבטח"
פטאר, לא הכי מבריק בימים הטובים, היה מבולבל.
"לא ענית על השאלה שלי". ידיו של יוזיפ רעדו קצת, אז הוא תחב אותם לכיסיו.
לקח לפטאר זמן מה לחשוב מחדש על הניסוח המילולי של השאלה. לבסוף הוא אמר בגאווה. "כן, חבר. אני שומר על החבר ברוז ואחרים מפני מתנקשים. אני חמוש". הוא הציג בגאווה אקדח מדגם "מיקויאן" עם משתיק קול, אותו נשא בנרתיק כתף.
"לך לממונים עליך" ציוה יוזיפ, "ואמור להם כי אתה מיותר בתפקיד זה. אין צורך יותר לספק אבטחה לקומיסרים באופן אוטומטי. רק בנסיבות מיוחדות. אם... טוב, אם האזרחים שלנו מתעבים איזה קומיסר מסוים דיו כדי לרצות להתנקש בחייו, אולי אותו קומיסר ראוי לכך".
פטאר בהה בו.
"הו, תסתלק" אמר יוזיפ, מנסה להיות תקיף. אבל אז שאל "איזו דלת מובילה למשרדו של החבר ברוז?"
פטאר הצביע ויצא מהמשרד. לפחות הוא יודע לציית לפקודות, החליט יוזיפ. איזו מין מנטליות יש לשוטרים? האם הם היו כך לפני הגיוס, ולכן התקבלו לעבודה? או שמא מילוי התפקיד הפך אותם לכאלה?
הוא נכנס דרך הדלת שפטאר ציין. במשרד שמאחוריה היה רק אדם בודד. הוא עמד, ידיו שלובות מאחורי גבו, ובהה בסיפוק ניכר בקיר מלא בתרשימים, מפות וגרפים.
הצעיר בעל מראה הממוצע הסתכל על חלק מהכיתוב על התרשימים והניד את ראשו. אחר כך שאל, קולו מהוסס "קומיסר ברוז?"
האיש הסתובב, מופתע למצוא את המבקר הלא קרוא, והזעיף פנים,כאשר לא הצליח לזהות אותו. "כן, איש צעיר?"
יוזיפ הציג את תעודתו בשנית.
וודאי שברוז שמע עליו. הוא נחפז להציע לו כיסא, מפגין באחת כבוד והכנסת אורחים. סיגר? משקה? לעונג הוא לפגוש את חבר המזרז. הוא שמע רבות על היוזמה החדשה החבר יאנקז ועוזרו המוכשר אלקסנדר קרדייל. למברה המזל, המזרז אינו נדרש במפעל הפלדה הטראנסבלקני. הוא צומח בקצב שמדהים את העולם כולו, מזרח ומערב כאחת.
"כן" התחיל יוזיפ בקדרות,"אבל-"
ברוז עמד שוב בפני קיר התרשימים שלו. "הנה, ראה" הוא הכריז "העקומה הזאת היא תפוקת הפלדה. רואה את העליה? מה עליה, המראה ממש! הסטטיסטיקה שלנו מראה כי אנו עוקפין במהירות את המעצמות המערביות המתקדמות ביותר."
באור להתלבותו של ברוז, יוזיפ אמר בקול כמעט מתנצל: "על זה באתי לשוחח איתך, חבר. אתה רואה, הסתובבתי פה, אה, בברים מקומים, ושוחחתי על כך עם מהנדסים צעירים ופועלים מהתעשיה".
ברוז קימט את גבותיו. "על מה שוחחתם?"
"התכנית החדשה הזאת שלך" אמר יוזיפ בקול מבויש.
"אתה מתכוון לתכנית לעקוף את הייצור במערב, תוך שימוש בכל אמצעי הייצור האפשריים?" הקומיסר הנמיך את קולו. "עלי להזהיר אותך, חבר, הרעיון המקורי היה של זוראן יאנקז בעצמו. אנו מכרים ותיקים, וחברים עוד מלפני המהפכה."
"הו, אני בטוח שאתם כאלה". אמר יוזיפ בעצבות, כשהוא מדכא את הרצון לנגוס בבוהנו השמאלית. "אבל... טוב, אני בכלל לא בטוח שהראש יכיר בכך שהתכנית הזאת שלו. לפחות זה לא קרה בפעמים הקודמות כשהדברים השתבשו."
עיניו של ברוז התעגלו. "זה קרוב לדיבורי בגידה, חבר" הוא לחש.
יוזיפ הניד את ראשו כמעט בחיוב, ואמר ללא התלהבות. "אתה שוכח, כי בפקודותיו של החבר יאנקז עצמי אני... אני לא יכול לטעות. אבל מספיק עלי. תכתנית הזאת. אני חושב שנצטרך להפטר ממנה".
"להפטר ממנה!" הקומיסר של מפעל הפלדה הטראנסבלקני בהה במבקרו כאילו תקפו שיגעון. "שוטה שכמותך! הקידמה שלנו בתחום הפלדה היא פלא עולמי! לא רק המפעלים האולטרמודרניים שלנו, שנבנו בעיקר בסיוע זר, אלא אפילו אלפי כורי היתוך משניים, חלקם כה קטנים עד שנדרש רק קומץ של חברים אזרחים להפעי אותם בחצרות אחוריים, או על ידי תלמידי בתי הספר בחצרות אותם בתי הספר, על ידי-"
מזרז המדינה החדש הרים את ידיו בדכדוך. "אני יודע. אני יודע. אלפי כורים בחצרות האחוריים, הקיימים.. אה... בייחוד בחלקי המדינה בה אין לא עפרות ולא דלק."
הקומיסר בהה בו.
"התלמידים מביאים, על חשבון הלימודים כמובן, גרוטאות להתכה" אמר האיש הצעיר, קולו נשמע כמזלזל בדבריו. " והם מביאים את הדלק שהם מצליחים להשיג. לעתים קרובות זה מה שיוצא להם 'להרים' בתחנות הרכבת. וככל שהם מצליחים להביא יותר דלק וגרוטאות, כך הם זוכים ליותר שבחים. למרבה הצער הגרוטאות הללו מתגלות הרבה פעמים ככלי מטבח, ציוד חקלאי, ובכמה מקרים אף פסי רכבת ממסילה המובילה לאתר כריתת עצים שהיה מושבת מספר שנים. במוקדם או במאוחר, חבר ברוז, האומה תצטרך להחליף את כלי המטבח ואת הציוד החקלאי, ואת שאר הגרוטאות שאינן באמת גרוטאות."
הקומיסר החל להתנגד נמרצות, אבל יוזיפ פקיץ' הניד את ראשו וניסה לייצב את קולו הלא-כל-כך-מרשים. "אבל זה לא החלק הגרוע - זה שלוקחים אזרחים מעיסוקם האמיתי או מהלימודים, ושמים אותם להתיך פלדה במקום ללא חומרי גלם. הגרוע מכל, כפי שאומר לי ידיד שלי, מהנדס צעיר, שהפלדה המיוצרת... היתה יוכלה להיות פלא טכנולוגי אי שם במצרים הקדומה, אבל היום היא בקושי עומדת בתקנים כלשהם. אולי ניתן יהיה לייצר ממנה חזרה את הציוד החקלאי - את המעדרים ואת המגרפות; אם כן יהיה זה מעגל אינסופי, שכן זה המקור של הפלדה-כביכול הזאת מלכתחילה. אבל לא ניתן לעשות בה שימוש בתעשיה מודרנית."
הבשלב זה הקומיסר היה חיוור מזעם. הוא הניח את שני אגרופיו על השולחן, ונשען עליהם, מסתכל מלמעלה על אורחו המיושב: "חבר" הוא סינן, "אני מזהיר אותך. החבר יאנקז מאוד נלהב מההצלחה שלי. ומעבר לכך, הוא לא רק חבר וותיק, אלא גם גיסי".
יוזיפ פקיץ' הנהן בחוסר התלהבות, ואמר בקול רועד. " אכן,המהנדסים המומחים שבפיקודך כבר הזהירו אותי. אבל, החבר ברוז, אתה... טוב, אתה כבר לא הקומיסר של מפעל הפלדה. הדוח שלי כבר נשלח לחברים יאנקז וקרדייל.
הנקישה בדלת הגיעה באמצע הלילה. אלקסנד קרדייל תמיד חשב שהיא תבוא באמצע הלילה.
מאז הימים הראשונים במפלגה, כשהשאפתנות שלו דרבנה אותו לטפס, לדחוף, להפיל אחרים בדרכו אל הפסגה, הוא ציפה שיום אחד זה יקרה.
הו, על פניו הוא נראה שונה, נעים מזג, נוח לצחוק, הרבה יותר עדין בגינוניו מאשר מקובל לקשר לחברי מזכירות הוועדה המבצעת של המפלגה. אבל בטווח הארוך זה לא שינה דבר. הנופל מאיגרא רמה נחבט באותה עוצמה בין אם נודע בחוש ההומור שלו בין אם לאו.
למען האמת, אלקסנדר קרדייל לא ישן כאשר, זמן קצר אחרי חצות, אגרוף ראשון החל להלום בדלתו. זה עתה ניתק,ביד רועדת, את הטלי-פון, אחרי שיחה כלל לא נעימה עם נשיא ברית הרפובליקות הסובייטיות הבלקניות, זוראן יאנקז.
במשך העשור האחרון, הצליח קרדייל לפייס את יאנקז, גם כשהראש היה בשיא של אחד מהתקפי הזעם שלו, התקפים אשר הלכו ותכפו. ככל שהמערכת הסוציו-אקונומית של הדיקטטורה הדמוקרטית העממית הלכה ונהפכה מורכבת יותר ויותר, ככל שהתיעוש, עם כל המיכון המלווה הלך והתפשט בטור הנדסי, פשטות הממשל גם הפכה לעניין של אשתקד. דבר אחד היה לכבוש, ברובים ורימונים, את השלטון אחרי מלחמה עקובה מדם שכמעט השמידה את האומה, ואף למשול זמן מה על חבורה של איכרים בורים ופועלים חסרי השכלה. אבל התיעוש דורש מעמד של מדענים וטכנאים משכילים, וגם שם הוא לא נעצר. גם גולם יכול להשתמש בעט חפירה, או לחזור על אותה פעולה פשוטה בקו הייצור. אבל בעידן האוטומציה, כמעט כל הפועלים חייבים להיות בעלי השכלה, ואין מקום לבורות. אוכלוסיית הדיקטטרה העממית כבר לא היתה עדר בורים נוח, והבעיות שלהם כבר לא היו כה פשוטות.
כן, הראש היה נתון לזעמים תכופים בימים אלה. קרדייל האמין מעומק הלב כי יאנקז היה פשוט אובד עצות. הוא כבר לא היה מסוגל לתפוס את הבעיות שהגופים המתכננים הביאו לתשומת ליבו. ואם אתה מבולבל, תהיה רודן או חופר בורות, הרי שתהיה גם עצבני.
פניו של יאנקז הופיעו כל מסך הטלי-פון כשהם כבר זועמים. "קרדייל!" הוא צרח על סגנו, "האם אתה מבין מה.. מה האידיוט הזה שלך עולל?"
עמוק בפנים, קרדייל התעוות. זה זמן מה הפך הראש לקשה ויותר ויותר, בייחוד' בימים האחרונים. "זוראן" הוא אמר בטון מתחנף "אני -"
"אל תקרא לי זוראן, קרדייל! ותחסוך ממני את הנסיונות ההתרפסות המחליאים שלך, במיוחד לאור ההמלצות הבוגדניות שהגשת בחודשים האחרונים". כה נזעם היה, עד שסנטריו רעדו.
קרדייל מעולם לא ראה אותו כל כך זועם. "חבר יאנקז" הוא אמר בפייסנות "כבר הגעתי למסקנה כי עלי להיויעץ בך על כך כי אולי רצוי לשלול את סמכויותיו של עושה צרות הצעיר ולהסיר-"
"אני לא מעוניין לשמוע מה אתה היית עושה, קרדייל. אני כבר בדרך לסיים את הבגידה הזאת. הייתי צריך לדעת כבר כשאמרת שהוא בנו של ליובו פקיץ', שעמוק בפנים הוא אויב המדינה. אני מכיר את בני-פקיץ'. אני הייתי זה שחקר את ליובו. עקשן, כופר, ואויב נמרץ של המהפכה. ובנו הלך בעקבותיו."
לקרדייל נותר מספיק אומץ לומר "חבר, אני חושב שפקיץ' הצעיר מתבלבל בתום לב, ולא בוגד בכוונה תחילה. אני-"
"אל תקרא לי 'חבר', קרדייל!" צרח הראש "אני יודע מה מניע אותך. אני יודע את הסיבה שהבאת את המסית הזה, את המחבל הטרוצקיסטי הזה, לעמדה של כזאת עוצמה. שניכם זוממים יחד לפגוע בסמכותי. הדבר יובא לפני הועדה של המועצה המבצעת, קרדייל. הפעם, באמת הרחקת לכת!"
לאלקסנדר קרדייל היו חולשות משלו, אבל פחדנות לא נמנתה עליהן."בסדר, אדוני" הוא אמר, בציניות. "אך תוכל לומר לי מה יוזיפ פקיץ עשה הפעם? המשרד שלי לא קיבל את הדיווחים שלו זה זמן מה."
"מה הוא עשה! טיפש, טיפש בוגדני שכמותך, אתה לא שומר על הרשומות כלל? הוא היה במקדוניה, שם תכנית הכשרת קרקע בתולה שלי היתה במלוא התנופה".
בשלב זה קרדייל החל להשתעל.
"נכון שבשלוש שנים האחרונות" המשיך לשאוג יאנקז "מזג האוויר היה כזה שהגשמים המקוללים לא ירדו כמתוכנן, ושהיו לנו שם בעיות. אבל הטיפש! האידיוט הבוגדני הזה!"
"מה הוא עשה?" שאל קרדייל, מסוקרן על אף הסכנה.
"הוא ציווה להחזיר בפועל את המצב לקדמותו. משהו על אודות התפתחות של קערת אבק, מה שזה לא אומר. משהו על חריש מתארי, מה שהשטות הזאת לא תהיה. הוא אף פקד לחזור וליער כמה אזורים. משהו על אגני ניקוז. הוא הטעה והסית בבירור את הפקודים הישירים שלי. והם תומכים בו, בגלוי."
יאנקז, כפי שידע קרדייל, היה בצעירותו כורה, ללא כל נסיון בחקלאות. אבל מיזם הקרקעות הבתולות היה ציפור נפשו. הוא דימה לעצמו אלפים על אלפים קילומטרים מרובעים, המלאים בתירס. תירס זה היה אמור להאכיל את עדרי הבקר, כלך שבסופו של דבר ברית הרפובליקות הסובייטיות הבלקניות היתה הופכת לאלופת העולם בצריכת בשר.
הראש המשיך לזעום. משהו על המזימה של הסובבים אותו. מזימה לפיל אותו, את זוראן יאנקז, ולבגוד במהפכה לטובת מעצמות המערב, אבל הוא, זוראן יאנקז, כבר היה במצב כזה בעבר. הוא, זוראן יאנקז, יודע איך לטפל במצב.
אלקסנדר קרדייל חייך בציניות, והושיט את ידו לכבות את המסך. הוא הכניס סיגריה לפומית הקטנה שלו, הדליק אותה והתישב להמתין לבלתי נמנע.
תוך זמן קצר הם דפקו על דלתו.
זוראן יאנקז ישב בשולחנו במשרד לענייני פנים, אקדח כבד מדגם צבאי בסמוך לידו הימנית, בקבוק ריק למחצה של שליבוביץ' וכוסית - לידו השמאלית. בעיניים אדומות הוא עבר על הדוחות האינסופיים של סוכניו, עוצר מדי פעם לנהום פקודה למקרופון המותקן בשולחנו. עייף היה, מהשעות הארוכות שעבד, אבל בלי ספק יאנקז הרגיש כי הוא על סוס. כפי שאמר לחובבן ההוא, קרדייל, הוא כבר היה במצב כזה בעבר. הוא לא היה הראש בדרך מקרה.
אחרי זמן מה הוא הניח יד בשרנית על הדוחות. יכול היה להרגיש את הזעם עולה בתוכו. הוא הבין לאחרונה, כי קיימת סביבו מזימה לפגוע בבריאותו דרך תסכול מתמיד. כלום לא היה איש, אף לא אחד, שיוכל להסיר חלק מהזוטות הללו מכתפיו? האם הוא חייב לעשות הכל בדיקטטורה הדמוקרטית העממית? לקבל את כל ההחלטות ולוודא את ביצוען?
"תנו לי את לזר יובנוביץ'" הוא פקד אל תוך המיקרופון. כשראשו המגולח של מפקד המשטרה הופיעה על מסך הטלי-פון, אמר "חבר, זו ההזדמנות האחרונה שאני נותן לך. אם לא תאתר את הבוגד יוזיפ פקיץ תוך עשרים וארבע שעות, תצטרך לתת דין וחשבון על זה." הוא תקע את מבטו בפני מפקד המשטרה, אשר התהדקו בפחד. "אני מתחיל" המשיך יאנקז "לפקפק בכנות המאמצים שלך בנושא זה, חבר יובנוביץ'"
"אבל.. אבל חבר, אני-"
"זה הכל" פקד הראש. הוא כיבה את המסך, ובהה בו דקה תמימה. אם יובנוביץ' לא יוכל לאתר את פקיץ', הוא ימצא מישהו אחר שיצליח לעשות זאת. זה הטריף את הדעת שהצוציק הצליח להיעלם. החיפושים נערכו עד כה בחשאי. יותר מדי תעמולה אוהדת נשפכה על הציבור בתחילת המיזם, מה עלול לעורר כעת את זעם הציבור. כל העסק צריך להיות חשאי.
אבל! קצפו של הראש שוב עלה, אם המשטרה לא תאתר את הפושע מספיק מהר, ככל הנראה יהיה צורך במצוד רחב היקף ובטיהורים. היה בזה יותר משנראה לעין. הו, הוא, זוראן יאנקז כבר עבר את זה פעם, אם כי עברו שנים רבות מאז הדבר נצרך בפעם האחרונה. בגידות, מזימות והטיהורים הנחוצים כדי לנקות את שורות המפלגה אחת ולתמיד.
נשמע אות הקריאה העדין של הטלי-פון ,הוא הדליק אותו בהינף יד מהירה.
ושם הם היו, פניו הצעירות של יוזיפ פקיץ', שכל כוחות של המזכירות לענייני הפנים חיפשו אחריו יומם ולילה. צעירות, כן, אבל זוראן שם לב, בעודו בוהה בתדהמה, כי החודשים האחרונים נתנו בפנים הללו את אותותיהם. היתה בהם בגרות מסוימת, ויותר מן המאמץ והעייפות.
לפני שיאנקז הספיק להתעשת, יוזיפ פקיץ' אמר בקול מהוסס, "אני.. אני מבין שאתם.. חיפשתם אותי, אדוני."
"חיפשנו אותך!" פלט הראש, זעמו גואה שוב ללא שליטה.לרגע המילים נעתקו מפיו.
"הייתי צריך לחקור משהו" אמר פקיץ' בקול רועד "אתה מבין, אדוני, המיזם הזה.. המשימה שאתה וקרדייל שלחתם אותי לבצע-"
"אין לי שום קשר לכך! כל העסק הוא של האידיוט המקולל הזה קרדייל!" כמעט צרח הראש.
"הו? טוב... טוב, אני התרשמתי שהייתם בדעה אחת. בכל מקרה, כפי שאמרתי, המשימה לא עלתה כמו שצריך. אני... ובכן... אננו חשבנו במושגים של לאתר מדוע המלצרים אינם אדיבים, מדוע פועלים ואנשי מקצוע משתמטים מאחריות, דואגים רק לעצמם וכל השאר יכול ללכת לעזזל, 'מקטינים ראש' וכל שאר הביטויים החביבים על קרדייל"
יאנקז רתח, אבל נתן לפקיץ' להמשיך. ללא ספק, מפקד המשטרה לזר יובנוביץ' מאתר ברגעים אלה ממש את מקור השיחה, והבוגד הצעיר יהיה תוך זמן קצר מאחורי סורג ובריח, משם כבר לא יוכל להזיק לכלכלת הדיקטטורה הדמוקרטית העממית.
"אבל, טוב, מצאתי שזה לא עניין רק של מלצרים, נהגים וכאלה. זה... טוב.. זו בעיה בכל המערכת, מלמעלה למטה. אז בשלב מסוים הרגשתי כאילו אני חובט את רשאי בקיר. חשבתי להתחיל.. ממין.. מיסודות, אז התחלתי לחקור כיצד הממשלות במערב מטפלות בעניינים כאלה."
"אה" אמר יאנקז בקול הכי חלק שהצליח להוציא."אה. ומה?" השוטה הזה כורה בור לעצמו.
האיש הצעיר קימט את גבותיו בתהיה לא מרוצה. "למען האמת, הופתעתי. קראתי את התעמולה המערבית, כמה שיכולתי להשיג בזאגורס, ושמעתי ברדיו את "קול המערב". וכמובן שהכרתי את התעמולה שלנו. למען האמת.. טוב... גיבשתי דעה משלי בשני המקרים."
זה כשלעצמו היה מעשה בגידה, אבל הראש הצליח לפלוט, בצורה כמעט מעודדת, "למה אתה חותר, פקיץ'?"
"מצאתי מדינה אחת במערב, בה הממשלה שילמה בפועל לאיכרים, כלומר לבעלי חוות, לא לגדל תבואה. אותה ממשלה סיבסדה גידול של צמחים אחרים, כך שהמחיר שלהם נשמר גבוה דיו כדי שלא יוכלו להתחרות בשווקים הבינלאומיים"
Young Pekic made a moue, as though in puzzlement. "In other countries, in South America for instance, where the standard of living is possibly the lowest in the West and they need funds desperately to develop themselves, the governments build up large armies, although few of them have had any sort of warfare at all for over a century and have no threat of war."
"על מה אתה מדבר?" נהם הראש. לזר יובנוביץ' בטוח כבר עלה על עקבותיו של האידיוט הבוגדני.
יוזיפ לקח נשימה עמוקה והמשיך הלאה. "יש להם שם עוד סתירות שלא יאומנו. למשל, תעשית הפלדה שלהם יכולה לפעול בחצי תפוקה, למרות העובדה כי מיליונים מהאזרחים שלהם זקוקים למוצרים הדורשים פלדה. מוצרים כמו מכוניות, מקררים, תנורים. למען האמת, בזמן של מה שנקרא אצלהם 'מיתון', הם בעצם סוגרים מפעלים טובים ומודרניים לגמרי, וזורקים את העובדים שם לרחוב, בזמן שמיליונים דורשים את תוצרת המפעלים."
"ובכן, אדוני" אמר יוזיפ במתינות "הגעתי למסקנה כי במערב קיימות חלק מהבעיות שיש אצלינו. והעיקרית היא פוליטיקאים".
"מה? למה אתה מתכוון?"
"רק זה" אמר יוזיפ בקדרות "אני... טוב אני לא יודע איך זה היה פעם. לפני מאה, או אולי אפילו חמישים שנה, אבל החברה היום הופכת למורכבת יותר ויותר. אנ פשוט לא חושב שהפוליטיקאים מסוגלים לנהל אותה. הבעיות העיקריות, אלו של הייצור והחלוקה של כל הדברים, נפתרו בעזרת המדע והתעשיה שלנו. ונראה כי הפוליטיקאים, בכל העולם, רק הורסים את זה.
"האם אתה מרמז שאני אינני כשיר לנהל את ברית הרפובליקות הסובייטיות הבלקניות?" נהם יאנקז בקול מבשר רעות.
"כן, אדוני" ענה יוזיפ בקלילות, כאילו דבריו של יאנקז עודדו אותו. "לזה בדיוק אני מתכוון. אתה או כל פוליטיקאי אחר. התעשיה צריכה להיות מנהלת על ידי טכנאים מומחים, מדענים, תעשיינים - ובמידת מה, אולי אפילו על ידי צרכנים, אבל לא על ידי פוליטיקאים. הפוליטיקאים מכירים, בהגדרה, את הפוליטיקה ולא את התעשיה. אבל איכשהו, בעולם המערבי, הממשלות המשתלטות על התעשיה, ואף על החקלאות. והם לא עושים עבודה כל כך טובה, אדוני"
"מאיפה אתה מתקשר?" התפרץ סופסופ יאנקז. "אתה עצור!"
יוזיפ פקיץ כחכח בגרונות בהתנצלות. "הו, לא אדוני" הוא אמר. "אני האזרח הטראנסבלקני הממוצע, זוכר? ותחת הנחה זו אני... טוב הגבתי בדרך שכל אזרח אחר היה מגיב. ההבדל היחיד הוא שהיתה לי הזדמנות. אני בשוויץ."
"שוויץ!" שאג הראש. "אז ערקת. ידעתי כי אתה בוגד, פקיץ'! התפוח לא נופל רחוק, מה? הטראנסבלקני האמיתי היה נשאר ועוזר למולדתו להתקדם אל העתיד."
האיש הצעיר נראה מודאג." כן, אדוני". הוא אמר. ובכן אני חשבתי על זה. אבל לדעתי כבר עשיתי את המיטב שיכולתי. אתה מבין, בחודשים האחרונים, עם תעודת ה"לא יכול לטעות" שהיתה לי, הפצתי את המסר בין כל המהנדסים, טכנאים, אנשי מקצוע, כל האזרחים היותר משכילים ובעלי היכולת בטראנסבלקניה. ותהיה מופתע איך המסר התקבל. אני חושב שזה.. זה הולך עכשיו ומתפשט מעצמו. אני מתכוון, הרעיון שפוליטיקאים לא כשירים לנהל את התעשייה. שאם ברית הרפובליקות הסובייטיות הבלקניות רוצה להגיע לאנשהו, יהיה צורך בשינוי."
לראש לא נשאר דבר, חוץ מלבהות בו.
יוזיפ פקיץ' גירד את אפו בעצבנות, ואמר, בדרך של פרידה לא נעימה"חשבתי שיהיה זה הוגן להתקשר אליך ולמסור לך את הדוח הסופי. ככלות הכל, לא אני יזמתי את זה. אתה וקרדייל נתתם לי את ההזדמנות. ואני... טוב... אני פשוט זיזרתי דברים" ופניו , עוטים עדיין את ההבעה המתנצלת, נעלמו מן המרקע.
זוראן יאנקז ישב שם במשך זמן רב, בוהה במכשיר הכבוי.
הנקישה בדלת באה באמצע הלילה. אבל זוראן יאנקז תמיד חשב שהיא תבוא... סוף כל סוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה