ג'ן קלהאן -כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 3

פרק 3

ככל שהזמן חולף

על גורם הזמן בפעילות אנושית

שחר החיסכון

ריץ', המתאמץ לשנות את מה שיש למה שצריך להיות, יכול לגלות, שהיכולת שלו להשיג מזון ומים ניתנת לשיפור. אולי, אילו בנה מספר מלכודות, היו לו שישה עכברושים צלויים ביום במקום ארבעה. וכן, הוא חושב, לו הייתה לו חבית לאיסוף מי  גשמים, היה יכול להשתמש במים הללו לבישול, וליהנות מדי פעם מעכברוש מבושל במקום עכברוש צלוי. הוא יוצא לבנות לעצמו את הדברים האלה.

כדי לבנות אותם, ריץ' יצטרך להקריב משהו אחר. ומאחר וזמנו אינו בלתי-מוגבל, לבניה תהיה עלות: הערך של הדברים שריץ' היה יכול לעשות, במקום לבנות את המלכודות ואת החביות. זה נכון אפילו אם הזמן שהוא מוותר עליו היה מיועד לפני כן למנוחה. אחרי שהבנו את עקרון התועלת השולית, אנו יכולים לראות כי תהיה הפעילות עליה מוותר ריץ' כדי לבנות מלכודות וחביות אשר תהיה, היא תהיה הפעילות עם התועלת שליחידה הבאה שלה יש תועלת שולית נמוכה ביותר בשבילו. (נחזור ונדגיש, כי המשמעות של "תועלת" אינה איזושהי תמצית מדידה. "התועלת הנמוכה ביותר" היא דרך תמציתית להגיד "זה אשר מספק את ריץ' הכי פחות".) והוא יוותר על יחידות של פעילות זו אך ורק כל עוד הערך של מלכודות וחביות נוספות גדול יותר, בעיניו, מערך הפעילות שעליה הוא מוותר.

אולי ריץ' עובד על מלכודות, במקום לנוח. כל מלכודת לוקחת שעת עבודה. כשהערך של המלכודת הבאה שריץ' יכול היה לבנות יורד בעיניו מתחת לערך שעת מנוחה נוספת, ריץ' יסיים את עבודתו באותו יום. התועלת השולית של המלכודת הנוספת ירדה מתחת לתועלת השולית של שעת מנוחה נוספת.

אבל מהיכן הגיע הערך של המלכודות והחביות? ריץ' אינו יכול לאכול מלכודת עכברושים או ללבוש (בצורה נוחה) חבית. ואף-על-פי-כן ברור כי לדברים הללו יש ערך בעיניו של ריץ', שהרי הוא החליט לוותר על דברים אחרים כדי להשיג אותם.

ערכם של המצרכים שבחנו בפרק השני - מזון, מים, מחסה ומנוחה - נובע מיכולתם להקל באופן מיידי אי-נוחות מסוימת. ריץ' מעריך את המזון כי הוא מעריך את חייו, והמזון עוזר ישירות לספק את רצונו להישאר בחיים. אולי הוא מעריך את הנוחות גם, אם כי פחות מהחיים. לכן למזון יש גם ערך כי הוא מעלים את תחושת הרעב. (ושוב, הכלכלה אינה טוענת כי ריץ' חייב להעריך את החיים שלו מעל הכל, או שכולם חייבים לעשות זאת. היא אפילו לא טוענת שמישהו או כולם חייבים בכלל להעריך את חייהם. כלכלה עוסקת בתוצאות העובדה שאנחנו מעריכים את העולם מסביבנו.)

לאחר מחשבה זריזה נוכל לגלות כי ערכם של מוצרים כגון מלכודות וחביות מגיע מיכולתם לייצר מצרכים שאכן מספקים באופן ישיר. ריץ' מעריך את המלכודת בגלל העכברושים, ואת החבית בשל המים לבישול.

קרל מנגר כינה את המוצרים אשר מקלים ישירות אי-נוחות מסוימת, כגון מים או מזון, מוצרים מסדר ראשון (Goods of The First Order). כמו כן ניתן לקרוא להם מוצרי צריכה (Consumer Goods). מוצרים, אשר ערכם נובע מכך שהם מסייעים לייצור מוצרים מסדר ראשון, למשל מלכודות וחביות, נקראים מוצרים מסדר גבוה (Goods of a Higher Order), מוצרי ייצור (Producer Goods) או מוצרי הון (Capital Goods). שימו לב כי ההבחנה אינה קיימת במוצרים עצמם, אלא במחשבה ותכנון האנושי. אם אני אוסף חביות בתור חפצי אמנות, הרי הן בשבילי מוצרי צריכה. אם אני בעלים של חנות מכולת, אז מוצרי מזון שונים שברשותי הם מוצרי ייצור. כפי שניסח הכלכלן האוסטרי לודוויג לאכמן (Lachmann) בספרו "ההון ומבנהו":

"המושג המקורי של ההון ... אין לו מקבילה מדידה בין אובייקטים חומריים; הוא משקף את ההערכה היזמית של אובייקטים אלה. חביות בירה וכורי היתוך, מתקני-נמל וריהוט מלונות מהווים הון לא בזכות תכונותיהם הפיזיות, אלא בזכות תפקידם הכלכלי."

כשריץ' החליט ליצר מוצרים מסדר גבוהה, הוא החל לחסוך. חיסכון ניתן להגדרה כהחלטה להנחות פעילות לכיוון סיפוקים רחוקים יותר בזמן, למרות שידוע על קיומם של סיפוקים מידיים יותר.

מוצרים מסדר גבוה שריץ' צובר בעזרת החיסכון מרכיבים את מלאי ההון(Capital Stock) שלו. בנקודה מסוימת בעתיד נמצא, כי יש ברשותו חמש מלכודות ושתי חביות. בנקודה זו אין דרך לסכם את ההון של ריץ', אלא ברשימה מפורטת של מרכיביו. אי אפשר לחבר מלכודות וחביות. הערך שריץ' נותן להם הוא סובייקטיבי. אין לנו שום קנה מידה, סרגל, או שעון עצר המסוגלים למדוד "כמויות" של סיפוק. בעצם, הערך של מוצרי ההון הללו הוא מה שריץ' מעריך שיהיה ערכם בסיפוק צרכים עתידיים לא ידועים. אפילו אם יכולנו להצמיד לריץ' "מד-סיפוקים" ולקבוע את עוצמתם של הסיפוקים המסוימים, זה לא היה פותר את הבעיה שריץ' מתמודד איתה ברגע הבחירה: עליו לקבוע כמה סיפוק עתידי תביא בחירתו כעת ל"ריץ' בעתיד", שידיעותיו והעדפותיו אינן ידועות ל"ריץ' בהווה", ושחי בעולם אשר, מנקודת מבטו של ריץ' בהווה, מלא באי וודאות.

ככל שהמאמץ לבנות מלכודות וחביות נמשך, ריץ' יכול להחליט שיהיה זה מועיל אם יהיו ברשותו פטיש, מסור וכמה מסמרים. הוא יוצא להכין אותם. כעת ריץ' עובד על מוצרים שהם שני סדרים מעל הצריכה. הוא יעריך את הפטיש, את המסור ואת המסמרים בשל התרומה שלהם לייצור המים והמזון. ערכם של כל מוצרי הסדרים הגבוהים נגזר ממוצרי הסדר הבא, הנמוך יותר, המיוצרים בעזרתם. בסופו של דבר, כל מוצר ייצור הוא בעל ערך אך ורק בגלל שהוא משמש לייצור אחד או יותר מוצרי צריכה.

ניתן להדגים תלות זאת כשנחשוב מה קורה כשריץ' משנה את הערכותיו לגבי מוצרי צריכה. אולי ריץ' גילה כי העכברושים על האי חולים, ומסוכן לאכול אותם. ריץ' כבר לא מעריך את העכברושים. כתוצאה מכך, כל עוד אין לריץ' שום שימוש אחר במלכודות, גם הן מאבדות את ערכן. ריץ' כבר לא יהיה מוכן להקריב דבר כדי להשיג עוד מלכודות, וכבר לא יהיה אכפת לו מה יעלה בגורלן של אלה שכבר ברשותו. (כמובן, שאם הוא ימצא שימוש אחר למלכודות, אולי כחומר הסקה, הן ישמרו על חלק מערכן.)

שאלה מעניינת עולה כאשר אנחנו מתחילים לבדוק את ההערכות של מוצרים מסדר גבוה. הבה נגיד, שללא עזרת המלכודות ריץ' מסוגל לתפוס ארבעה עכברושים ביום. עם המלכודות ריץ' מקווה להשיג שמונה. אם המלכודת מקנה יתרון כזה, מדוע  לא יקדיש ריץ' מאה אחוז מזמנו לייצור מלכודות?

התשובה הראשונה שעולה לראש היא, שבלו"ז כזה הוא פשוט יגווע ברעב. הרי כל חיסכון הכרוך בקיצוץ בצריכה לרמה הקטנה מזו המבטיחה הישרדות הוא חסר הגיון - אלא אם החוסך עושה זאת אך ורק לטובת יורשיו! ובכל זאת, אנחנו יכולים לדמיין שריץ' יכול לשרוד, אם כי לא בצורה נעימה, על שני עכברושים ביום בלבד. מדוע אין הוא דוחה כל צריכה מעבר למינימום ההכרחי על מנת לחסוך?

בכל מקום מסביבנו בני האדם צורכים הרבה יותר ממה שנחוץ להם על מנת לשרוד, וכך חוסכים הרבה פחות ממה שהיו מסוגלים. ובכל זאת, אנו יודעים כי החסכנות היא הדרך לעושר. מדוע סוחרי הוול סטריט הבכירים אינם גרים בביקתות רעועות, אוכלים שעועית מקופסאות שימורים ורוכבים על אופניים ישנים לתחנת הרכבת התחתית? מדוע כוכבי קולנוע יוצאים למסעי שופינג מטורפים ושוהים באתרי נופש יוקרתיים? האם לא כדאי להם יותר לחיות כמו קבצנים כדי לחסוך כל פרוטה שאפשר?

התשובה היא בגוף השאלה. יהיה זה עולם מוזר, אם האנשים בו יעבדו מאוד קשה כדי לחסוך לצריכה עתידית - ולא יצרכו בעתיד, כי כאשר העתיד יגיע הם ידחו את הצריכה לעתיד עוד יותר רחוק. זה יהיה עולם הפוך, כמו זה שמלכת הלבבות תיארה בפני אליסה: ריבה מחר וריבה אתמול, אך לעולם לא ריבה היום. (למען האמת, גם ריבה אתמול לא תהיה.)

בני האדם יכולים לצרוך רק בהווה. אי הנוחות הנוכחית שלנו היא הדורשת הקלה. את הכאב ואת העונג אנו חשים בהווה בלבד. חיסכון עבור צריכה הנדחית לצמיתות אינו חיסכון - זוהי אבידה לשמה.

כעת אנו ניצבים בפני הצורך להסביר את הצד השני של שאלת החיסכון - אם אנחנו יכולים לצרוך רק בהווה, למה שמישהו ירצה בכלל לחסוך? התשובה לכך היא, שאמנם אנחנו לא יכולים לצרוך בעתיד, אבל אנחנו יכולים לדמיין זאת. אנחנו יכולים לחזות, שגם בעתיד נרגיש אי נוחות, ושנרצה לסלק אותה. וכן אנחנו יכולים לדמיין, שרמת סיפוק גבוהה דיה מתישהו בעתיד יכולה תפצה אותנו על אי נוחות נוספת היום.

המפתח להבנת החיסכון הוא ההבנה כי תמונת חוסר סיפוק עתידי היא עצמה מקור לאי-נוחות בהווה. הרעיון שאני עלול למות ברעב בשבוע הבא הוא רעיון מטריד. אני יכול להקל על תחושה זו אם אחסוך. אבל אם אני בסכנת מיתה ברעב היום, העלמת הדאגות בקשר לרעב בשבוע הבא אינה נראית כה דחופה. הסיפוק שבידיעה כי דאגתי לשבוע הבא הוא מזערי ביחס לידיעה כי אני הולך למות היום עד הערב. כמו כן, דמיונות אודות סיפוק עתידי מהווים מקור לסיפוק בהווה. השחיין המתאמן על מנת לזכות במדליית זהב באולימפיאדה, דוחף את עצמו להמשיך כשהוא מדמיין איזו הרגשה טובה תהיה לו כשהוא יהיה הראשון שיגע בדופן הבריכה. אילו לא הייתה בידינו דרך לחשב את הכאב והעונג העתידיים בתוך שיקולינו, לא היינו מסוגלים לכוון את פעילותינו לעבר עתיד זה.

כמות החיסכון של הפרט מוסברת על ידי העדפת הזמן (Time Preference) שלו, כלומר עד כמה הוא מעדיף סיפוק בהווה על פני סיפוק זהה בעתיד. עם העדפת הזמן אנו שוב עוסקים בגורם סובייקטיבי. העדפת הזמן משתנה בין אדם לחברו, ואף אצל אותו אדם בין רגע למשנהו. העדפת הזמן של פלוני בן שלושים אולי קטנה מזו שתהיה לו בגיל שמונים. בגיל שלושים הוא יהיה מוכן ברצון לדחות את הטיול להרי האלפים בשביל לחסוך לבית חדש למשפחתו, בעוד שבגיל שמונים הוא צפוי לחשוב "היי, כדאי שאגיע לשם עכשיו!" ולמרות זאת, הדבר אינו מצביע על איזו "פונקציה" אשר "קובעת" את היחס בין העדפת הזמן והגיל. גם השינוי הבא בהעדפת הזמן יכול להתרחש: בגיל שלושים אלמוני לא חושב על שום דבר חוץ מ"לחיות את הרגע", ואילו בגיל שמונים קרנות הנאמנות של הנכדים הן הן בראש מעייניו.

אלה הם חלק מהגורמים הפסיכולוגיים המשפיעים על העדפת הזמן. אבל העדפת הזמן עצמה מתגלמת בפעילות האנושית, ללא קשר להשפעות הפסיכולוגיות. אלמלא היינו מעדיפים, בהינתן שאר הגורמים זהים, את אותו סיפוק יותר מוקדם מאשר מאוחר, לעולם לא היינו פועלים. לכל סיפוק היינו אדישים אם יגיע מחר או בעוד נצח נצחים. כפי שכתב מיזס ב"פעילות אנושית":

“עלינו להבין כי האדם שאינו מעדיף את הסיפוק בעתיד הקרוב על פני זה שבתקופה היותר מרוחקת לא יגיע לעולם לידי צריכה או הנאה כלשהי כלל.”

אין שום "מובן כלכלי" שבו נוכל לומר כי העדפת זמן אחת טובה מחברתה. לכן, מנקודת מבט כלכלית, אין שום רמה "נכונה" של חסכונות. חלק מבני האדם רוצים "לחיות את הרגע" בעוד שאחרים חוסכים בקרן עם הפרשות קבועות. הכלכלה אינה יכולה להגיד כי אחד מהם צודק ואחר טועה. אבל היא כן יכולה לברר את הנסיבות שבהן הפרט יבחר לחסוך, וכן לציין כמה תוצאות של נסיבות אלה.

נוכל כעת לבחון את החלטתו של ריץ' לחסוך בדיוק רב יותר. נגיד כי על ריץ' להקריב צריכה של עכברוש אחד ביום, במשך שבוע, כדי להשיג את הזמן הדרוש לבניית מלכודת אחת. בנוסף, נניח שהוא מצפה שהמלכודת תחזיק מעמד שבוע ימים, שבמהלכם הוא יתפוס 14 עכברושים יותר מאשר היה תופס ללא המלכודת. בצורה גסה נוכל לומר כי עליו להקריב שבעה עכברושים כעת, כדי לזכות בארבעה-עשר בעוד שבוע. שיעור ההחזר השבועי שלו על השקעה זו הוא 100 אחוז.

אם ריץ' אכן יבחר לייצר מלכודות, נוכל לומר כי הוא מעריך פחות עכברוש אחד היום מאשר שני עכברושים בעוד שבוע. שיעור ההחזר השבועי של 100 אחוז היה מספיק כדי לשכנע אותו להחליף צריכה עכשווית בצריכה עתידית. אם הוא מחליט לא לייצר, נדע כי הוא מעריך עכברוש אחד כעת יותר משני עכברושים בעתיד. שיעור ההחזר של 100 אחוז לא היה מספיק כדי לשכנע אותו להחליף עכברושים עכשיו בעכברושים עתידיים. עוד נשוב לנושא זה בפרקים 7 ו8 כשנדון בשערי ריביות בכלכלת שוק.

חשוב לציין, כי הערכותיו של ריץ' תלויות בנסיבות. אילו הוא היה מוצא פתאום ארגז של שימורי סרדינים וקרקרים שצוות הצילום השאיר אחריו, החלטתו הייתה משתנה באופן דרסטי. זכרו, כי על פי חוק התועלת השולית, כל היחידה הנוספת של המוצר נחשבת לבעלת ערך נמוך יותר בעיני הפרט מאשר קודמתה. אולי היום אהיה מוכן לשלם 50 דולר תמורת חתול, אבל כשיהיו לי 300 חתולים אני אשלם כדי להיפטר מהם.

לכן, כשברשותו מלאי רחב של מזון לצריכה עכשווית, צפוי ריץ 'לוותר בקלות רבה יותר על תפיסת עכברוש היום על מנת לבנות מוצרי הון שיבטיחו אספקה גדולה יותר של מזון בעתיד. לעכברוש הנוסף היום יש פחות ערך בעיניו, מאשר לפני מציאת הארגז, מאחר והסרדינים והקרקרים מספקים את אותו הצורך כמו עכברושים - ובטח גם טעימים יותר.

אין להסיק מכך איזשהו חוק אוניברסלי כגון "העשירים חוסכים יותר מאשר העניים". אין שום חוקים יציבים הקובעים איזה ערך ייתן אדם מסוים לסיפוקים עתידיים ואיזה- לעכשוויים. כולנו שמענו על איזו גברת זקנה שכל חייה עבדה כמזכירה, בשביל שכר די צנוע, וניהלה אורח חיים צנוע למדי. לאחר מותה נדהמו חבריה לגלות כי הגברת צברה הון עתק בניירות ערך. לא פחות מוכרים הסיפורים על עשירים מופלגים, המבזבזים הון עתק על אורח חיים ראוותני.

חוק התועלת השולית תקף לא רק בצריכה, אלא גם בחיסכון. לכל דולר נוסף שנחסך יהיה ערך נמוך יותר בעיני החוסך, מאשר לדולר הקודם. אם יש לכם בבנק 50 דולר, ההזדמנות לשים בבנק עוד 50 תיראה הרבה יותר חשובה מאשר אילו היו לכם בבנק 50 מיליון.

אפילו בכלכלה כה פשוטה, למוצרי ההון יש מבנה. העלינו בדמיוננו שריץ' הכין לעצמו פטיש, מסמרים ומסור. בין הפטיש למסמרים יש יחסים ראויים לציון, הם מוצרים משלימים (Complementary Goods). ללא הפטיש אין מה שיקבע את המסמרים, וללא המסמרים אין לפטיש מה לקבוע. בכל יום אנחנו פוגשים מוצרים, אשר ללא מוצרים אחרים, משלימים, אין בהם תועלת: רדיו נישא וסוללות, מגבר וחלק מהרמקולים, מנורה חשמלית והנורה. בכל אחד מהמקרים הנ"ל המוצרים מאבדים חלק מערכם או אפילו את כולו, אם אין מוצר משלים בנמצא. אם איזשהו ממציא יגלה דרך להשתמש בעובש הגדל בחדר האמבטיה כמקור תאורה זול וזמין, והיצרנים יפסיקו לייצר נורות חשמל, הערך היחיד שיישאר למנורות החשמל הקיימות יהיה כפריטי נוסטלגיה.

ניתן לכנות זאת המבנה האופקי של ההון. כבר הצגנו את המבנה האנכי: ניתן לסדר את ההון כמוצרים מסדר שני המשמשים לייצור מוצרי צריכה, מוצרים מסדר שלישי המשמשים לייצור מוצרים מסדר שני וכן הלאה. עד כה הכלכלה של ריץ' לא התקדמה מעבר לסדר השלישי, אבל ניתן לראות בקלות איך העקרונות שלנו יהיו תקפים לכל סדר מוצרים שאנשים ירצו לייצר.

ערכו של מוצר ההון תלוי במיקומו במבנה ההון. מוצר מסדר גבוה יאבד את ערכו אם כל המוצרים מהסדרים הנמוכים, שהוא היה מייתר, יאבדו את ערכם. אם לריץ' כבר לא יהיה שימוש למלכודות ולחביות, והוא לא יצליח לחשוב על עוד משהו שניתן לבנות בעזרת הפטיש והמסמרים, הרי שגם הפטיש והמסמרים גם יאבדו את הערך בעיניו. כפי שציינו לעיל, ערכם של כל מוצרי ההון קיים, בסופו של דבר, בזכות יכולתם לייצר מוצר צריכה כלשהו.

חשיבותו של מבנה ההון עולה כפליים כשאנו מתחילים לבחון כלכלות מורכבות יותר. מבנה ההון יהיה קריטי כשנבחן את הסוציאליזם. אבל רק כאן, בכלכלות הכי פרימיטיביות, אנחנו יכולים לראות את עקרונות היסוד הכי בסיסיים בצורה הכי בהירה - וזו הסיבה, כפי שציינתי, שאנחנו טורחים לבחון אותם בכלל. אבל כדי להמשיך הלאה, עלינו להוסיף מורכבות לתמונה שלנו: בתור שלב ראשון, נוסיף עוד אנשים לעולמו המבודד של ריץ'.

ג'ן קלהאן -כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 2

פרק 2

שוב לבד, לא כרגיל

על הנסיבות הכלכליות של פרט מבודד

ניסויים מחשבתיים

סיימנו את ההקדמה במחשבות על ריץ', מתכנית הטלוויזיה "הישרדות" אשר ננטש על אי בודד. האם חוקי הכלכלה עדיין תקפים לגביו? יתרה מכך, מה הטעם לחקור את מצבו של הפרט המבודד? האדם הוא יצור חברתי, לא כן? האין העניין שלנו בכלכלה מבוסס על האפשרות ליישמה במצב אמיתי, בחיים האינטראקטיביים עם אינסוף בני אדם אחרים?

אמנם, נכון שהאדם הוא יצור חברתי, אלא שבחינת מצבו של הפרט המבודד בשביל הכלכלה, כמוה כבחינת התנהגות חלקיקים בודדים בכור גרעיני בשביל הפיזיקה. בתנאי הפרט הבודד עולים עקרונות היסוד של הכלכלה באופן ברור ביותר, ואלה העקרונות שאנחנו מחפשים. קרל מנגר אמר ב"עקרונות הכלכלה":

"בדברים דלהלן עמלתי לצמצם את התופעות המורכבות של הפעילות הכלכלית האנושית למרכיביה הפשוטים ביותר אשר עדיין ניתנים לתצפית מדויקת... (וכן) לחקור את האופן בו התופעות המורכבות יותר מתפתחות ממרכיביהן בהתאם לעקרונות מוגדרים.”

הכלכלנים האוסטריים, בביסוסם את הכלכלה על הבחירה האנושית, מחויבים לאינדיבידואליזם מתודולוגי (Methodological Individualism), מאחר ורק הפרטים הם המקבלים את ההחלטות. כשאנו מנתחים מצב, בו נוכל להגיד בשפת היומיום כי הקבוצה "בחרה", נראה כי הבחירה נעשתה על ידי פרט אחד או יותר. אולי רודן בחר בשביל אומה שלמה, או תושבי עיירה בחרו בהצבעת הרוב. בלי קשר לנסיבות, הבחירה הראשונית התרחשה במוחם של הפרטים.

בעצם, כשאנו אומרים שהפרט שייך לקבוצה, אנו מתכוונים שהוא נחשב לחלק מהקבוצה על ידי פרט(ים). חברות בקבוצה קיימת במוחם של בני האדם. האם הקהל המסתובב מחוץ לביתך הוא קבוצה של עוברי אורח אקראיים, או אספסוף זועם? הדבר תלוי במשמעות אותה מייחסים חברי הקבוצה להמצאות שלה.ם שם. אם הם החליטו למחות בצורה אלימה על ההחלטה שלך למלא את החצר בציפורי הפלמינגו, הרי שהם אספסוף. באופן דומה, טבעו של הקהל שמצטופף באצטדיון תלוי במה שהפרטים מאמינים שהוא סיבת ההתאספות. אנחנו יכולים לאפיין את הקבוצה הזאת כמעריצי מרלין מנסון, או כנוצרים אוונגליסטים אך ורק על סמך המשמעות שהמשתתפים מעניקים לכינוס. שום סקירה פיזית של זירת האירוע לא תספק לנו את המידע. אם, כתוצאת בלבול לוחות הזמנים, מרלין מנסון היה מגיע לכנס אוונגלי, זה לא היה הופך את המשתתפים למעריציו, ולא אותו - לכומר נוצרי.

טוב ויפה, אתם יכולים להגיד, אבל למה אנחנו רק מדמיינים את מצבו של ריץ' על האי? האם לא יכולנו להפוך את הכלכלה למדע "אמיתי", אמפירי, על ידי ביצוע ניסויים אמתיים, כמו שפיזיקה עושה, במקום לעסוק רק בניסויים מחשבתיים? בהתחשב בהצלחה האדירה של האמפיריציזם במדעי הטבע, מפתה מאוד לפחות לנסות את השיטה. אבל עלינו להיות זהירים - זה שהמקבת היא כלי נהדר לחיתוך סלעים, לא הופך אותה לכלי הנכון לחיתוך עגבניות. ניסויים כאלה אינם חסרי ערך - ואכן, חתן פרס הנובל ורנון סמית (Smith) עשה עבודה חשובה בתחום - אבל איננו יכולים להסתמך עליהם כמו שאנחנו מסתמכים במדעי הטבע.

המכשול הראשון בניסיון להעמיד מחקר כלכלי על בסיס אמפירי מוצק הוא שבני האדם מתנהגים בצורה שונה כשהם יודעים שמסתכלים עליהם. כעת, אנשים רבים מכירים את תפקיד "המתצפת" בפיזיקת הקוונטים, שם נראה כי ברמת החלקיקים הסאב-אטומיים, האנרגיה, שהיא נושא המחקר של הפיזיקה, מתנהגת בצורה שונה כאשר היא "מתוצפתת". (המשמעות המדויקת של "מתוצפתת" מהווה נושא לוויכוחים לוהטים בפירוש מכניקת הקוונטים ונמצאת בהחלט מחוץ לתחומי ספר זה.) האין אותה בעיה בדיוק ניצבת בפני הכלכלה?

אמנם התנהגות החלקיקים הסאב-אטומיים משתנה באופן צפוי, שניתן לתיאור מתמטי, בהתאם לכך, האם מתצפתים עליהם או לא. האור מתנהג כמו גל כשאנחנו לא מנסים לאתר חלקיקים, וכחלקיק כשאנחנו מנסים לעשות זאת, אבל הוא עושה זאת כל הזמן. הוא לא יכול לבחור להתעלם מה"מתצפת", או ללמוד אודות הניסוי ולשנות את התנהגותו בהתאם. לא כן האנשים!

בני-האדם, כנושאי הניסויים, כן מנסים ללמוד אודות הניסוי, והם מנסים לשנות את ההתנהגות שלהם על סמך מה שהם למדו. למשל, אם עורך הניסוי הוא מישהו שהם מחבבים, הם לעתים קרובות ינסו לנחש מה התוצאה הרצויה בשבילו, ו"לסדר" אותה.

עצם הידיעה כי הם משתתפים בניסוי משנה את ההתנהגות גם כן. "הישרדות" לא היווה בחינה כיצד אנשים פועלים כשהם נמצאים בקבוצה קטנה עם משאבים מינימליים. כל משתתף ידע כי הוא או היא יהיו בסדר, ככל שיהיה ביכולתו של צוות הטלוויזיה לדאוג לכך. לא יתנו להם לרעוב למוות, או לנסות להרוג אחד את השני, או לסבול ממחלות מסוכנות ללא הסיוע הרפואי הנחוץ. כל אחד מהם ידע שמצלמים אותו, ושהוא מתחרה על פרס, עם זמן מוגדר מראש לשהייה המשותפת על האי. לא היה למתחרים שום עניין לשתף פעולה מעבר למינימום הנחוץ כדי להימנע מכך שיעיפו אותם מהאי, ולא היה שום תמריץ להקמת מבנה חברתי יציב.

ניתן לראות ב"הישרדות" ניסוי הבוחן כיצד בני האדם מתנהגים במסגרת תכנית טלוויזיה המציבה בפניהם אתגר "הישרדותי", בתנאים שנקבעו מראש על ידי ההפקה. ואפילו להסתכלות כזו שימושיות מוגבלת ביותר, מאחר והמתמודדים העתידיים, שישתתפו בעונה השניה, ילמדו משהו מן העונה הראשונה, וישכללו את ההתנהגותם בהתאם. אינני מכיר שום פרשנות של מכניקת הקוונטים הטוענת שהפוטונים לומדים מזה שמתצפתים עליהם. הם מתנהגים באותה דרך מסוימת בכל פעם שמנסים לאתר את החלקיקים - הם אפילו לא מנסים להתחכם עם אמצעי המדידה. העובדה שבני-האדם לומדים הופכת ניבוי מדויק לבלתי אפשרי. זה אומר שלעולם לא נגלה בהתנהגות האנושית גדלים קבועים כגון מהירות האור בתנאי ריק, או יחס כמותי בין אטומי מימן וחמצן במולקולת מים. השפעות של למידה עתידית על ההתנהגות האנושית אינן ידועות בהגדרה. אנחנו לא יכולים לדעת את מה שטרם למדנו, אחרת פירוש הדבר היה שכבר למדנו את זה.

בגלל שבני-האדם מבינים את רעיון הניסוי ומתחשבים בעובדה שהם משתתפים בכזה, אין אנו יכולים לבחון את הפעילות האנושית באופן שבו אנחנו בוחנים התנהגות של פוטונים. במקום זאת, עלינו לבודד בראשינו את המרכיבים הבסיסיים של הפעילות האנושית. ננסה לבודד את המרכיבים האלה על סמך העובדה שאנו בעצמינו בני-אדם, ומשתמשים באותו הגיון של פעולה כמו הפרט הבודד שלנו על האי.

הולדת הערך

ובכן, ריץ' נשאר לבד על האי, בלי לדעת מתי יצילו אותו. אילו תובנות יכולה הכלכלה לספק למצבו?

ראשית, על ריץ' לבחור תכלית לניצול זמנו על האי. טוב, אז הוא תקוע שם נכון לעכשיו. אם נקבל את זה כתנאי הבסיסי, כיצד עליו לפעול? לענות על שאלה זו פירושו לבחור תכלית. אולי מטרתו תהיה לשרוד עד שיצילו אותו. בעוד שתכלית זאת נראית סבירה ביותר, עלינו להבין שתכליות אחרות אפשריות גם כן. מנקודת מבטה של הכלכלה, שום תכלית אינה עדיפה על חברתה (יש להדגיש שוב את הנקודה החשובה כי זה אינו אומר כי הכלכלה חושבת שכל מערכות הערכים באשר הן טובות באותה מידה. הכלכלה פשוט לא מנסה לפתור את הסוגיה מה אנחנו צריכים להעריך.)

נגיד שריץ' הוא מאמין אדוק בדת הג'ייניזם. פגיעה בכל יצור חי, באשר הוא, מנוגדת בהחלט לערכיו הדתיים. בעודו מגרד אגוז קוקוס אחד או שניים, הוא מבין כי הויתור על כל שפע העכברושים השורצים באי, אותם היה יכול לצלות על האש, דן אותו לגווע לאט-לאט ברעב. אבל הוא בוחר לדבוק באמונתו. האם זה אומר שריץ' התעלם מהכלכלה או התנהג באופן בלתי-רציונלי? בעוד שמספר אסכולות בכלכלה היו עונות בחיוב, תשובתה של הכלכלה האוסטרית היא "לא" מפורש. ריץ' פשוט מנסה להגשים את התכלית בעלת הערך המרבי בשבילו, ציות למצוות דתו.

בכל מקרה, הבה נדמיין כי ריץ' אכן בוחר בהישרדות כתכליתו העליונה. כדי לשרוד הוא זקוק למים, מזון, מחסה ומנוחה. אלה הם האמצעים להשגת התכלית. אבל המחסה עוד לא בנוי. המזון זמין, אבל מפוזר ברחבי האי, ויידרש מאמץ מסוים להשיגו. יש על האי מעיינות, אבל כמות המים הנובעים מהם, מזערית.

מאחר וריץ' חייב להפעיל עוד אמצעים נוספים להשגת מים, מזון, מחסה ומנוחה, הם הופכים לתכליות-משנה. המזון הוא אמצעי להשגת תכלית ההישרדות, אבל הוא גם תכלית המושגת באמצעות ציד עכברושים. כל דבר יכול להיות גם אמצעי מנקודת מבט א', וגם תכלית מנקודת מבט ב'.

ובכן, ריץ' מוצא את עצמו במצב הדומה לזה של שאר בני האדם. יש לו מספר תכליות, ואמצעים להגשמתן מוגבלים. הוא חייב לכלכל את האמצעים כדי להשיג את התכלית בעל הערך הגבוה יותר. למשל, אם הוא יקדיש את כל זמנו לבניית המחסה, לא יהיו לו מזון או מים.

ריץ' חייב לכלכל את זמנו. בנוסף, עליו לחסוך משאבים אחרים. אם הוא לא יקטוף את כל אגוזי הקוקוס בבת אחת,  אלה שהוא לא יספיק לאכול ירקבו. אמנם הוא היה רוצה להשתמש במים לבישול, אבל אם כמות המים מספיקה רק לשתייה, אז הוא ישתה אותם על מנת לשרוד.

איך ריץ' מחליט כיצד לנצל את האמצעים המוגבלים שבידו? כדי לעשות זאת הוא חייב לבחור. אפילו אחרי שהוא בחר הישרדות כמטרתו העיקרית, הוא עדיין חייב לבחור כיצד להשיג זאת. וכל עוד ניתן לספק את הצרכים הבסיסיים בפחות מהמאמץ המרבי האפשרי, הוא צריך גם להחליט מה לעשות במאמץ הנותר. אולי ריץ' הוא גאוותן, ומאוד אכפת לו כיצד ייראה כשיבואו להציל אותו. במקרה כזה הוא יבזבז חלק גדול מזמנו הפנוי בטיפוח הופעתו החיצונית. אם הוא טיפוס עם רמת רגישות גבוהה לסיכונים, ייתכן ויוציא את זמנו על אגירת מזון. אם הוא מדען, יכול להיות שהוא יבצע ניסויים על החי והצומח באי.

אין זה מעניינה של הכלכלה כיצד מגיע ריץ' להערכותיו. היא לוקחת כנקודת פתיחה את העובדה שבני האדם מעריכים דברים מסוימים יותר מדברים אחרים, ושפעולותיהם מצביעות על ההערכות הללו. בשביל הכלכלה זהו נתון מוחלט כי מה שמוערך יותר נבחר, ומה שמוערך פחות ננטש. זהו ההיגיון הבסיסי של הפעילות האנושית, ויצורים תבוניים אשר אינם מצייתים לו יהיו מאוד בלתי-מובנים לנו.

נגיד שיכולתי לקחת חופשה באתונה, אבל אני בוחר באיסטנבול במקום. לא יהיה זה מדויק להגיד שאני "באמת העדפתי את אתונה" ובכל זאת בחרתי באיסטנבול. העובדה שבאמת נסעתי לאיסטנבול היא היא תמצית ההעדפה. יכול להיות שמחירי הטיסה לתורכיה היו נמוכים יותר, או אולי אישתי רצתה את איסטנבול ואני לא רציתי להתווכח איתה. בכל מקרה, בחרתי באיסטנבול ובעלויות הכרוכות בנסיעה לשם בגלל שהעדפתי אפשרות זו על פני אתונה והעלויות הכרוכות בנסיעה לשם.

כשאנו אומרים שבחירתי באיסטנבול מראה שהעדפתי אותה, אין הכוונה כי לאחר מעשה איני יכול להחליט שטעיתי בהערכתי. אחרי שאחזור, אני יכול להחליט שאיסטנבול היא לא בשבילי ושהייתי צריך לבחור באתונה. עלינו להבחין בין הערכה של העתיד לבין הערכה כלפי העבר. הפעילות מניחה קיום של למידה, והלמידה מניחה כי לפעמים כשאבחר בא', אאגלה שבאמת הייתי צריך לבחור בב'.

הרעיון שאנחנו תמיד בוחרים את מה שאנחנו מעדיפים נראה קיצוני מדי. תוכלו לטעון נגדו: "איש אינו מעדיף ללכת לרופא שיניים, ובכל זאת אנשים הולכים." ההצהרה הזאת טובה לשיח היומיומי, אבל על הכלכלה להיות מדויקת יותר. בבחירתם בני האדם שוקלים את היתרונות של לא ללכת לרופא שיניים (למשל הימנעות מקידוח דנטלי) מול העלויות (למשל שיניים רקובות.) העובדה שאנשים אכן הולכים מראה כי הם מעדיפים את רופא השיניים על פני החלופה של שיניים רקובות, למרות הכאב הכרוך. מה שהתכוונתם אליו, במונחים מדויקים יותר, הוא שכולם היו רוצים ששיניהם ישארו בריאות תמיד, ואיש לא יזדקק לרופא שיניים.

הכלכלה אינה עוסקת בעולם של משאלות ושאיפות בעלמא, פרט למקרים בהם החלומות בהקיץ הללו מתגשמים דרך פעולה. בשפת היומיום, אנחנו יכולים להגיד, בזמן טיול ארוך: "הייתי מעדיף תה קר כשנחזור הביתה." זוהי בעצם תכנית לפעילות. אבל בשביל הכלכלה מה שנחשב זו הפעילות עצמה, והתכנית חשובה כל עוד היא משפיעה על הפעילות. העדפות, מנקודת מבטה של הכלכלה הופכות לממשיות ברגע הבחירה. תוכלו להצהיר ללא הרף כי אתם מעדיפים להרזות על פני אכילת פרוסת עוגה. הכלכלה מתעלמת מהצהרות מעין אלה. כל עניינה הוא מה תעשו כשיוגש הקינוח.

ובכן, ריץ' בוחר ומחלק את זמנו. נגיד שהוא מקדיש את ארבעת השעות הראשונות של היום להשגת מזון, את השעתיים הבאות לאיסוף מים ואת ארבעת השעות הנוספות לבניית סוכה למחסה. בשאר הזמן הוא נח.

מטרתן של כל הפעולות הללו היא סילוק ישיר של אי-נוחות מסוימת. המזון מספק ישירות את הרעב של ריץ', המים מרווים את צימאונו, והסוכה מספקת את רצונו להשיג מחסה מהרוח והגשם. אפילו זמנו הפנוי מכיל פעילות בעלת תכלית מוגדרת - מנוחה. כל עוד ריץ' מסוגל פיזית להמשיך לעבוד, לעצור ולנוח מהווה בחירה.

אנו נבחן את הרגע שבו ריץ' מקבל את החלטתו, מאחר והיא מדגימה תובנה קריטית, שבעזרתה  קרל מנגר פתר את בעיית הערך אשר הטרידה את הכלכלה הקלאסית[1]. נדמיין שריץ' קושר מוטות בשביל הסוכה. הוא כבר אכל ושתה, והבנייה מתקדמת יפה. מה גם, הוא מתחיל להרגיש עייפות קלה.

באיזה שלב הוא יפסיק לעבוד? זה יקרה בנקודה שבה הסיפוק  שריץ' מצפה להשיג מה"יחידה" הבאה של עבודה יהיה נמוך מזה של "יחידת" המנוחה הראשונה שלו. עובדה זו נובעת מעצם קיומה של הבחירה. מאחר ולבחור פירושו להעדיף, כפי שראינו, ריץ' ימשיך לעבוד כל זמן שהוא יעדיף את התמורה הצפויה מיחידת העבודה הבאה על פני זו של יחידת המנוחה.

ה"יחידה" המדוברת היא פשוט אותה חלוקה מחשבתית  שריץ' משתמש בה לחלק את זמנו. היחידה הבאה יכולה להיות, למשל, קשירת זוג המוטות הבא, או קטיפת עוד אגוז קוקוס. היחידה תהיה, ככל הנראה, פעולה שאם אין מסיימים אותה, לא כדאי להתחיל בה כלל. לריץ' אין סיבה להרים אגוז קוקוס, ואז לשמוט אותו ולחזור לסוכה בלי שהאגוז הונח בסל האיסוף. אורך הזמן ה"קלנדרי" שריץ' יתייחס אליו כאל יחידה ישתנה ממטלה לחברתה ומיום ליום, אפילו בשביל אותה מטלה עצמה - הרי השיקול הוא סובייקטיבי. מה שמשנה היא המטלה המסוימת שריץ' שוקל כפעולתו הבאה, ברגע שיסיים לעבוד באותו יום.

ריץ' עומד להתחיל לקשור עוד קבוצה של מוטות, כשלפתע הוא מרגיש כאב בגבו. "המממ" הוא חושב לעצמו, "האם הגיע הזמן לנוח?" הוא עומד לבחור בין הסיפוק שהוא מאמין שיקבל מקשירת סט המוטות הבא לבין הסיפוק שהוא יקבל מתוספת של עוד כמה דקות למנוחה. בגלל שההעדפה קשורה בבחירה מסוימת בין אמצעים מוגדרים המכוונים למטרות מוגדרות, בחירה כלכלית אינה בוחרת בין רעיונות מופשטים. ריץ' אינו בוחר בין "עבודה" ל"מנוחה", אלא בין כמות מוגדרת של סוג מסוים של עבודה, לבין כמות מוגדרת של מנוחה, והוא עושה זאת בהקשר הרחב של הנסיבות המסוימות.

תובנה זו פותרת את פרדוקס הערך אשר רדף את הכלכלנים הקלאסיים. "מדוע זה", הם תמהו, "למרות שערכם של המים הרבה יותר גבוה מזה של יהלומים, אנשים משלמים כה הרבה בשביל יהלומים וכה מעט, לפעמים שום דבר, בשביל מים?" כדי לכסות על פער זה, פותחה תורת ערך העבודה הרת-האסון, אשר ניסתה להשוות בין ערך הטובין לבין כמות העמל שהושקעה בהפקתם. קרל מרקס ביסס את רוב מחשבתו הכלכלית על תורת הערך הזאת.

"אבל רגע", תשאלו, "המים עדיין שימושיים יותר מאשר היהלום, לא כן?" התשובה היא: "זה תלוי". זה תלוי לגמרי בהערכותיו של האיש האמור לבחור. אם מציעים חבית של מים לאדם המתגורר ליד נחל צלול היורד מן ההרים, ייתכן והוא לא יעריך את החבית כלל. הנחל מספק לו די והותר מים, כך שערך המים הנוספים שבחבית שואף לאפס. (ייתכן והערך אפילו שלילי - יתכן שהחבית מפריעה לו באיזשהו אופן.) אבל לאותו איש אין יהלומים, ואולי האפשרות לרכוש אחד מפתה ביותר. ברור כי האדם יעדיף את היהלום על פני המים.

אבל אפילו אותו אדם עצמו, אם נשנה את נסיבותיו, הערכותיו יכולות להשתנות מהקצה אל הקצה. אם הוא חוצה את מדבר הסהרה, והיהלום כבר בכיסו, אבל אזלו לו המים והוא עומד למות מצמא, רוב הסיכויים שהוא ימיר את היהלום אפילו בכוס אחת של מים. (כמובן, אם הוא קמצן, ייתכן שהוא עדיין יעריך את היהלום יותר מהמים, אפילו תוך סיכון חיים.) ערך הטובין הוא סובייקטיבי - היהלום וחבית-המים יקבלו ערך שונה אצל אנשים שונים, או אפילו ערך שונה על ידי האדם עצמו בזמנים שונים. מנגר כותב:

"ערך הוא, אפוא, אינו דבר הגלום בטובין, אינו תכונה חיצונית המאפיינת אותם, אלא רק את החשיבות שאנו מייחסים לראשונה לצרכינו... ובהתאם מתפשטת על המצרכים הכלכליים... ויוצרת את סיפוק הצרכים שלנו.” (“עקרונות הכלכלה”)

ניתן להשתמש באמצעים רבים ליותר מתכלית אחת. ריץ' יכול למצוא מגוון שימושים למים. הוא ישתמש תחילה באמצעים רב-תכליתיים אלה למטרות שהוא מרגיש שהן חשובות יותר. לעובדה זו מגיעים לא מתוך סקירה של פעולות רבות, אלא מתוך הכרח לוגי. אפשר לומר שהמטרה הראשונה היא החשובה לריץ' בדיוק בגלל שהוא בחר לספק אותה לפני הכל.

מאחר וריץ' קבע את הישרדותו כמטרה ראשונית, הוא ישתמש בדלי המים הראשון שיעלה בידו לדלות, לצורך שתייה. רק כשיהיה בטוח  שיש לו מספיק מים כדי לא לגווע בצמא הוא ישקול להשתמש בחלק מהם לאפיה. מאחר וכל דלי מים הבא ילך למטרה חשובה פחות, יוצא מזה כי בשביל ריץ, כל דלי נוסף הוא בעל ערך נמוך יותר מהדליים הקודמים. התועלת (Utility) שריץ' מפיק מכל דלי נוסף הולכת ופוחתת. בעת הבחירה, מה שחשוב הוא תמיד היחידה הבאה שתושג, או הראשונה שתדחה. הכלכלנים מכנים אותן היחידות השוליות (Units Marginal), וקוראים לעיקרון זה בשם "חוק התועלת השולית הפוחתת" (Law of Diminishing Marginal Utility).

השוליים עליהם מדובר אינם תכונה פיזית של הנושא, ולא ניתן לקבוע אותם על ידי חישוב אובייקטיבי. השוליים הם הקו בין ה"כן" וה"לא", בין בחירה ודחיה. היחידה השולית היא אותה יחידה שלגביה אתם מחליטים: האם להישאר עוד שעה בעבודה? האם להישאר במסיבה ולשתות עוד כוסית? האם להאריך את החופשה ולהישאר עוד יום בבית המלון? השאלות הללו שונות בהחלט משאלות כגון: "האם עבודה זה דבר טוב?" "האם מסיבות זה כיף?" "האם ניתן להירגע בחופשה?" מה שעומד על הפרק הוא האם שעת העבודה הבאה תביא יותר תועלת מאשר שעת נופש. האם המנוחה כתוצאה מהגדלת הזמן הפנוי שווה את זה? ההחלטות שלנו נעשות בשוליים, ובקשר ליחידה השולית.

כשריץ' מתחיל את יומו, התועלת השולית שהוא מצפה לה משעת עבודה גבוהה בהרבה מזו של שעת נופש. אם לא יתחיל לעבוד, לא יוכל לאכול או לשתות! אבל כל שעה עוקבת מוקדשת למטרה חשובה פחות מזו של קודמתה. לבסוף, נגיד אחרי עשר שעות, ריץ' מגיע לנקודה שבה הסיפוק שהוא מצפה לו משעת עבודה נוספת נופל מהמצופה משעה נוספת של מנוחה. התועלת השולית של השעה המתוכננת הבאה נמוכה מזו של שעה מתוכננת של נופש, וריץ' בוחר לנוח.

שאלת ההערכה נפתרת ברגע קבלת ההחלטה. בגלל שכל פעילות מכוונת אל העתיד הבלתי-וודאי, תמיד קיימת אפשרות לטעות. אולי ריץ' הגיע למסקנה שהוא אסף די מזון לאותו יום ומחליט לחטוף תנומה. בזמן שהוא ישן קוף גונב חצי מאגוזי הקוקוס שהוא אסף. בדיעבד עשוי ריץ' להתחרט על ההחלטה ולקבל מסקנה כי היה עליו להקדיש יותר זמן לאיסוף מזון, או לבניית גדר במקום. ייתכן ובפעם הבאה שעליו לקבל החלטה דומה יהיו הערכותיו שונות. ריץ' למד מניסיון.

חוסר הוודאות של העתיד מגולם בעצם האפשרות של פעילות. בעולם בו העתיד ידוע בוודאות מדויקת, שום פעילות אינה אפשרית. אם אני יודע מה שיקרה, ואין כל אפשרות לשנות את זה, אז אין טעם גם לנסות. אם אני יכול לפעול כדי לשנות את מסלול האירועים העתידיים, הרי העתיד אינו וודאי ככלות הכל!

העובדה שאפשר להתחרט על פעילות קודמת אינה מבטלת את העובדה שבני האדם בוחרים את מה שהם מעדיפים ברגע בו הם צריכים להחליט. אדם המתעורר עם חמרמורת קשה בבוקרו של יום ראשון, עלול להתחרט על המסיבה של הלילה הקודם. ועדיין, במוצאי השבת, הוא העדיף ללכת למסיבה על פני להישאר במיטה בבית.

אמת הדבר כי "להט של תשוקה" גורם לפעילות מסוימת להיראות רצויה הרבה יותר, מאשר הייתה נראית בזמן הרהור רגוע. ואף על פי כן, אוהד בזמן המשחק, גם כשהוא כה משולהב מעלבונות של אוהד הקבוצה המתחרה, עד שהוא "חייב להחטיף לו", יימנע מלעשות זאת אם קבוצה של שוטרים חמושים תתייצב בינו לבין יריבו. אדם נשוי, כה שטוף זימה עד שהוא "לא מסוגל שלא להתחיל עם בחורות", עדיין יעצור אם אשתו תופיע פתאום.

רגשות עמוקים הם עוד גורם שבא בחשבון בעת קבלת החלטה. העובדה כי אנשים מסוגלים לפעמים לעמוד בפני להט התשוקה מראה, כי גם בתנאים אלה אנשים בוחרים. רק במקרים כגון שלב מתקדם של שיכרון, ממש לפני אבדן ההכרה, או בגיל ינקות, או במצב של סניליות בעקבות הגיל המתקדם, או בעקבות פגיעה מוחית חמורה אין בני האדם מסוגלים לבחור. אבל כל האנשים האלה אינם שחקנים כלכליים, והכלכלה אינה מנסה לתאר את ההתנהגות של האנשים האלה בתנאים הללו.

אפילו לאדם המודע לגמרי, ישנם רגעים בהם הוא פשוט מגיב. אין תכנית או משמעות במשיכת היד שנגעה בתנור לוהט, או בהתכווצות בעקבות שמיעת רעש עז. הכלכלה אינה מדע של תגובות, אלא של התנהגות תכליתית. הכלכלה היא מסע מתמשך של תגליות אודות השלכות הפעילות האנושית.

---

[1]  באחד המקרים המרתקים של תגלית מקבילה שהתרחשו לאורך ההיסטוריה של המדעים, לאון ולראס (Walras), וווילאם סטנלי ג'אבונס (Javons), שעבדו בנפרד ממנגר, הגיעו בתחילת שנות השבעים של המאה ה19 לפתרונות דומים לבעיה זו.

ג'ין קלהאן -כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 1

פרק 1

מה קורה פה?

על טבעו של מדע הכלכלה

“[מדע הכלכלה] הנו בעל אופי אוניברסלי, והוא אנושי באופן פשוט ומוחלט.”

-לודוויג פון מיזס, "פעילות אנושית"

מה אנחנו חוקרים?

כאשר אנחנו ניגשים בפעם הראשונה בחיים למדע מסוים, אנו רוצים לדעת מה הוא חוקר. דרך נוספת לגשת לנושא זה היא לשאול, "על סמך אלו הנחות יסוד הוא בוחן את העולם?"

כצעד ראשון בהתמודדות עם נושא חדש, אתם בדרך כלל מנסים לקבל מושג במה מדובר. לפני שתקנו ספר על ביולוגיה, אתם מחליטים כי אתם הולכים לקרוא על יצורים חיים. בתחילת קורס בכימיה, אתם מגלים כי אתם צפויים ללמוד על הדרכים בהם החומרים מתרכבים בצורות שונות.

אנשים רבים מרגישים שהם מכירים את הכלכלה באופן כללי. אבל אם תשאלו אותם, תמצאו כי יש להם קושי בהגדרת הנושא. "זהו חקר הכסף" יאמר לכם פלוני. "זה משהו על עסקים, רווח והפסד, וכיו"ב יטען אלמוני. "לא, מדובר שם על הדרכים בהם ההון מתחלק בחברה" יקבע עוד מישהו. "טעות! זהו חיפוש אחר דפוסים מתמטיים אשר מתארים שינויים במחירים" יתעקש הרביעי. פרופ' ישראל קירז'נר (Kirzner) מציין בספרו  "נקודת מבט כלכלית" כי אפילו בין הכלכלנים המקצועיים יש "סדרת ניסוחים של נקודות המבט הכלכליות המדהימות בגיוונן".

הסיבה העיקרית לבלבול היא שמדע הכלכלה הוא אחד המדעים היותר צעירים מבין אלה הידועים לבני-האדם. וודאי, שבמאות שעברו מאז קבלה הכלכלה הכרה כתחום נפרד התרבו ענפים שונים של מדעים קיימים. אבל, ביולוגיה מולקולרית, לדוגמה, היא חטיבה של ביולוגיה ולא מדע חדש לגמרי.

הכלכלה, לעומת זאת, היא שונה. קיומה של הכלכלה כמדע עצמאי מתחיל מהגילוי כי קיימת סדירות הניתנת לחיזוי ביחסי הגומלין בין בני האדם בחברה, ושסדירות זו מופיעה בלי שמישהו תכנן אותה.

תפיסה ראשונית של חוקיות זו, הנפרדת הן מן הקביעות המכניסטית של היקום הפיזי, והן מן התכניות של הפרט המודע המסוים, הביאה אל התודעה המדעית המערבית את המושג סדר ספונטני (spontaneous order) לפני הופעתה של הכלכלה כמדע, כולם פשוט הניחו שאם מצאנו סדר בדברים, אז הדברים האלה סודרו על ידי מישהו - האל במקרה של חוקי פיזיקה ואנשים מסוימים במקרה של חפצים מעשי ידי אדם ומוסדות חברתיים.

פילוסופים חברתיים מוקדמים הציעו תכניות שונות לארגון החברה האנושית. אם התכנית לא הצליחה, היוצר שלה הניח באופן כללי כי השליטים או האזרחים לא היו מספיק מוסריים כדי שהדברים יסתדרו. כלל לא עלה על דעתו שהתכנית שלו עמדה בסתירה לחוקים האוניברסליים של הפעולה האנושית ולא הייתה מצליחה, יהיו המשתתפים מוסריים ככל שיהיו.

עלית חירות הפרט, שהחלה באירופה במהלך ימי הביניים והגיעה לשיאה במהפכה התעשייתית חשפה את החור הענק במערכת הידע הקיימת. העצמאות של החברה המערבית מרודנות השליטים הלכה וגדלה. ההגבלות על הייצור נפלו אחת אחרי השניה. הכניסה לתחומי המסחר כבר לא הוגבלה על ידי השליטה הקפדנית של הגילדות. ואף על פי כן נראה כי נמצאו נגרים, נפחים, בונים וכיו"ב בדיוק בכמות הנכונה. כבר לא נדרש רישיון מלכותי כדי להיכנס לתחום הייצור. ולמרות שכל אחד יכול לפתוח מבשלת שיכר, העולם לא הוצף בבירה. ושוב, הכמות שהוכנה נראתה סבירה. גם בלי שאיש יכין תכנית ליבוא סחורות אל תוך העיר, שלל המוצרים שהגיעו אל שערי העיר נראה די נכון. במאה ה19, העיר הכלכלן הצרפתי פרדריק בסטייה (Bastiat) על הפלא של תופעה זו בקוראו: "פריז ממשיכה לאכול!" הכלכלה לא יצרה סדירות זו, וגם המשימה להוכיח את קיומה אינה מוטלת על הכלכלה -  אבל אנו רואים אותה לפנינו מדי יום ביומו. אבל הכלכלה חייבת להסביר איך הסדירות נוצרת.

מדענים רבים תרמו לתובנה המתפתחת כי הכלכלה היא דרך חדשה לבחינת החברה. שורשיה של המחשבה הכלכלית עמוקים יותר משנהוג לחשוב, ומגיעים בוודאות עד למאה ה15, כשהעבודה שנעשתה על ידי הסכולסטיקנים המאוחרים (Late Scholastics) באוניברסיטת סלמנקה (Salamanca) בספרד גרמה מאוחר יותר לכלכלן יוזף שומפטר (Schumpeter) לכנותם הכלכלנים הראשונים.

אדם סמית (Smith) אולי לא היה הכלכלן הראשון, כפי שלפעמים מכנים אותו. אבל הוא, יותר מכל פילוסוף חברתי אחר, הפיץ את הרעיון שבני האדם, חופשיים להשיג את מטרותיהם, ייצרו סדר חברתי שאיש מהם לא תכנן מראש. כמו הניסוח המפורסם של סמית בספר "עושר העמים", האדם החופשי פועל כאילו הוא "מובל על ידי יד נעלמה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו."

הכלכלן האוסטרי לודוויג פון מיזס כתב ביצירת הפאר שלו, "פעילות אנושית", כי פתאום בני האדם:

"למדו לתדהמתם שיש נקודת מבט נוספת שאפשר להסתכל ממנה על הפעולות האנושיות מלבד טוב ורע, הוגן ולא הוגן, צודק ולא צודק. במהלך האירועים החברתיים רווחת סדירות של תופעות שהאדם חייב להתאים את פעולותיו אליה אם ברצונו להצליח."

מיזס מתאר את הקשיים הראשונים בניסיון לקבוע את טבעו של מדע הכלכלה:

"במדע החדש הכל נראה בעייתי. הוא היה נטע זר בתוך המערכת המסורתית של הידע; האנשים היו אובדי עצות ולא ידעו כיצד לסווג אותו ולהקצות לו את המקום הראוי. אך מצד שני הם היו משוכנעים שהכללת הכלכלה בקטלוג של הידע האנושי אינה דורשת סידור מחדש או הרחבה של המערכת כולה. הם חשבו שמערכת הסיווג שלהם שלמה. אם הכלכלה לא מוצאת שם את מקומה, האשמה יכולה להיות נעוצה רק בטיפול הבלתי-מספק שהעניקו הכלכלנים לבעיות שלהם.”   ("פעילות אנושית")

עבור רבים, תחושת התדהמה התחלפה במהרה בתסכול. היו להם רעיונות על שינויים חברתיים, וכעת הם גילו כי מדע הכלכלה החדש עומד בדרכם. הכלכלה לימדה את הרפורמיסטים הללו כי

כמה מהתכניות לשינוי חברתי יכשלו ללא קשר לאיכות הביצוע, בעומדן בסתירה לחוקי יסוד של יחסי גומלין בין בני האדם.
יש אנשים המרגישים כי שאלות כאלו צריכות להיפתר על בסיס "פרקטי", כל מקרה לגופו. הם סולדים, לטענתם, משימוש בתאוריות לפתרון בעיות. הכלכלן בריטי,  ג'ון מיינרד קיינס (Keynes), ראה את הטעות בחשיבה מעין זו:

לאחר שחלק מהרפורמיסטים, כגון קרל מרקס, נבלמו על ידי הישגיהם של הכלכלנים הראשונים, ניסו הללו  לבטל את הנושא כולו. כלכלנים, גרס מרקס, פשוט תיארו את החברה כפי שהם מצאו אותה תחת שליטתם של הקפיטליסטים. אין אמיתות כלכליות שתקפות לכל בני האדם בכל זמן ובכל מקום; ובמיוחד החוקים אשר נוסחו על ידי האסכולה הקלאסית, בידי סופרים כגון סמית, תומס מלתוס (Malthus) ודוד ריקארדו (Ricardo), לא יהיו תקפים לגבי אלה החיים באוטופיה הסוציאליסטית העתידית. למען האמת, אמרו המרקסיסטים, ההוגים האלה לא היו אלא מצדיקי ניצול ההמונים בידי המיעוט העשיר. הכלכלנים הקלאסיים היו, אם נתנסח בסגנון המרקסיסטים הסיניים, הכלבים המשרתים את החזירים מחרחרי המלחמה האימפריאליסטיים.

גודל ההצלחה, שמרקס וחבורתו הצליחו להשיג בחותרם תחת יסודות מדע הכלכלה מראה את השבריריות של היסודות הללו. הכלכלנים הקלסיים גילו אמיתות רבות, אבל הם נפגעו מסתירות מסוימות בתאוריות שלהם, כגון חוסר יכולת לבנות תאוריית ערך עקיבה. (נתייחס לקושי מסוים זה בפירוט בהמשך.)

היה זה מיזס, אשר בנה מחדש, כשהוא ממשיך עבודות של כלכלנים אוסטריים מוקדמים כמו קרל מנגר (Menger)' את הכלכלה "על היסודות האיתנים של התאוריה הכללית של הפעולה האנושית".

לצורך הדיון יכול להיות חשוב להבדיל בין המדע הכללי של הפעולה האנושית, אשר מיזס קרא לו פרקסאולוגיה (Praxeology), ובין "כלכלה" כענף של מדע זה אשר עוסק בחליפין. אבל, היות והמושג "פרקסאולוגיה" לא זכה לשימוש נרחב, וההבחנה המבדלת בין הכלכלה ליתר הפרקסאולוגיה אינה חשובה בספר מבוא, אני אשתמש ב"מדע הכלכלה" כשם לכל מדע הפעולה האנושית. מיזס עצמו משתמש במושג זה כך: "מדע הכלכלה ... הינו תאוריה של כלל הפעולה האנושית, המדע הכללי של הקטגוריות הבלתי משתנות של הפעולה ושל פעולתם תחת כל התנאים המיוחדים שניתן להעלות על הדעת תחתם פועל האדם" ("פעילות אנושית")

למה מתכוון מיזס כשהוא אומר "פעילות אנושית"? ניתן לו לומר זאת בעצמו:

”פעילות אנושית היא התנהגות תכליתית. ואפשר גם לומר: פעולה היא רצון שבא לידי מימוש, היא חתירה לעבר מטרות ויעדים, היא תגובתו המשמעותית של האני לגירויים ולתנאים של סביבתו, היא הסתגלות מודעת של אדם למצב היקום שקובע את חייו.”

ברוח דומה הגדיר הפילוסוף הבריטי מייקל אוקשוט (Oakeshott) את הפעולה האנושית כניסיון להחליף את מה שיש במה שצריך להיות,  בעיני האדם הפועל.

המקור של הפעולה האנושית הוא אי-שביעות רצון, או, אם תרצו לראות את חצי הכוס המלאה, הרעיון כי החיים יכולים להיות יותר טובים מאשר כעת. "מה שיש" נחשב לפגום במידת מה. אם אנחנו מרוצים לגמרי מהמצב כרגע, אין לנו שום מוטיבציה לפעול - כל פעולה יכולה להרע את המצב! אבל ברגע שאנחנו תופסים משהו בעולמנו שאנחנו חושבים שהוא פחות ממשביע רצון, עולה אפשרות של פעולה שתתקן את המצב.

למשל, אתם שוכבים לכם בערסל, מרוצים לגמרי מהעולם, נותנים לחיים לחלוף מעליכם. אבל מנוחתכם מופרת על ידי צליל זמזום. אתם מבינים כי וודאי הייתם מרגישים יותר רגועים אם הצליל היה מפסיק, ובמילים אחרות, אתם יכולים לדמיין נסיבות שאתם מרגישים שצריכות להיות. אתם חווים את הרכיב הראשון של הפעולה האנושית, אי שביעות רצון.

ברם, כדי לפעול, אי שביעות רצון אינה מספיקה. ראשית, עליכם להבין את הסיבה לאי-נוחות. טוב, זהו הרעש, כמובן. אבל אנחנו לא יכולים להעלים את הרעשים בכוח הרצון. עלינו לגלות מה גורם לרעש. כדי לפעול, עלינו להבין שכל סיבה היא תוצאה של סיבה אחרת. עלינו להיות מסוגלים להתחקות אחרי שרשרת הסיבה-תוצאה עד שנגיע למקום בו אנו מרגישים שההתערבות שלנו, הפעולה שלנו, תשבור את השרשרת ותעלים את אי שביעות הרצון. אנחנו צריכים לראות את התכנית להתקדמות ממה שיש אל מה שצריך להיות.

אם הזמזום בא ממטוס החולף מעליכם, אתם לא תפעלו (אלא אם כן יש באמתחתכם תותח נ"מ, לא תוכלו לעשות דבר). עליכם להאמין שהפעולה שלכם יכולה להביא לתוצאה בעולמכם. כדי לפעול, אין הכרח שיהיה צדק באמונתכם. האדם הקדמון האמין לעתים קרובות, כי קיום טקסים מסוימים יכול לשפר את סביבתו, אולי להביא גשם בזמן בצורת או לגרום לעדרי החיות אותן הוא צד להתרבות. עד כמה שידוע לי, הגישות הללו לא עבדו. אבל האמונה שהם יכולים, הובילו אנשים לפעול לפיה.

אז אתם מסתכלים מסביב כדי לזהות את מקור הרעש ורואים יתוש. אולי אתם כן יכולים לעשות משהו בנידון, כמו למחוץ את היצור. אתם בוחנים תכלית, להיפטר מהיתוש. אתם רואים כי השגת התכלית תביא לכם תועלת, הרעש ייעלם ותוכלו לנוח ללא הפרעה.

אז, יכולתם לקום ולהרוג את היתוש. אבל, כשיצאתם החוצה, הייתה לכם תכלית אחרת בראש, פשוט לרבוץ  בערסל. אתם מתמודדים כעת עם מרכיב נוסף בפעולה האנושית - עליכם לבחור. להיפטר מהיתוש יהיה נהדר, ללא כל ספק, אבל בשביל זה תצטרכו לקום.

איזה ביאוס. כל התועלת שאתם מצפים מהעלמות היתוש באה במחיר של לקום מהערסל. אם התועלת עולה על המחיר, תרוויחו מהפעולה.

אמנם אנחנו משתמשים במילה רווח בקשר להישג מוניטרי, אבל יש למושג זה משמעות רחבה יותר: "מה טובה תצמח לו לאדם, אם ירוויח את כל העולם ויאבד את נפשו?" בכל הפעולות שאנו מבצעים, בין אם אנחנו קונים מניות או פורשים להרים לעשות מדיטציה, אנחנו מכוונים לרווח במובן הזה.

בחירה כרוכה בשקילת כל האמצעים הנחוצים לנו להשגת התכליות. לא אכפת לי להיות האיש הכי חזק בעולם. אבל אם אני חושב להשיג תכלית זו, אני חייב לחשוב על מה עלי לעשות כדי להשיג אותה. אצטרך להשיג ציוד לאימוני כוח, לקנות תוספי תזונה, ולהוציא שעות על גבי שעות כל יום באימונים מפרכים. בעולם שלנו, דברים שאנחנו חפצים בהם לא מופיעים פשוט כי אנחנו רוצים. הרבה ממה שאנחנו רוצים, אפילו דברים שאנחנו צריכים כדי להישאר בחיים, ניתנים להשגה רק אחרי שהשקענו זמן ומאמץ. ציוד לאימוני כוח אינו נופל סתם מהשמים (תודה לאל!) ואם אני אשקיע מספר שעות ביום בהרמת משקולות, לא אוכל להוציא את השעות האלה בכתיבת ספר או במשחק עם ילדי.

לבני התמותה, זמן הוא המצרך הנמצא במחסור תמידי. אפילו לביל גייטס חסר זמן. הוא אמנם יכול להרשות לעצמו לשכור מטוסים פרטיים הן לארובה שבאיים הקאריביים והן לטהיטי באותו בוקר ממש, אבל הוא עדיין אינו יכול לטוס לשני המקומות בבת אחת! להיות אנושי זה לדעת שימינו על פני האדמה ספורים ושעלינו לבחור כיצד להשתמש בהם. בגלל שאנחנו חיים בעולם של מחסור, שימוש באמצעים כדי להגיע לתכלית כולל עלויות. בשבילי, העלות של זמן המוקדש להרמת משקולות נקבעת לפי כמה אני מעריך את הדרכים האחרות בהן יכולתי להוציא את הזמן הזה.

מנקודת מבט של הכלכלה, הערך של תכליות מסוימות שאנו עשויים לבחור הוא סובייקטיבי. איש לא יכול לומר לי האם שעה שהקדשתי להרמת משקולות היא בעלת ערך גבוה יותר או נמוך יותר בשבילי מזו שהוקדשה לכתיבה. וכן, אין דרך אובייקטיבית למדוד את ההפרש בהערכה שלי לפעולות אלו. איש לא המציא עדיין "מד-ערך". ביטויים כגון "הארוחה הזאת הייתה טובה כפליים מזו של אתמול" הם צורות דיבור בעלמא. הם לא רומזים על שום יכולת ממשית למדוד סיפוק. כפי שציין מאריי רות'ברד, הדרך לאמת את זה היא לשאול "כפליים של מה?" אין לנו אפילו יחידת מדידה לסיפוק.

האופי הסובייקטיבי של הערך היה אחת מהתובנות העיקריות של קרל מנגר. לכלכלנים הקלאסיים היווה הערך מעין פרדוקס. הם ניסו לבסס את תורת הערך על העמל המושקע בייצור המצרכים, או בשימושיות של המצרכים, באיזשהו קנה מידה אובייקטיבי. אבל נסו לחשוב על מקרה די פשוט כמו מציאת יהלום בזמן הליכה בחוץ. שום עמל לא נדרש לייצר אותו, וכן אין הוא שימושי יותר, לפחות לצורך הקיום, מאשר כוס  מים. ועדיין היהלום, באופן כללי, נחשב כבעל ערך הרבה יותר גדול מכוס מים. מנגר חתך את הקשר הגורדי על ידי ביסוס תורת הערך שלו על עובדה זו בדיוק - דברים הם בעלי ערך כי בני האדם מייחסים להם ערך.

הכלכלה האוסטרית אינה מנסה להחליט, האם הבחירה שלנו באשר לאילו תכליות להשיג,  נבונה. היא אינה מנסה להגיד לנו שאנו טועים אם נעריך כמות מסוימת של נופש יותר מאשר כמות מסוימת של כסף. היא לא רואה באנשים יצורים שרק דואגים להשיג כסף. אין שום דבר "לא-כלכלי" אצל מישהו שמוותר על הון או משרה מכניסה כדי להיות נזיר.

שאלת קיומם של ערכים אובייקטיביים בכלל אינו מעניינה של הכלכלה. ושוב, אין פירושו של דבר כי הכלכלה האוסטרית עוינת לדת או למערכת אתית כלשהי. אני, באופן אישי, מכיר כלכלנים אוסטריים שהם נוצרים קתוליים, אתאיסטים, יהודים אורתודוקסים, בודהיסטים, אובייקטיביסטים, פרוטסטנטים, אגנוסטיקנים, ולו רק הכרתי עוד כלכלנים, בטוח שהייתי מזכיר מוסלמים, הינדואיסטים וכו'. הכלכלנים צריכים, ובצדק, להשאיר השוואת ערכים לאתיקה, דת ופילוסופיה. הכלכלה אינה תאוריה של הכל, אלא רק תאוריה של תוצאות הבחירה. בלימודי הכלכלה אנחנו לוקחים תכליות אנושיות כנתונים מוחלטים. אנשים, באופן זה או אחר, בוחרים תכליות ופועלים להשיגן. מטרת המדע שלנו היא לחקור את התוצאות של העובדות הללו.

מיזס אמר בהקדמה ל"פעילות אנושית":

“הבחירה קובעת את כל ההחלטות האנושיות. כאשר אדם מקבל החלטה הוא בוחר לא רק בין חפצים ושירותים שונים. כל הערכים האנושיים מוצעים לבחירה. כל המטרות וכל האמצעים, עניינים חומריים וגם אידאלים, הגבוה והנמוך, האצילי והנבזי, כולם נערכים בשורה אחת ונתונים להחלטה הבוחרת דבר אחד ופוסלת אחר. שום דבר שהאדם שואף לו או מבקש להימנע ממנו לא נשאר מחוץ לסידור הזה לפי סולם ייחודי של דירוג והעדפה. תורת הערך המודרנית מרחיבה את אופקי המדע ומגדילה את תחום הלימודים הכלכליים.”

למה אנחנו צריכים ללמוד כלכלה?

ברגע שהבנו מה הנושא שלנו, השאלה הבאה היא האם הוא ראוי ללימוד. בהתחשב בכך שבחרתם בספר זה, יש לכם מושג כלשהו שייתכן ויהיה זה שימושי. אבל אם אין בכוונתכם להיות לפרופסורים בכלכלה, מה תוכלו להשיג מלימוד הנושא?

אחד מהיתרונות של לימודי כלכלה הוא הבנה עמוקה יותר של מצבנו שלנו כבני אדם פועלים. למשל, אנשים נכשלים לעתים קרובות בחישוב העלויות של ההחלטות שלהם. ברגע שאנחנו מבינים שהעלויות שלנו נמדדות בחלופות אותן זנחנו, נוכל אולי לקבל מבט מאוד שונה על כמה מההחלטות היותר נפוצות.

בואו ניקח דוגמה פשוטה. כולנו מכירים מישהו שהשקיע זמן רב בפרויקט של שיפוץ מגוריו. יכול להיות שהוא עשה את זה למען הנאה גרידא. כלכלה לא תוכל לייעץ לו על משהו שיהיה מהנה יותר – הכלכלה אינה מדריך לשיפור עצמי!

אבל לעתים קרובות ה"עשה-זאת-בעצמך" יגיד כי הוא עושה את זה כדי "לחסוך כסף". "תראו", הוא יגיד לכם, "הגג היה עולה לי 5000$, אם הייתי פונה למומחה. אני עשיתי את זה תמורת 1000$ חומרים בלבד". כלכלן יכול להצביע על כך שהחישוב שלו מוטעה, וייתכן שהוא פעל בניגוד למטרתו שלו. הוא לא לקח בחשבון את ההזדמנויות עליהן וויתר. אם המשימה לקחה לו 100 שעות, שהוא היה יכול להקדיש לעבודה בשכר, ולהרוויח 8000$ נוספים, הרי שהוא נחל הפסד כספי ענק בכך שביצע את העבודה בעצמו. הדוגמה הזאת נסובה סביב כסף, אבל במקרים אחרים, זוהי עלות פסיכולוגית שאנחנו נכשלים לחשב. כאשר גבר נואף, אנחנו יכולים לתהות האם הוא חשב על כל העלויות הקשורות במעשה הבגידה.

אולי הוא דווקא כן לקח בחשבון, ובמקרה זה הכלכלה מפנה את הבעיה למוסר ולדת. אבל לעתים קרובות מדי האנשים לוקחים בחשבון את הרווח המידי הנראה לעין , ונכשלים בעלויות הפחות גלויות והרחוקות. בסטייה התייחס לכך כבעיית מה שנראה ומה שאינו נראה. הוא הרגיש כי זוהי מטלה חשובה של הכלכלה, ללמדנו "לא לשפוט דברים רק על סמך מה שנראה, אלא על סמך מה שאינו נראה".

יתרון נוסף בהבנת הכלכלה הוא שהדבר חיוני להערכת שאלות של מדיניות ציבורית. האם להעלות את שכר המינימום, לא לשנות אותו או אולי אפילו להעלימו לגמרי? האם נוכל להעלות את רמת החיים שלנו על ידי הגנה על תעשיות מקומיות? מה יהיו התוצאות של הפרטת הביטוח הלאומי? כל אלו - שאלות כלכליות.

"רעיונות הכלכלנים והפילוסופים הפוליטיים, בין כשהם צודקים ובין כשהם שוגים, חזקים מהמקובל לחשוב. אכן, העולם כמעט ואינו נשלט אלא בהם. אנשי מעשה, המאמינים שהם עצמם משוחררים מהשפעות אינטלקטואליות כלשהן, משועבדים בדרך כלל לכלכלן כלשהו שעבר זמנו." ("התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף")

כיצד עלינו ללמוד כלכלה?

השאלה הסופית איתה נתמודד כאן היא מה תהיה הגישה הכי טובה למדע שלנו. ההצלחה המזהירה של הפיזיקה והכימיה בשלוש מאות השנים האחרונות בשליטה על חומר ואנרגיה, העלימה לעתים קרובות מאנשים את העובדה כי יש יותר מתשובה אפשרית אחת  לשאלה זו.

אבל התבוננות במדעים מבוססים אחרים מראה כי זה המקרה. למשל, אני לא מכיר אף אחד שיציע כי הדרך הנכונה להבנה מעמיקה של שייקספיר היא דרך ניתוח המרכיבים הכימיים של הנייר והדיו בהם הוא השתמש בכתיבת המחזות שלו.

אנחנו גם לא מצפים ללמוד הנדסת המישור או לוגיקה באותו אופן כמו מדעי הפיזיקה. כדי לקבוע שסכום שלוש הזוויות של המשולש שווה ל180 מעלות, אנחנו לא מודדים אלפי משולשים אמיתיים. למען האמת, המשולש של הנדסת המישור הוא גוף רעיוני שלעולם לא נמצא במציאות. או, קחו את הסילוגיזם (syllogism) הבא: " כל בני האדם הם בני תמותה. ג'ון הוא בן אדם. לכן ג'ון הוא בן תמותה." אנחנו לא צריכים לחכות עד שג'ון ילך פייפן כדי לאמת את הדבר. לו היינו מגלים שג'ון הוא בעצם בן אלמוות, אז היינו מבינים שאחת מהנחות היסוד שלנו שגויה. אבל הסילוגיזם עצמו היה עדיין תקף.

נוכל לראות זאת באופן ברור יותר כשנבחן סילוגיזם  שאין לו שום יסוד במציאות, למשל: "לכל חדי-הקרן יש קרן יחידה. אם אראה חד-קרן בחצר האחורית שלי, תהיה לו רק קרן אחת." הסילוגיזם הזה נכון בבירור, אפילו שחדי-קרן מעולם לא התקיימו, כך שבוודאי לא יכול להיות לנו שום מידע אמפירי לגביהם.

השאלה מדוע אנו יכולים להניח כי הטענות של הנדסת המישור והלוגיקה הן נכונות מהווה נושא  לוויכוחים פילוסופיים ותאולוגיים רבים. עקרונות הפעולה האנושית דומים להם בכך, שברגע שאנחנו שמים לב אליהם, הם נראים כאמיתות מובנות מאליהן, בלי שנבין באופן מידי מדוע זה כך. אבל הכלכלה לא עוסקת בניסיון לפתור את החידה מדוע אנחנו חושבים באופן שבו אנחנו חושבים. לכלכלה עובדה זו היא נתון מוחלט.

לכל המדעים יש מגבלות, הנקבעות על ידי מה שנצפה מנקודת המבט שלהם על העולם. הפיזיקה, על אף גאוותה בכך שהצליחה להתחקות עד ל"ראשית" היקום, הצליחה בסך הכל להסביר מצב פיזי אחד של העולם במונחי אחר, הקודם לו. בשביל הפיזיקה, העובדה שקיימים מצבים פיזיים היא נתון מוחלט. הדבר אינו כישלון של הפיזיקה.  רק בגלל שהנושא שלה מוגדר היטב זה הופך אותה לנושא קוהרנטי. האלטרנטיבה לכך היא נושא יחיד, שייקרא, אולי, "הכל". ניסיונותיהם של בני האדם להשיג ידע באופן זה לא היו מוצלחים במיוחד.

בגלל שנושא מדע הכלכלה הוא הפעילות האנושית, ובגלל שהפעילות האנושית מתרחשת לפי תכניות המנוסחות בידי בני האדם, אופי השכל האנושי שלנו הוא כלי המחקר העיקרי שלנו. בכך יש לכלכלה יתרון על פני הפיזיקה והכימיה. אין אנו מבינים מדוע החומר והאנרגיה מתנהגים באופן בו הם מתנהגים, אלא מציינים שהם אכן מתנהגים כך. (וודאי שנוכל להסביר עובדות מסוימות בהתנהגותם על ידי עובדות בסיסיות יותר. אבל, נלך רחוק ככל שנלך, בסופו של דבר נגיע לנקודה שבה כל מה שנוכל להגיד הוא "טוב, זה פשוט ככה".)

אבל, מדע הכלכלה ה שונה. כולנו בני אדם (לפחות נדמה לי, ש"אמאזון" טרם החלו לשווק מחוץ לכדור הארץ.) השכל שלנו דומה לשכלם של השחקנים הכלכליים (כולל אותנו עצמנו!) שאנחנו מנסים להבין. אנחנו יודעים, באופן פשוט וישיר, מה זה לבחור, לסבול הפסד, להשיג אושר. הכלי העיקרי שלנו בחקר הכלכלה הוא הידע שלנו מה פירוש להיות אנושי, להעדיף תוצאות שונות על פני אחרות, ולפעול כדי להשיג את התוצאות המועדפות הללו.

כדי להדגים את מרכזיותו של השכל האנושי לכלכלה נבחן מאורע כלכלי שכיח: סגירת עסקת נדל"ן על חתיכת מקרקעין. איך ניתן להבין מה התרחש?

נגיד שאנו בוחרים לבחון את האירוע מנקודת מבט של הפיזיקה והכימיה. סגירת העסקה יכולה להתרחש במרחק רב מהקרקע עצמה. ואף על פי כן, אנו מציבים בחריצות את הכלים שלנו הן באתר, והן בבנק בו מתרחשת העסקה. אנחנו אוספים מידע על כל אטום ועל כל זיק של אנרגיה שאנחנו מסוגלים. אנו שופכים את המידע בזמן אמת בעזרת מחשבי-העל הכי מהירים שיש. ועדיין קשה לדמיין שנוכל למצוא משהו שמקשר את האירוע בבנק לחתיכת האדמה הנמכרת.

ייתכן שהמוכר מעולם לא ביקר בשטח, והקונה גם הוא לא מתכוון לנסוע לשם. שום תצפית על האתר לא יכולה לגלות כי התקיימה עסקה. מה שקרה הוא אמיתי בכך שזהו רעיון אמיתי, שהאנשים המעורבים מאמינים בו. זוהי המשמעות המיוחסת לסגירת העסקה על ידי המשתתפים בה, שהופכת אותה לממשית.

כעת נגיד, שהקרקע שוכנת באזור שעובר התפתחות מואצת. שווי החלקות הולך וגואה. הבעלים החדשים יודע שיוכל למכור את הקרקע במחיר כפול ממחיר הרכישה. אבל היכן יוכלו הפיזיקאים והכימאים האמיצים שלנו לגלות את העובדה הזאת? היא קיימת רק כרעיון במוחו של אדם אחד או יותר. ובכל זאת, לא נוכל להסביר את העובדה שהבעלים ידחה הצעה בגובה פי אחד וחצי ממחיר הרכישה, ללא הרעיון ההוא.

נושא המחקר הכלכלי הוא התכניות של בני האדם והפעילות הנגזרת מהתכניות האלה. עלינו לחקור את האפשרויות השונות שהעולם מציג בפני בני האדם הפועלים, כפי שהם עצמם מפרשים זאת. עלינו לשקול את המשמעות שהם מייחסים לתכליות שמנסים להשיג על ידי בחירה באחת האפשרויות הללו. הרעיון המרכזי בכלכלה הוא כי הפעולות מתוכננות על ידי בני אדם אמתיים, והוא מתפתח על ידי ניתוח החשיבה שנעשתה בהכנת התכניות הללו.

הניסיון להפוך את הכלכלה למדע "אמתי" על ידי ביסוס מחקריה על "מידע מוצק, אובייקטיבי", כגון כמויות הסחורות, מחטיא את עיקר הנושא. זה כמו שהיינו מנסים ללמוד ביולוגיה בדרך המוגבלת של חקר התנהגות החלקיקים הסאב-אטומיים המרכיבים את הגופים האורגניים. לא היינו מצליחים אפילו לזהות שמדובר ביצור חי! הרי כל המדעים חוקרים, בסופו של דבר, את אותו העולם. רק העובדה שהם ניגשים למחקר מנקודות מבט שונות, תוך שימוש בעקרונות שונים, הופכת אותם למדעים שונים. כשאנו לומדים כלכלה, אנו לוקחים את המחשבות ואת התכניות של בני האדם הפועלים כנתון מוחלט, ומתחילים את מחקרינו משם.