מבוא
מחקר זה על כלכלה, פוליטיקה והמוסר של סוציאליזם וקפיטליזם הוא חיבור שיטתי על תאוריה פוליטית. תחומו הוא אינטר דיסציפלינרי, והוא ידון בבעיות המרכזיות של הכלכלה המדינית ושל הפילוסופיה של מדעי המדינה: כיצד לארגן את היברה באופן שיקדם את ייצור העושר ומיגור העוני, ואיך לדאוג כי הסדר הזה יהיה צודק.
אבל כשנעשה זאת, ניגע גם באופן מתמיד בבעיות החברתיות והפוליטיות במובן הצר וההגיוני יותר של המושגים הללו וננסה להאיר אותם. בעצם, אחת מהמטרות המרכיות של החיבור הזה היא לפתח ולהסביר את הכלים הקונספטואליים והפולמוסיים, כלכליים ומוסריים כאחד, הנחוצים לניתוח והערכה של כל סוג של מערכת חברתית או פוליטית אמפירית, להבנה והערכה של כל תהליך נשינוי החברתי, ולהסבר ופרשנות של הדמיון כמו גם של השוני במבנה החברתי של כל שתי חברות שונות או יותר.
עד סוף החיבור צריך להיות ברור, כי רק בעזרת תאוריה כלכלית או מוסרית, שהיא עצמה אינה נגזרת מן הניסיון, אלא מתבססת על טענה שאין עליה עוררין (שהיא דבר נבדל מ"אקסיומה הנקבעת באופן שרירותי"), ומתפתחת בדרך דדוקטיבית לגמרי (אולי תוך שימוש מפורש בהנחה אמפירית באופן מובהק, שגם ניתן לבחינה אמפירית) עד לקבלת מסקנות אשר לא ניתנות להפרכה (ובכך אינן דורשות שום בחינה אמפירית), ניתן יהיה לארגן או לפרש את המערך המורכב ביותר, הנראה כאוטי ללא התאוריה, של עובדות או דעות לא קשורות ומבודדות אודות המציאות החברתית לכדי מערכת כלכלית או מוסרית קונספטואלית קוהרנטית ואמיתית. אני מקווה להדגים, כי ללא תאוריה כזאת, לא ניתן לראות בכלכלה ובפילוסופיה המדינית, אלא גישושים באפלה, המייצרים, במקרה הטוב, דעות שרירותיות על הסיבות של דא ושל הא, או האם דבר פלוני טוב או גרוע מחברו; כלומר דעות שהפכיהן ניתנות באופן כללי להנמקה באותה קלות כמו הגישה המקורית (מה שאומר שלא ניתן לקבל אותן, במובן הצר של המילה, כלל ועיקר!)
נפתח, בייחוד, את התאוריה של הקניין ושל זכויות הקניין. נדגים כי יש לראות בסוציאליזם, שאינו המצאה של מרקסיסטים מן המאה התשע-עשרה אלא דבר קדום הרבה יותר, התערבות ממוסדת או כפייה נגד הקניין הפרטי ונגד הזכויות לקניין הפרטי. קפיטליזם, לעומתו, הוא מערכת חברתית המבוססת על הכרה מפורשת בקניין הפרטי, וביחסי חחליפין על בסיס חוזי נטולי הכפייה בין הבעלים של הקניין. בהערה זו נרמזת, והדבר הולך לתבהר במהלך החיבור, האמונה שמוכרחים אפוא להתקיים סוגים ודרגות משתנים של סוציאליזם וקפיטליזם, דהיינו דרגות שונות של הכרה בזכויות הקניין או התעלמות מהן. שום חברה אנושית לא מקיימת קפיטליזם או סוציאליזם כפשוטו. (אפילו ארה"ב, בה החברה היא בחלט יותר קפיטליסטית ממקומות אחרים, היא, כפי שהולך להיות ברור, סוציאליסטית להפליא והולכת ונהיית אף יותר סוציאליסטית עם הזמן.)
מטרה אחת אפוא, היא להדגים כי הרמה הכללית של הסוציאליזם, כלומר הרמה הכללית של התערבות בזכויות קניין, המתקיימת במדינה נתונה, מסבירה גם את העושר הכללי שלה. ככל שהמדינה סוציאליסטית יותר, תהליך יצור של העושר החדש ושימור הישן ילך וייפגע, והמדינה תישאר או תהפוך לעניה. (1) העובדה שארה"ב היא בסך הכל עשירה יותר ממערב אירופה, ושהגרמניה המערבית עשירה יותר מזו המזרחית, ניתנת להסבר של דרגת הסוציאליזם הנמוכה יותר, והדבר גם יסביר מדוע שוויץ עשירה יותר מאוסטריה, או כיצד אנגליה, שהיתה במאה התשע-עשרה המדינה העשירה בתבל, מתדרדרת כעת למה שנקרא, בצורה מדויקת למדי, "מדינה לא-מפותחת".
אבל העניין המרכזי פה לא יתרכז רק בהשפעות על העושר הכללי, ולא בצד הכלכלי של הבעיה בלבד. ראשית דבר, כאשר מנתחים סוגים שונים של סוציאליזם, שקיימות להם דוגמאות היסטוריות אמיתיות (דוגמאות שבהן, באופן לא מפתיע, הסוציאליזם לרוב לא נקרא כלל בשמו, אלא בשם אחר, אטרקטיבי יותר (2)), חשוב להסביר מדוע, ובאיזה אופן, כל התערבות בכל מקום, קטנה ככגדולה, משפיעה בצורה הרסנית על המבנה החברתי, שכן המתצפת השטחי וחסר הרקע התאורטי, שמסתנוור מהשפעה "חיובית" מיידית של אותה התערבות, עלול לפספס את ההשפעה ההרסנית. אבל היא קיימת בכל זאת, ואחרי זמן מה תגרום, במקום אחר במרקם החברתי, בעיות רבות והרסניות הרבה יותר מאלו שנפתרו בפעולת ההתערבות המקורית. כך, למשל, ההשפעות הנראות ביותר לעין של מדיניות סוציאליסטית כגון "מחרי מזון נמוכים", "דמי שכירות נמוכים", זה "חינם" וההוא "חינם" אינם רק דברים חיוביים התלויים באוויר שאינם תלויים בשום דבר אחר, אלא תופעות עליהן מישהו יצטרך לשלם באיזה אופן: על ידי ירידת איכות וכמות המזון, על ידי מחסור בדיור, התפורוות והיווצרות שכונות מצוקה, על ידי תורי המתנה ושחיתות, וכך בהמשך, על ידי ירידה ברמת החיים, צמצום בהיווצרות ההון ו/או צריכת הון מוגברת. וכמובן ההשפעה הפחות בולטת, אבל תמיד מוזכרת "לטובה" - תחושת הסולידריות המתגברת בין בני האדם, עליית ערכם של דברים כמו המשפחה, קרובים או חברים, כפי שמצוי, לדוגמה, בין תושבי הגרמניה המזרחית יחסית לשכניהם "אינדיבידואליסטים", האגואיסטיים במערב גרמניה - היא שוב לא עוד עובדה מנותקת שלא ניתנת לניתוח. תחושות הללו הן תוצאה של מערכת חברתית החיה במחסור תמידי, בה ההזדמנויות של אדם לשפר את מצבו בכוחות עצמו נרמסות חדשות לבקרים. במזרח גרמניה, כדי להשלים משימות שגרתיות ביותר, כמו שיפוץ הבית, שבשאר המדינות לא מצריך יותר משיחת טלפון זריזה, עליך להסתמך בצורה הרבה יותר כבדה על יחסים "אישיים" (להבדיל מיחסים העסקיים האימפרסונליים); ובכל מקום בו חייך ה"ציבוריים" נתונים למעכב מתמי דמצד ה"חברה", אין לך ברירה אלא לעבור לרמה הפרטית.
ננתח פה מספר השפעות הרסניות שנוצרות על ידי:
1)מדיניות מרקסיסטית קלסית של הלאמה או העברה לידי הציבור של אמצעי הייצור, או ליתר דיוק, על ידי החרמת אמצעי היצור מבעליהם הפרטיים;
2) מדיניות רוויזיוניסטית סוציאל-דמוקרטית, שעניינה חלוקה מחדש אגליטרית של ההכנסות;
3) מדיניות שמרנית המנסה לשמר את הסטטוס-קוו על ידי רגולציה כלכלית ופיקוח על המחירים וההתנהגויות;
4) על ידי מערכת בעלת אופי טכנוקרטי של התערבות והנדסה חברתית נקודתיים ואקראיים.
סוגי המדיניות הללו, שננתח בהמשך, אינם הומוגניים לגמרי, ואף לא שוללים זה את זה. ניתן לבצע כל מדיניות הרמה משתנה, יש מספר דרכי התנהלות במסגרת כל מדיניות ותכניות פוליטיות שונות ניתנות להרכבה במידה מסויימת. בעצם, כל חברה קיימת היא תערובת של כל הסוגים הללו, כתוצאה מפעולת כוחות פוליטיים שונים אשר לאורך התקופות שינו את תוקפם ואת השפעתם. הסיבה לניתוח הנפרד (מעבר לזו הפשוטה כי לא ניתן לדון בכל הבעיות בבת אחת) היא שהסוגים הללו מייצגים מדיניות המזוהה עם קבוצות חבתיות, תנועות ומפלגות וכיו"ב ברורות למדי, ושכל מדיניות משפיעה על העושר הכללי בצורה שונה מעט.
והניתוח של הסוציליזם לא יהיה בשום פנים כלכלי בלבד. כמובן שהסוציאליזם, במיוחד הזן המרקסיסטי, המוכנה גם "מדעי", תמיד התיימר להיות צורת ארגון חברתי העליון מבחינה כלכלית (זאת בנוסף לשאר מעלותיו), להבדיל מה"אנרכיה בייצור" של הקפיטליזם (3). אבל הסוציאליזם לא מתמוטט ברגע שמתגלה כי ההיפך הוא הנכון, ופירותיו הם עוני ולא עושר. אמת, הסוציאליזם מאבד הרבה מהאטרקטיבית בעיני הציבור הרחב כשעובדה זו נקלטת. אבל אין זה הסוף לטוענים בעדו, שכן הם יכולים לטעון, כי יהיו תוצאותיו הכלכליות ככל שיהיו, הוא עדיין מייצג מוסר גבוה יותר, צדק יותר, שהוא מתבסס על תשתית אתית יותר נעלה.
אבל כולי תקווה, כי הניתוח המדוקדק של תאוריית הקניין המתגלמת בגרסאות השונות של הסוציאליזם, המוצג בחיבור זה, יראה בבירור כי אין דבר רחוק יותר מהאמת. נראה כי תאוריית הקניין המתגלמת בסוציאלים לא עוברת אפילו את המבחן הראשוני (שהוא תנאי הכרחי, אם לא מספיק) הדרוש מכללי ההתנהגות האנושית, המתיימרים להיות מוצדקים או ניתנים להצדקה מוסרית. המבחן, כפי שמנוסח במה שמכונה "כלל הזהב", או בפשטות, הצו הקטגורי הקאנטיאני, דורש שהחוק הצודק יהיה כללי וחל על כל בני האדם באותו אופן. החוק לא יכול לפרט זכויות שונות לקטגוריות שונות של בני האדם (אחד לג'ינג'ים, ואחד לשאר, או אחד לגברים ואחד לנשים), מאחר וחוקים "פרטיקולריסטיים" מאין אלה לא יכולים, באופן טבעי, ואף לא ברמת העיקרון, להתקבל כצודקים על ידי כולם. אבל חוקים פרטיקולריסטיים, במסוג "אני יכול להכות אותך, אבל לך אסור להכות אותי", עומדים , כפי שיתברר במהלך החיבור הזה, ממש בבסיס של כל צורות הסוציאליזם הנהוגות. ולא רק בתחום הכלכלי, אלא גם מבחינת המוסר, סוציאליזם מתגלה כמערכת התארגנות חברתית כושלת. ושוב, למרות התדמית השלילית בציבור הרחב, זהו הקפיטליזם, המערכת החברתית מבוססת ישירות על ההכרה בקניין הפרטי, שזוכה לניצחון מוחץ. נראה, כי תאוריית הקניין המגולמת בקפיטליזם לא רק עוברת את המבחן הראשון של "אוניברסליזציה", אלא הופכת להיות תנאי מקדים לוגי (die Bedingung der Moeglichkeit) לכל הצדקה ויכוחית: מי שטוען בזכות רעיון כלשהו, ובייחוד הגדרתן של נורמות מסוימות כהוגנות, חייב, לפחות בצורה סמויה, להניח מראש את תוקפן של הנורמות הקנייניות המגולמות בקפיטליזם. לשלול את תוקפן כנורמות המקובלות באופן אוניברסלי ולטעון בזכות הסוציאליזם הוא, אפוא, סתירה פנימית.
שחזורה של האתיקה של הקניין הפרטי, והצדקתו המוסרית מובילה, אם כן, להערכה מחדש של הסוציאליזם, וכפי שמתברר, של מוסד המדינה, הנתמכת לצורך קיומה על מיסים וחברות כפויה (אזרחות), כהתגלמות של הרעיון הסוציאליסטי אודות הרכוש. הסוציאליזם והמדינה, נעדרי סיבה כלכלית ומוסרית לקיומם, מצטמצמים, ויוסברו כתופעות בעלות הקשר סוציו-פסיכולוגי בלבד.
לאור השיקולים הללו, הדיון בסופו של דבר חוזר לכלכלה. פרקי הסיום עוסקים במשימה הקונסטרוקטיבית של מתן הסבר על דרך פעולתו של הסדר החברתי הקפיטליסטי הטהורף כחלופ ההנדרשת לסוציאליזם. ליתר דיוק, הם יוקדשו לניתוח כיצד המערכת החברתית המושתתת על אתיקת הקניין הפרטי תטפל בבעיית המונופולים וייצור של מה שמכונה "המוצר הציבורי", ובייחוד ייצור הביטחון, דהיינו שירותי משטרה ומערכת המשפט. נטען, כי בניגוד לרוב הדברים שנכתבו בספרות הכלכלית על המונופולים והמוצרים הציבוריים, שתי הבעיות אינן קיימות, או, לו היו קיימות, לא היו מספקות שום עדות משמעותית לאיזה חיסרון כלכלי של המערכת השוק הטהורה. להיפך, הסדר הקפיטליסטי מספק תמיד את רצונות הדחופים ביות רשל הלקוחות באופן יעיל ביותר, והדבר כולל גם את תחום השיטור והשיפוט. משתושלם המשימה הזאת, הדיון יושלם, והשמדת האמינות האינטלקטואלית, מבחינה מוסרית וכלכלית , של סוציאליזם צריכה להיות מוחלטת.
-----------------
1) כדי למנוע מלכתחילה אי הבנות כלשהן: התיזה המוצגת כאן היא שאם הרמה הכללית של סוציאליזם בחברה עולה או יורד, העושר הכללי של כל חברה נתונה יגדל או יפחת בהתאם באופן יחסי, קרי יגדל יותר משהיה גדל במקרה אחר, או יפחת בהתאם. ארה"ב, למשל, היתה יכולה לשפר את רמת החיים על ידי אימוץ יותר קפיטליזם (גבוה מזו שהיתה מתקבלת אחרת), וכך גם גרמניה וכיו"ב. אבל המשימה להסביר את המיקום היחסי (בקשר לעושר הכללי) של חברות שונות בכל רגע נתון שונה במקצת, מאחר ושאר הגומים לא בהכרח זהים, אף שאין ספק שדברים נוספים זולת רמת הסוציאליזם משפיעם על אותה רמת העושר. למשל, להיסטוריה של חברה נתונה ישנה השפעה אדירה על העושר הנכוחי שלה. כל חברה עשירה או עניה לא רק בשל התנאים הנוכחים, אלא גם בשל תנאי העבר; בגלל שהון נצבר או הושמד על ידי אבותינו ואבות אבותינו. וכך יכול לקרות בקלות, כי החברה אשר קפיטליסטית יותר היום, עדיין תהיה יותר עניה מזו הסוציאליסטית . ואותה התוצאה הפרדוקסלית יכולה להופיע, בגלל שחברות יכולות להבדל זו מזו (והן אכן נבדלות) באשר לגורמים המשפיעים על ייצור העושר בהווה או בעבר. יכולוים להתקיים, ואכן מתקיימים הבדלים במוסר העבודה ו/או בהשקפות עולם נפוצות ומנהגים בין חברות שונות, שיכולות להיות אחראיות לשוני (או לדמיון) בייצור העושר בחברות בדומות או הנבדלות בדרגת הסוציאליזם הנוכחית. לכן הדרך הישירה והטובה ביותר להדגים את תוקף התיזה כי דרגת הסוציאליזם קשורה קשר הפוך לעושר בחברה בכל ניתוח חברתי יחסי יהיה להשוות חברות, אשר פרט לרמת הסוציאליזם שלהן, זהותביחס להיסטוריה והמאפיינים הסוציאו-פסיכולוגיים הנוכחים של האנשים המרכיבים אותן, או לפחות דומות מאוד, כגון מערב ומזרח גרמניה: וכאן ההשפעה המנובאת ניראת באופן חד ביותר, ונעסוק בכך בהמשך.
2) בדרך מקרה, "סוציאליזם" מכונה בארה"ב "ליברליזם", והסוציאליסטים והסוציאל-דמוקרטים, המכנים שם את עצמם "ליברלים", בדרך כלל סולדים מהשם "סוציאליסטים".
3) זיכרו את ההצהרות החוזרות ונשנות מתחילת ימי הקומוניזם הרוסי-הסובייטי, שנמשכו עד ימי חרושצ'וב, על כך שבקרוב קפיטליזם יהיה מפגר כלכלית!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה