פרק
3
ככל
שהזמן חולף
על
גורם הזמן בפעילות אנושית
שחר
החיסכון
ריץ',
המתאמץ לשנות את מה שיש למה שצריך להיות, יכול לגלות, שהיכולת שלו להשיג מזון ומים
ניתנת לשיפור. אולי, אילו בנה מספר מלכודות, היו לו שישה עכברושים צלויים ביום
במקום ארבעה. וכן, הוא חושב, לו הייתה לו חבית לאיסוף מי גשמים, היה יכול להשתמש במים הללו לבישול,
וליהנות מדי פעם מעכברוש מבושל במקום עכברוש צלוי. הוא יוצא לבנות לעצמו את הדברים
האלה.
כדי
לבנות אותם, ריץ' יצטרך להקריב משהו אחר. ומאחר וזמנו אינו בלתי-מוגבל, לבניה תהיה
עלות: הערך של הדברים שריץ' היה יכול לעשות, במקום לבנות את המלכודות ואת החביות.
זה נכון אפילו אם הזמן שהוא מוותר עליו היה מיועד לפני כן למנוחה. אחרי שהבנו את
עקרון התועלת השולית, אנו יכולים לראות כי תהיה הפעילות עליה מוותר ריץ' כדי לבנות
מלכודות וחביות אשר תהיה, היא תהיה הפעילות עם התועלת שליחידה הבאה שלה יש תועלת
שולית נמוכה ביותר בשבילו. (נחזור ונדגיש, כי המשמעות של "תועלת" אינה
איזושהי תמצית מדידה. "התועלת הנמוכה ביותר" היא דרך תמציתית להגיד
"זה אשר מספק את ריץ' הכי פחות".) והוא יוותר על יחידות של פעילות זו אך
ורק כל עוד הערך של מלכודות וחביות נוספות גדול יותר, בעיניו, מערך הפעילות שעליה
הוא מוותר.
אולי
ריץ' עובד על מלכודות, במקום לנוח. כל מלכודת לוקחת שעת עבודה. כשהערך של המלכודת
הבאה שריץ' יכול היה לבנות יורד בעיניו מתחת לערך שעת מנוחה נוספת, ריץ' יסיים את
עבודתו באותו יום. התועלת השולית של המלכודת הנוספת ירדה מתחת לתועלת השולית של
שעת מנוחה נוספת.
אבל
מהיכן הגיע הערך של המלכודות והחביות? ריץ' אינו יכול לאכול מלכודת עכברושים או
ללבוש (בצורה נוחה) חבית. ואף-על-פי-כן ברור כי לדברים הללו יש ערך בעיניו של
ריץ', שהרי הוא החליט לוותר על דברים אחרים כדי להשיג אותם.
ערכם
של המצרכים שבחנו בפרק השני - מזון, מים, מחסה ומנוחה - נובע מיכולתם להקל באופן
מיידי אי-נוחות מסוימת. ריץ' מעריך את המזון כי הוא מעריך את חייו, והמזון עוזר
ישירות לספק את רצונו להישאר בחיים. אולי הוא מעריך את הנוחות גם, אם כי פחות
מהחיים. לכן למזון יש גם ערך כי הוא מעלים את תחושת הרעב. (ושוב, הכלכלה אינה
טוענת כי ריץ' חייב להעריך את החיים שלו מעל הכל, או שכולם חייבים לעשות
זאת. היא אפילו לא טוענת שמישהו או כולם חייבים בכלל להעריך את חייהם. כלכלה עוסקת
בתוצאות העובדה שאנחנו מעריכים את העולם מסביבנו.)
לאחר
מחשבה זריזה נוכל לגלות כי ערכם של מוצרים כגון מלכודות וחביות מגיע מיכולתם לייצר
מצרכים שאכן מספקים באופן ישיר. ריץ' מעריך את המלכודת בגלל העכברושים, ואת
החבית בשל המים לבישול.
קרל
מנגר כינה את המוצרים אשר מקלים ישירות אי-נוחות מסוימת, כגון מים או מזון, מוצרים
מסדר ראשון (Goods of The First Order). כמו כן ניתן לקרוא להם מוצרי צריכה
(Consumer Goods).
מוצרים, אשר ערכם נובע מכך שהם מסייעים לייצור מוצרים מסדר ראשון, למשל מלכודות
וחביות, נקראים מוצרים מסדר גבוה (Goods
of a Higher Order), מוצרי ייצור
(Producer Goods)
או מוצרי הון (Capital
Goods). שימו לב כי
ההבחנה אינה קיימת במוצרים עצמם, אלא במחשבה ותכנון האנושי. אם אני אוסף חביות
בתור חפצי אמנות, הרי הן בשבילי מוצרי צריכה. אם אני בעלים של חנות מכולת, אז
מוצרי מזון שונים שברשותי הם מוצרי ייצור. כפי שניסח הכלכלן האוסטרי לודוויג לאכמן
(Lachmann)
בספרו "ההון ומבנהו":
"המושג
המקורי של ההון ... אין לו מקבילה מדידה בין אובייקטים חומריים; הוא משקף את
ההערכה היזמית של אובייקטים אלה. חביות בירה וכורי היתוך, מתקני-נמל וריהוט מלונות
מהווים הון לא בזכות תכונותיהם הפיזיות, אלא בזכות תפקידם הכלכלי."
כשריץ'
החליט ליצר מוצרים מסדר גבוהה, הוא החל לחסוך. חיסכון ניתן להגדרה כהחלטה להנחות
פעילות לכיוון סיפוקים רחוקים יותר בזמן, למרות שידוע על קיומם של סיפוקים מידיים
יותר.
מוצרים
מסדר גבוה שריץ' צובר בעזרת החיסכון מרכיבים את מלאי ההון(Capital Stock) שלו. בנקודה
מסוימת בעתיד נמצא, כי יש ברשותו חמש מלכודות ושתי חביות. בנקודה זו אין דרך לסכם
את ההון של ריץ', אלא ברשימה מפורטת של מרכיביו. אי אפשר לחבר מלכודות וחביות.
הערך שריץ' נותן להם הוא סובייקטיבי. אין לנו שום קנה מידה, סרגל, או שעון עצר
המסוגלים למדוד "כמויות" של סיפוק. בעצם, הערך של מוצרי ההון הללו הוא
מה שריץ' מעריך שיהיה ערכם בסיפוק צרכים עתידיים לא ידועים. אפילו אם יכולנו
להצמיד לריץ' "מד-סיפוקים" ולקבוע את עוצמתם של הסיפוקים המסוימים, זה
לא היה פותר את הבעיה שריץ' מתמודד איתה ברגע הבחירה: עליו לקבוע כמה סיפוק עתידי
תביא בחירתו כעת ל"ריץ' בעתיד", שידיעותיו והעדפותיו אינן ידועות
ל"ריץ' בהווה", ושחי בעולם אשר, מנקודת מבטו של ריץ' בהווה, מלא באי
וודאות.
ככל
שהמאמץ לבנות מלכודות וחביות נמשך, ריץ' יכול להחליט שיהיה זה מועיל אם יהיו
ברשותו פטיש, מסור וכמה מסמרים. הוא יוצא להכין אותם. כעת ריץ' עובד על מוצרים שהם
שני סדרים מעל הצריכה. הוא יעריך את הפטיש, את המסור ואת המסמרים בשל התרומה שלהם
לייצור המים והמזון. ערכם של כל מוצרי הסדרים הגבוהים נגזר ממוצרי הסדר הבא, הנמוך
יותר, המיוצרים בעזרתם. בסופו של דבר, כל מוצר ייצור הוא בעל ערך אך ורק בגלל שהוא
משמש לייצור אחד או יותר מוצרי צריכה.
ניתן
להדגים תלות זאת כשנחשוב מה קורה כשריץ' משנה את הערכותיו לגבי מוצרי צריכה. אולי
ריץ' גילה כי העכברושים על האי חולים, ומסוכן לאכול אותם. ריץ' כבר לא מעריך את
העכברושים. כתוצאה מכך, כל עוד אין לריץ' שום שימוש אחר במלכודות, גם הן מאבדות את
ערכן. ריץ' כבר לא יהיה מוכן להקריב דבר כדי להשיג עוד מלכודות, וכבר לא יהיה אכפת
לו מה יעלה בגורלן של אלה שכבר ברשותו. (כמובן, שאם הוא ימצא שימוש אחר למלכודות,
אולי כחומר הסקה, הן ישמרו על חלק מערכן.)
שאלה
מעניינת עולה כאשר אנחנו מתחילים לבדוק את ההערכות של מוצרים מסדר גבוה. הבה נגיד,
שללא עזרת המלכודות ריץ' מסוגל לתפוס ארבעה עכברושים ביום. עם המלכודות ריץ' מקווה
להשיג שמונה. אם המלכודת מקנה יתרון כזה, מדוע
לא יקדיש ריץ' מאה אחוז מזמנו לייצור מלכודות?
התשובה
הראשונה שעולה לראש היא, שבלו"ז כזה הוא פשוט יגווע ברעב. הרי כל חיסכון
הכרוך בקיצוץ בצריכה לרמה הקטנה מזו המבטיחה הישרדות הוא חסר הגיון - אלא אם החוסך
עושה זאת אך ורק לטובת יורשיו! ובכל זאת, אנחנו יכולים לדמיין שריץ' יכול לשרוד,
אם כי לא בצורה נעימה, על שני עכברושים ביום בלבד. מדוע אין הוא דוחה כל צריכה
מעבר למינימום ההכרחי על מנת לחסוך?
בכל
מקום מסביבנו בני האדם צורכים הרבה יותר ממה שנחוץ להם על מנת לשרוד, וכך חוסכים
הרבה פחות ממה שהיו מסוגלים. ובכל זאת, אנו יודעים כי החסכנות היא הדרך לעושר.
מדוע סוחרי הוול סטריט הבכירים אינם גרים בביקתות רעועות, אוכלים שעועית מקופסאות
שימורים ורוכבים על אופניים ישנים לתחנת הרכבת התחתית? מדוע כוכבי קולנוע יוצאים
למסעי שופינג מטורפים ושוהים באתרי נופש יוקרתיים? האם לא כדאי להם יותר לחיות כמו
קבצנים כדי לחסוך כל פרוטה שאפשר?
התשובה
היא בגוף השאלה. יהיה זה עולם מוזר, אם האנשים בו יעבדו מאוד קשה כדי לחסוך לצריכה
עתידית - ולא יצרכו בעתיד, כי כאשר העתיד יגיע הם ידחו את הצריכה לעתיד עוד יותר
רחוק. זה יהיה עולם הפוך, כמו זה שמלכת הלבבות תיארה בפני אליסה: ריבה מחר וריבה
אתמול, אך לעולם לא ריבה היום. (למען האמת, גם ריבה אתמול לא תהיה.)
בני
האדם יכולים לצרוך רק בהווה. אי הנוחות הנוכחית שלנו היא הדורשת הקלה. את הכאב ואת
העונג אנו חשים בהווה בלבד. חיסכון עבור צריכה הנדחית לצמיתות אינו חיסכון - זוהי
אבידה לשמה.
כעת
אנו ניצבים בפני הצורך להסביר את הצד השני של שאלת החיסכון - אם אנחנו יכולים
לצרוך רק בהווה, למה שמישהו ירצה בכלל לחסוך? התשובה לכך היא, שאמנם אנחנו לא
יכולים לצרוך בעתיד, אבל אנחנו יכולים לדמיין זאת. אנחנו יכולים לחזות, שגם בעתיד
נרגיש אי נוחות, ושנרצה לסלק אותה. וכן אנחנו יכולים לדמיין, שרמת סיפוק גבוהה דיה
מתישהו בעתיד יכולה תפצה אותנו על אי נוחות נוספת היום.
המפתח
להבנת החיסכון הוא ההבנה כי תמונת חוסר סיפוק עתידי היא עצמה מקור לאי-נוחות
בהווה. הרעיון שאני עלול למות ברעב בשבוע הבא הוא רעיון מטריד. אני יכול להקל על
תחושה זו אם אחסוך. אבל אם אני בסכנת מיתה ברעב היום, העלמת הדאגות בקשר
לרעב בשבוע הבא אינה נראית כה דחופה. הסיפוק שבידיעה כי דאגתי לשבוע הבא הוא מזערי
ביחס לידיעה כי אני הולך למות היום עד הערב. כמו כן, דמיונות אודות סיפוק עתידי
מהווים מקור לסיפוק בהווה. השחיין המתאמן על מנת לזכות במדליית זהב באולימפיאדה,
דוחף את עצמו להמשיך כשהוא מדמיין איזו הרגשה טובה תהיה לו כשהוא יהיה הראשון שיגע
בדופן הבריכה. אילו לא הייתה בידינו דרך לחשב את הכאב והעונג העתידיים בתוך
שיקולינו, לא היינו מסוגלים לכוון את פעילותינו לעבר עתיד זה.
כמות
החיסכון של הפרט מוסברת על ידי העדפת הזמן (Time Preference) שלו, כלומר עד
כמה הוא מעדיף סיפוק בהווה על פני סיפוק זהה בעתיד. עם העדפת הזמן אנו שוב עוסקים
בגורם סובייקטיבי. העדפת הזמן משתנה בין אדם לחברו, ואף אצל אותו אדם בין רגע
למשנהו. העדפת הזמן של פלוני בן שלושים אולי קטנה מזו שתהיה לו בגיל שמונים. בגיל
שלושים הוא יהיה מוכן ברצון לדחות את הטיול להרי האלפים בשביל לחסוך לבית חדש
למשפחתו, בעוד שבגיל שמונים הוא צפוי לחשוב "היי, כדאי שאגיע לשם
עכשיו!" ולמרות זאת, הדבר אינו מצביע על איזו "פונקציה" אשר
"קובעת" את היחס בין העדפת הזמן והגיל. גם השינוי הבא בהעדפת הזמן יכול
להתרחש: בגיל שלושים אלמוני לא חושב על שום דבר חוץ מ"לחיות את הרגע",
ואילו בגיל שמונים קרנות הנאמנות של הנכדים הן הן בראש מעייניו.
אלה
הם חלק מהגורמים הפסיכולוגיים המשפיעים על העדפת הזמן. אבל העדפת הזמן עצמה מתגלמת
בפעילות האנושית, ללא קשר להשפעות הפסיכולוגיות. אלמלא היינו מעדיפים, בהינתן שאר
הגורמים זהים, את אותו סיפוק יותר מוקדם מאשר מאוחר, לעולם לא היינו פועלים. לכל
סיפוק היינו אדישים אם יגיע מחר או בעוד נצח נצחים. כפי שכתב מיזס ב"פעילות
אנושית":
“עלינו
להבין כי האדם שאינו מעדיף את הסיפוק בעתיד הקרוב על פני זה שבתקופה היותר מרוחקת
לא יגיע לעולם לידי צריכה או הנאה כלשהי כלל.”
אין
שום "מובן כלכלי" שבו נוכל לומר כי העדפת זמן אחת טובה מחברתה. לכן,
מנקודת מבט כלכלית, אין שום רמה "נכונה" של חסכונות. חלק מבני האדם
רוצים "לחיות את הרגע" בעוד שאחרים חוסכים בקרן עם הפרשות קבועות.
הכלכלה אינה יכולה להגיד כי אחד מהם צודק ואחר טועה. אבל היא כן יכולה לברר את
הנסיבות שבהן הפרט יבחר לחסוך, וכן לציין כמה תוצאות של נסיבות אלה.
נוכל
כעת לבחון את החלטתו של ריץ' לחסוך בדיוק רב יותר. נגיד כי על ריץ' להקריב צריכה
של עכברוש אחד ביום, במשך שבוע, כדי להשיג את הזמן הדרוש לבניית מלכודת אחת.
בנוסף, נניח שהוא מצפה שהמלכודת תחזיק מעמד שבוע ימים, שבמהלכם הוא יתפוס 14
עכברושים יותר מאשר היה תופס ללא המלכודת. בצורה גסה נוכל לומר כי עליו להקריב
שבעה עכברושים כעת, כדי לזכות בארבעה-עשר בעוד שבוע. שיעור ההחזר השבועי שלו על
השקעה זו הוא 100 אחוז.
אם
ריץ' אכן יבחר לייצר מלכודות, נוכל לומר כי הוא מעריך פחות עכברוש אחד היום מאשר
שני עכברושים בעוד שבוע. שיעור ההחזר השבועי של 100 אחוז היה מספיק כדי לשכנע אותו
להחליף צריכה עכשווית בצריכה עתידית. אם הוא מחליט לא לייצר, נדע כי הוא מעריך
עכברוש אחד כעת יותר משני עכברושים בעתיד. שיעור ההחזר של 100 אחוז לא היה
מספיק כדי לשכנע אותו להחליף עכברושים עכשיו בעכברושים עתידיים. עוד נשוב לנושא זה
בפרקים 7 ו8 כשנדון בשערי ריביות בכלכלת שוק.
חשוב
לציין, כי הערכותיו של ריץ' תלויות בנסיבות. אילו הוא היה מוצא פתאום ארגז של
שימורי סרדינים וקרקרים שצוות הצילום השאיר אחריו, החלטתו הייתה משתנה באופן
דרסטי. זכרו, כי על פי חוק התועלת השולית, כל היחידה הנוספת של המוצר נחשבת לבעלת
ערך נמוך יותר בעיני הפרט מאשר קודמתה. אולי היום אהיה מוכן לשלם 50 דולר תמורת
חתול, אבל כשיהיו לי 300 חתולים אני אשלם כדי להיפטר מהם.
לכן,
כשברשותו מלאי רחב של מזון לצריכה עכשווית, צפוי ריץ 'לוותר בקלות רבה יותר על
תפיסת עכברוש היום על מנת לבנות מוצרי הון שיבטיחו אספקה גדולה יותר של מזון
בעתיד. לעכברוש הנוסף היום יש פחות ערך בעיניו, מאשר לפני מציאת הארגז, מאחר
והסרדינים והקרקרים מספקים את אותו הצורך כמו עכברושים - ובטח גם טעימים יותר.
אין
להסיק מכך איזשהו חוק אוניברסלי כגון "העשירים חוסכים יותר מאשר העניים".
אין שום חוקים יציבים הקובעים איזה ערך ייתן אדם מסוים לסיפוקים עתידיים ואיזה-
לעכשוויים. כולנו שמענו על איזו גברת זקנה שכל חייה עבדה כמזכירה, בשביל שכר די
צנוע, וניהלה אורח חיים צנוע למדי. לאחר מותה נדהמו חבריה לגלות כי הגברת צברה הון
עתק בניירות ערך. לא פחות מוכרים הסיפורים על עשירים מופלגים, המבזבזים הון עתק על
אורח חיים ראוותני.
חוק
התועלת השולית תקף לא רק בצריכה, אלא גם בחיסכון. לכל דולר נוסף שנחסך יהיה ערך
נמוך יותר בעיני החוסך, מאשר לדולר הקודם. אם יש לכם בבנק 50 דולר, ההזדמנות לשים
בבנק עוד 50 תיראה הרבה יותר חשובה מאשר אילו היו לכם בבנק 50 מיליון.
אפילו
בכלכלה כה פשוטה, למוצרי ההון יש מבנה. העלינו בדמיוננו שריץ' הכין לעצמו פטיש,
מסמרים ומסור. בין הפטיש למסמרים יש יחסים ראויים לציון, הם מוצרים משלימים
(Complementary Goods). ללא הפטיש אין מה שיקבע את המסמרים, וללא
המסמרים אין לפטיש מה לקבוע. בכל יום אנחנו פוגשים מוצרים, אשר ללא מוצרים אחרים,
משלימים, אין בהם תועלת: רדיו נישא וסוללות, מגבר וחלק מהרמקולים, מנורה חשמלית
והנורה. בכל אחד מהמקרים הנ"ל המוצרים מאבדים חלק מערכם או אפילו את כולו, אם
אין מוצר משלים בנמצא. אם איזשהו ממציא יגלה דרך להשתמש בעובש הגדל בחדר האמבטיה
כמקור תאורה זול וזמין, והיצרנים יפסיקו לייצר נורות חשמל, הערך היחיד שיישאר
למנורות החשמל הקיימות יהיה כפריטי נוסטלגיה.
ניתן
לכנות זאת המבנה האופקי של ההון. כבר הצגנו את המבנה האנכי: ניתן לסדר את ההון
כמוצרים מסדר שני המשמשים לייצור מוצרי צריכה, מוצרים מסדר שלישי המשמשים לייצור
מוצרים מסדר שני וכן הלאה. עד כה הכלכלה של ריץ' לא התקדמה מעבר לסדר השלישי, אבל
ניתן לראות בקלות איך העקרונות שלנו יהיו תקפים לכל סדר מוצרים שאנשים ירצו לייצר.
ערכו
של מוצר ההון תלוי במיקומו במבנה ההון. מוצר מסדר גבוה יאבד את ערכו אם כל המוצרים
מהסדרים הנמוכים, שהוא היה מייתר, יאבדו את ערכם. אם לריץ' כבר לא יהיה שימוש
למלכודות ולחביות, והוא לא יצליח לחשוב על עוד משהו שניתן לבנות בעזרת הפטיש
והמסמרים, הרי שגם הפטיש והמסמרים גם יאבדו את הערך בעיניו. כפי שציינו לעיל, ערכם
של כל מוצרי ההון קיים, בסופו של דבר, בזכות יכולתם לייצר מוצר צריכה כלשהו.
חשיבותו
של מבנה ההון עולה כפליים כשאנו מתחילים לבחון כלכלות מורכבות יותר. מבנה ההון
יהיה קריטי כשנבחן את הסוציאליזם. אבל רק כאן, בכלכלות הכי פרימיטיביות, אנחנו
יכולים לראות את עקרונות היסוד הכי בסיסיים בצורה הכי בהירה - וזו הסיבה, כפי
שציינתי, שאנחנו טורחים לבחון אותם בכלל. אבל כדי להמשיך הלאה, עלינו להוסיף
מורכבות לתמונה שלנו: בתור שלב ראשון, נוסיף עוד אנשים לעולמו המבודד של ריץ'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה