יום שבת, 9 באפריל 2011

ג'ן קלהאן -כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 2

פרק 2
שוב לבד, שלא כרגיל
על הנסיבות הכלכליות של פרט מבודד


ניסויים מחשבתיים
סיימנו את ההקדמה במחשבות על ריץ', מתכנית הטלוויזיה "הישרדות" אשר ננטש על אי בודד. האם חוקי הכלכלה עדיין תקפים לגביו? יתרה מכך, מה הטעם לחקור את מצבו של הפרט המבודד? האדם הוא יצור חברתי, לא כן? האין העניין שלנו בכלכלה מבוסס על האפשרות ליישמה במצב האמיתי, בו אנחנו חיים באינטראקציה עם אינסוף בני אדם אחרים?
אמנם נכון שהאדם הוא יצור חברתי, אלא שבחינת מצבו של הפרט המבודד בשביל הכלכלה, כמוה כבחינת התנהגות חלקיקים בודדים בכור גרעיני בשביל הפיזיקה. בתנאי הפרט הבודד עולים עקרונות היסוד של הכלכלה באופן ברור ביותר, ואלה הם העקרונות אותם אנחנו מחפשים. קרל מנגר אמר ב"עקרונות הכלכלה" (“Principles of Economics”):
"בדברים דלהלן עמלתי לצמצם את התופעות המורכבות של הפעילות הכלכלית האנושית למרכיביה הפשוטים ביותר אשר עדיין ניתנים לתצפית מדויקת... (וכן) לחקור את האופן בו התופעות המורכבות יותר מתפתחות ממרכיביהן בהתאם לעקרונות מוגדרים.”
הכלכלנים האוסטריים, בביסוסם את הכלכלה על הבחירה האנושית, מחויבים לאינדיבידואליזם מתודולוגי (Methodological Individualism) , מאחר ורק הפרטים הם המקבלים את ההחלטות. כשאנו מנתחים מצב, בו נוכל להגיד בשפת היומיום כי הקבוצה "בחרה", נראה כי הבחירה נעשתה על ידי פרט אחד או יותר. אולי רודן בחר בשביל אומה שלמה, או תושבי עירה בחרו בהצבעת הרוב. בלי קשר לנסיבות , הבחירה הראשונית התרחשה במוחם של הפרטים.
בעצם, כשאנו אומרים שהפרט שייך לקבוצה, אנו מתכוונים כי הוא נחשב לחלק מהקבוצה על ידי פרט(ים). חברות בקבוצה קיימת במוחם של בני האדם. האם הקהל המסתובב מחוץ לביתך הוא קבוצה של עוברי אורח אקראיים, או אספסוף זועם? הדבר תלוי במשמעות אותה מייחסים חברי הקבוצה להמצאות שלהם שם. אם הם החליטו למחות בצורה אלימה על ההחלטה שלך למלא את החצר בציפורי הפלמינגו, הרי שהם אספסוף. באופן דומה, טבעו של הקהל שמצטופף באצטדיון תלוי במה שהפרטים מאמינים שהוא סיבת ההתאספות. אנחנו יכולים לאפיין את הקבוצה הזאת כמעריצי מרלין מנסון, או כנוצרים אוונגליסטים אך ורק על סמך המשמעות שהמשתתפים מעניקים לכינוס . שום סקירה פיזית של זירת האירוע לא תספק לנו את המידע. אם, כתוצאה של בלבול לוחות הזמנים , מרלין מנסון היה מגיע לכנס אוונגלי, זה לא היה הופך את המשתתפים למעריציו, ולא אותו - לכומר נוצרי.
טוב ויפה, אתם יכולים להגיד, אבל למה אנחנו רק מדמיינים את מצבו של ריץ' על האי? האם לא יכולנו להפוך את הכלכלה למדע "אמיתי", אמפירי, על ידי ביצוע ניסויים אמתיים, כמו שפיזיקה עושה, במקום לעסוק רק בניסויים מחשבתיים? בהתחשב בהצלחה האדירה של האמפיריציזם במדעי הטבע, מפתה מאוד לפחות לנסות את השיטה. אבל עלינו להיות זהירים - רק בגלל שהמקבת היא כלי נהדר לניפוץ סלעים , לא הופך אותה לכלי הנכון לחתוך עגבניות. ניסויים כאלה אינם חסרי ערך - ואכן, חתן פרס הנובל ורנון סמית (Vernon Smith) עשה עבודה חשובה בתחום - אבל אנחנו לא יכולים להסתמך עליהם כמו שאנחנו עושים זאת במדעי הטבע.
המכשול הראשון בניסיון להעמיד מחקר כלכלי על בסיס אמפירי מוצק הוא כי בני-האדם מתנהגים בצורה שונה כשהם יודעים שמסתכלים עליהם. כעת, אנשים רבים מכירים את תפקיד ה "מתצפת" בפיזיקת הקוונטים, שם נראה כי ברמת החלקיקים הסאב-אטומיים, האנרגיה, שהיא נושא המחקר של הפיזיקה, מתנהגת בצורה שונה כאשר היא "מתוצפתת". (מה זה בדיוק המשמעות של "מתוצפתת" מהווה נושא לוויכוחים לוהטים בפירוש מכניקת הקוונטים ונמצא בהחלט מחוץ לתחומי ספר זה.) האין אותה בעיה בדיוק ניצבת בפני הכלכלה?
אבל התנהגות החלקיקים הסאב-אטומיים משתנה באופן צפוי, שניתן לתיאור מתמטי , בהתאם לכך האם מתצפתים עליהם או לא. האור מתנהג כמו גל כשאנחנו לא מנסים לאתר חלקיקים, וכחלקיק כשאנחנו מנסים לעשות זאת, אבל הוא עושה זאת כל הזמן. הוא לא יכול לבחור להתעלם מה"מתצפת", או ללמוד אודות הניסוי ולשנות את התנהגותו בהתאם. לא כן האנשים!
בני-האדם, כנושאי הניסויים, כן מנסים ללמוד אודות הניסוי, והם מנסים לשנות את ההתנהגות שלהם על סמך מה שהם למדו. למשל, אם עורך הניסוי הוא מישהו שהם מחבבים, הם לעתים קרובות ינסו לנחש מה התוצאה הרצויה בשבילו, ו"לסדר" אותה.
עצם הידיעה כי הם משתתפים בניסוי משנה את ההתנהגות גם כן. "הישרדות" לא היווה בחינה כיצד אנשים פועלים כשהם נמצאים בקבוצה קטנה עם משאבים מינימליים. כל משתתף ידע כי הוא או היא יהיו בסדר, ככל שיהיה בכוח צוות הטלוויזיה לדאוג לכך. לא יתנו להם לרעוב למוות, או לנסות להרוג אחד את השני, או לסבול ממחלות מסוכנות ללא הסיוע הרפואי הנחוץ. כל אחד מהם ידע כי מצלמים אותם, הם מתחרים אחד עם השני על פרס, עם זמן מוגדר מראש לשהייה המשותפת על האי. לא היה להם שום עניין לשתף פעולה מעבר למינימום הנחוץ כדי להימנע מכך שיעיפו אותם מהאי, ולא היה שום תמריץ להקמת מבנה חברתי יציב.
ניתן לראות ב"הישרדות" ניסוי הבוחן כיצד בני האדם מתנהגים במסגרת תכנית טלוויזיה המציבה בפניהם אתגר "הישרדותי", בתנאים שנקבעו מראש על ידי ההפקה. ואפילו להסתכלות כזו שימושיות מוגבלת ביותר, מאחר והמתמודדים העתידיים, שישתתפו בעונה השניה, היו לומדים משהו מן העונה הראשונה, והיו משכללים את ההתנהגות שלהם בהתאם. אינני מכיר שום פרשנות של מכניקת הקוונטים הטוענת שהפוטונים לומדים מזה שמתצפתים עליהם. הם מתנהגים באותה דרך מסוימת בכל פעם שמנסים לאתר את החלקיקים - הם אפילו לא מנסים להתחכם עם אמצעי המדידה. העובדה כי בני-האדם לומדים הופכת ניבוי מדויק לבלתי אפשרי. זה אומר שלעולם לא נגלה בהתנהגות אנושית גדלים קבועים כגון מהירות האור בתנאי ריק, או יחס כמותי בין אטומי מימן וחמצן במולקולת מים. השפעות של למידה עתידית על ההתנהגות אנושית אינם ידועים בהגדרה. אנחנו לא יכולים לדעת את מה שטרם למדנו, אחרת פירוש הדבר היה שכבר למדנו את זה.
בגלל שבני-האדם מבינים את רעיון הניסוי ומתחשבים בעובדה שהם משתתפים בכזה, אין אנו יכולים לבחון את הפעילות האנושית באותו אופן שבו אנחנו בוחנים התנהגות של פוטונים. במקום זאת, עלינו לבודד בראשינו את המרכיבים הבסיסיים של הפעילות האנושית. ננסה לבודד את המרכיבים האלה על סמך העובדה שאנו עצמינו בני-האדם ומשתמשים באותו הגיון של פעולה כמו הפרט הבודד שלנו.


הולדת הערך
ובכן, ריץ' נשאר לבד על האי, בלי לדעת מתי יצילו אותו. אילו תובנות יכולה הכלכלה לספק למצבו?
ראשית, על ריץ' לבחור תכלית לניצול זמנו על האי. טוב, אז הוא תקוע שם נכון לעכשיו. אם נקבל את זה כתנאי הבסיסי, כיצד עליו לפעול? לענות על שאלה זו פירושו לבחור תכלית. אולי מטרתו תהיה לשרוד עד שיצילו אותו. בעוד שתכלית זאת נראית סבירה ביותר, עלינו להבין שתכליות אחרות אפשריות גם כן. מנקודת מבטה של הכלכלה, שום תכלית מסוימת אינה תקפה פחות או יותר מחברתה (יש להדגיש שוב את הנקודה החשובה כי זה אינו אומר כי הכלכלה חושבת שכל מערכות הערכים באשר הן טובות באותה מידה. הכלכלה פשוט לא מנסה לפתור את הסוגיה מה אנחנו צריכים להעריך.)
נגיד שריץ' הוא מאמין אדוק בדת הג'ייניזם. פגיעה בכל יצור חי באשר הוא מנוגדת בהחלט לערכיו הדתיים. בזמן שהוא מסוגל לגרד אגוז קוקוס אחד או שניים, הוא מבין כי כאשר הוא מוותר על כל שפע העכברושים השורצים באי, אותם היה יכול לצלות על האש, הוא הולך לאט-לאט לגווע ברעב. אבל הוא בוחר לדבוק באמונתו. האם זה אומר שריץ' התעלם מהכלכלה או התנהג באופן בלתי-רציונלי? בעוד שמספר אסכולות בכלכלה היו עונות בחיוב, תשובתה של הכלכלה האוסטרית היא "לא" מפורש. ריץ' פשוט מנסה להגשים את התכלית בעלת הערך המרבי בשבילו, ציות למצוות דתו.
בכל מקרה, הבה נדמיין כי ריץ' אכן בוחר בהישרדות כתכליתו העליונה. כדי לשרוד הוא זקוק למים, מזון, מחסה ומנוחה. אלה הם האמצעים להשגת התכלית. אבל המחסה עוד לא בנוי. המזון זמין , אבל מפוזר ברחבי האי, ויידרש מאמץ מסוים להשיגו. יש על האי מעיינות, אבל כמות המים הנובעים מהם היא מזערית.
מאחר וריץ' חייב להפעיל עוד אמצעים נוספים להשגת מים, מזון, מחסה ומנוחה, הם הופכים אפוא לתכליות-משנה. המזון הוא אמצעי להשגת תכלית ההישרדות, אבל הוא גם תכלית המושגת באמצעות ציד עכברושים. כל דבר יכול להיות גם אמצעי מנקודת מבט א', וגם תכלית מנקודת מבט ב'.
ובכן ריץ' מוצא את עצמו במצב הדומה לזה של שאר בני האדם. יש לו מספר תכליות, ואמצעים מוגבלים בעזרתם הוא יכול להשיג את את התכליות הללו. הוא חייב לכלכל את האמצעים כדי להשיג את התכלית בעל הערך הגבוה יותר. למשל, אם הוא יקדיש את כל זמנו לבניית המחסה, לא יהיו לו מזון או מים.
ריץ' חייב לכלכל את זמנו. בנוסף, עליו לחסוך משאבים אחרים. הוא לא יכול לקטוף את כל אגוזי הקוקוס מהעץ בבת אחת, רק כדי שאלה שהוא לא יספיק לאכול ירקבו. אמנם הוא היה רוצה להשתמש במים לבישול, אבל אם כמות המים מספיקה רק לשתייה, אז הוא ישתה אותם על מנת לשרוד.
איך ריץ' מחליט כיצד לנצל את האמצעים המוגבלים? כדי לעשות זאת הוא חייב לבחור. אפילו אחרי שהוא בחר הישרדות כמטרתו העיקרית, הוא עדיין חייב לבחור כיצד להשיג זאת. וכל עוד ניתן לספק את הצרכים הבסיסיים בפחות מהמאמץ המרבי האפשרי, הוא צריך גם להחליט מה לעשות במאמץ הנותר. אולי ריץ' הוא גאוותן, ומאוד אכפת לו כיצד הוא יראה כשיבואו להציל אותו. במקרה כזה הוא יבזבז חלק גדול מזמנו הפנוי בטיפוח הופעתו החיצונית. אם הוא טיפוס עם רמת רגישות גבוהה לסיכונים, ייתכן ויוציא את זמנו על אגירת מזון. אם הוא מדען, יכול להיות שהוא יבצע ניסויים על החי והצומח באי.
אין זה מעניינה של הכלכלה כיצד מגיע ריץ' להערכותיו. היא לוקחת כנקודת פתיחה את העובדה כי בני האדם מעריכים דברים מסוימים יותר מדברים אחרים, ושפעולותיהם מצביעות על ההערכות הללו. בשביל הכלכלה זהו נתון מוחלט כי מה שמוערך יותר נבחר ומה שמוערך פחות ננטש. זהו ההיגיון הבסיסי של הפעילות האנושית, ויצורים תבוניים אשר אינם מצייתים לו יהיו מאוד בלתי-מובנים לנו.
נגיד שיכולתי לקחת חופשה באתונה, אבל אני בוחר באיסטנבול במקום. לא יהיה זה מדויק להגיד שאני "באמת העדפתי את אתונה" ובכל זאת בחרתי באיסטנבול. העובדה שבאמת נסעתי לאיסטנבול היא היא תמצית ההעדפה. יכול להיות שמחירי הטיסה לתורכיה היו נמוכים יותר, או אולי בגלל שאישתי רצתה את איסטנבול ואני לא רציתי להתווכח איתה. בכל מקרה בחרתי באיסטנבול והעלויות הכרוכות בנסיעה לשם בגלל שהעדפתי אפשרות זו על פני אתונה והעלויות הכרוכות בנסיעה לשם.
כשאנו אומרים שבחירתי באיסטנבול מראה כי העדפתי אותה, אין הכוונה כי לאחר מעשה אני לא יכול להחליט כי טעיתי בהערכתי. אחרי שאחזור, אני יכול להחליט כי איסטנבול היא לא בשבילי ושהייתי צריך לבחור באתונה. עלינו להבחין בין הערכות של העתיד לבין הערכות כלפי העבר. הפעילות מניחה קיום של למידה, והלמידה מניחה כי לפעמים כשאני בוחר בא', אני מגלה שבאמת הייתי צריך לבחור בב'.
הרעיון שאנחנו תמיד בוחרים את מה שאנחנו מעדיפים נראה קיצוני מדי. תוכלו לטעון נגדו: "איש אינו מעדיף ללכת לרופא שיניים, ובכל זאת אנשים הולכים." ההצהרה הזאת טובה לשיח היומיומי, אבל על הכלכלה להיות מדויקת יותר. בבחירתם בני האדם שוקלים את היתרונות של לא ללכת לרופא שיניים (למשל הימנעות מקידוח דנטלי) מול העלויות (למשל שיניים רקובות.) העובדה שאנשים אכן הולכים מראה כי הם מעדיפים את רופא השיניים על פני החלופה של שיניים רקובות, למרות הכאב הכרוך. מה שהתכוונתם אליו, במונחים מדויקים יותר, הוא שכולם היו רוצים ששיניהם ישארו בריאות תמיד, ואיש לא יזדקק לרופא שיניים.
הכלכלה אינה עוסקת בעולם של משאלות ושאיפות בעלמא, פרט למקרים בהם החלומות בהקיץ הללו מתגשמים בפעולה. בשפת היומיום, אנחנו יכולים להגיד, בזמן טיול ארוך: "הייתי מעדיף תה קר כשנחזור הביתה." זוהי בעצם תכנית לפעילות. אבל בשביל הכלכלה מה שנחשב זו הפעילות עצמה, והתכנית חשובה כל עוד היא משפיעה על הפעילות. העדפות, מנקודת מבטה של הכלכלה הופכות לממשיות ברגע הבחירה. תוכלו להצהיר ללא הרף כי אתם מעדיפים להרזות על פני אכילת פרוסת עוגה. הכלכלה מתעלמת מהצהרות מעין אלה. כל עניינה הוא מה תעשו כשיוגש הקינוח.
ובכן ריץ' בוחר ומחלק את זמנו. נגיד שהוא מקדיש את ארבעת השעות הראשונות של היום להשגת מזון, את שתי השעות הבאות לאיסוף מים ואת ארבעת השעות הנוספות לבניית סוכה למחסה. בשאר הזמן הוא נח.
מטרתן של כל הפעולות הללו היא סילוק ישיר של אי-נוחות מסוימת. המזון מספק ישירות את הרעב של ריץ', המים מרווים את צימאונו, והסוכה מספקת את רצונו להשיג מחסה מהרוח והגשם. אפילו זמנו הפנוי מכיל פעילות בעלת תכלית מוגדרת - מנוחה. כל עוד ריץ' מסוגל פיזית להמשיך לעבוד, לעצור ולנוח מהווה בחירה.
אנחנו נבחן את הרגע בו ריץ' מקבל את החלטתו , מאחר והיא מדגימה תובנה קריטית, בעזרתה פתר קרל מנגר את בעיית הערך אשר הטרידה את הכלכלה הקלאסית1. נדמיין שריץ' קושר מוטות בשביל הסוכה. הוא כבר אכל ושתה, והבנייה מתקדמת יפה. מה גם, הוא מתחיל להרגיש עייפות קלה.
באיזה שלב הוא יפסיק לעבוד? זה יקרה בנקודה בה הסיפוק אותו ריץ' מצפה להשיג מה"יחידה" הבאה של עבודה יהיה נמוך מזה של "יחידת" המנוחה הראשונה שלו. עובדה זו נובעת מעצם קיומה של הבחירה. מאחר ולבחור פירושו להעדיף, כפי שראינו, ריץ' ימשיך לעבוד כל עוד הוא יעדיף את התמורה שהוא מצפה לה מיחידת עבודה הבאה על פני זו של יחידת המנוחה.
ה"יחידה" המדוברת היא פשוט אותה חלוקה. מחשבתית בה ריץ' משתמש לחלק את זמנו. היחידה הבאה יכולה להיות, למשל, קשירת זוג המוטות הבא, או קטיפת עוד אגוז הקוקוס. היחידה תהיה, ככל הנראה פעולה שאם לא מסיימים אותה, לא כדאי להתחיל בה בכלל. לריץ' אין טעם להרים אגוז קוקוס, אבל אז לשמוט אותו ולחזור לסוכה בלי שהאגוז הונח בסל האיסוף. אורך זמן "קלנדרי" שריץ' יתייחס אליו כאל יחידה ישתנה ממטלה לחברתה ומיום ליום, אפילו בשביל אותה מטלה עצמה - הרי השיקול הוא סובייקטיבי. מה שמשנה היא המטלה המסוימת אותה ריץ' שוקל כפעולתו הבאה ברגע שהוא יסיים לעבוד באותו יום.
ריץ' עומד להתחיל לקשור עוד קבוצה של מוטות, כשלפתע הוא מרגיש כאב בגבו. "המממ" הוא חושב לעצמו "האם הגיע הזמן לנוח?" הוא עומד לבחור בין הסיפוק שהוא מאמין שיקבל מקשירת סט המוטות הבא לבין הסיפוק שהוא יקבל מתוספת של עוד כמה דקות למנוחה. בגלל שההעדפה קשורה בבחירה מסוימת בין אמצעים מוגדרים המכוונים למטרות מוגדרות, בחירה כלכלית אינה בוחרת בין רעיונות מופשטים. ריץ' אינו בוחר בין "עבודה" ל"מנוחה", אלא בין כמות מוגדרת של סוג מסוים של עבודה, לבין כמות מוגדרת של מנוחה, והוא עושה זאת בהקשר הרחב של הנסיבות המסוימות.
תובנה זו פותרת את פרדוקס הערך אשר רדף את הכלכלנים הקלאסיים. " מדוע זה" הם תמהו "למרות שערכם של המים הרבה יותר גבוה מזה של יהלומים, אנשים משלמים כה הרבה בשביל היהלומים וכה מעט, לפעמים שום דבר, בשביל המים?" כדי לכסות על פער זה, פותחה תורת ערך העבודה הרת-האסון, אשר ניסתה להשוות בין ערך הטובין לבין כמות העמל שהושקעה בהפקתם. קרל מרקס ביסס את רובה של מחשבתו הכלכלית על תורת הערך הזאת.
"אבל רגע", אתם יכולים לשאול, " המים עדיין שימושיים יותר מאשר היהלום, לא כן?" התשובה היא "זה תלוי". זה תלוי לגמרי בהערכותיו של האיש האמור לבחור. אם מציעים חבית של מים לאדם המתגורר ליד נחל צלול היורד מן ההרים, ייתכן ולא יעריך את החבית כלל. הנחל מספק לו די והותר מים, כך שערך המים הנוספים שבחבית שואף לאפס. (ייתכן והערך אפילו שלילי - יתכן והחבית מפריעה לו באיזשהו אופן.) אבל לאותו האיש אין יהלומים, ואולי הוא ימצא את האפשרות לרכוש אחד מפתה ביותר. ברור כי האדם יעדיף את היהלום על פני המים.
אבל אפילו לאותו אדם עצמו, אם נשנה את נסיבותיו, הערכותיו יכולות להשתנות מהקצה אל הקצה. אם הוא חוצה את מדבר הסהרה, והיהלום כבר בכיסו, אבל אזלו לו המים והוא עומד למות מצמא, רוב הסיכויים שהוא יחליף את היהלום אפילו תמורת כוס אחת של מים. (כמובן, אם הוא קמצן, ייתכן והוא עדיין יעריך את היהלום יותר מהמים, אפילו תוך סיכון חיים.) ערך הטובין הוא סובייקטיבי אותם יהלום וחבית-מים יקבלו ערך שונה אצל אנשים שונים או אפילו ערך שונה על ידי אותו האדם עצמו בזמנים שונים. מנגר כותב:
"ערך הוא, אפוא, אינו דבר הגלום בטובין, אינו תכונה חיצונית המאפיינת אותם , אלא רק את החשיבות שאנו מייחסים לראשונה לצרכינו... ובהתאם מתפשטת על הטובין הכלכליים... ויוצרת את סיפוק הצרכים שלנו.” (עקרונות הכלכלה”)
ניתן להשתמש באמצעים רבים ליותר מתכלית אחת. ריץ' יכול למצוא מגוון שימושים למים. הוא ישתמש תחילה באמצעים רב-תכליתיים אלה למטרות שהוא מרגיש שהן חשובות יותר. לעובדה זו מגיעים לא מתוך סקירה של פעולות רבות, אלא מתוך הכרח לוגי. אנו יכולים להגיד שהמטרה הראשונה היא החשובה לריץ' בדיוק בגלל שהוא בחר לספק אותה לפני הכל.
מאחר וריץ' קבע את הישרדותו כמטרה ראשונית, הוא ישתמש בדלי המים הראשון שהוא יכול לדלות לצורך שתייה. רק כשהוא בטוח שיש לו מספיק מים כדי לא לגווע בצמא הוא ישקול להשתמש בחלק מהם לאפיה. מאחר וכל דלי מים הבא ילך למטרה חשובה פחות, יוצא מזה כי בשביל ריץ, כל דלי נוסף הוא בעל ערך נמוך יותר מהדליים הקודמים. התועלת (Utility) שריץ' מפיק מכל דלי נוסף הולכת ופוחתת. בעת הבחירה, מה שחשוב הוא תמיד היחידה הבאה שתושג, או הראשונה שתדחה. הכלכלנים מכנים אותן היחידות השוליות (Marginal Units) , וקוראים לעיקרון זה בשם "חוק התועלת השולית הפוחתת" )Law of Diminishing Marginal Utility).
השוליים עליהם מדובר אינם תכונה פיזית של הנושא, ולא ניתן לקבוע אותם על ידי חישוב אובייקטיבי. השוליים הם הקו בין ה"כן" וה"לא", בין בחירה ודחיה. היחידה השולית היא אותה יחידה לגביה אתם מחליטים: האם להישאר עוד שעה בעבודה? האם להישאר במסיבה ולשתות עוד כוסית? האם להאריך את החופשה ולהישאר עוד יום בבית המלון? השאלות הללו שונות בהחלט משאלות כגון: "האם עבודה זה דבר טוב?" "האם מסיבות זה כיף?" "האם ניתן להרגע בחופשה?" מה שעומד על הפרק הוא האם שעת העבודה הבאה תביא יותר תועלת מאשר שעת נופש. האם המנוחה כתוצאה מהגדלת הזמן הפנוי שווה את זה? ההחלטות שלנו נעשות בשוליים, ובקשר ליחידה השולית.
כשריץ' מתחיל את יומו, התועלת השולית שהוא מצפה לה משעת עבודה גבוהה בהרבה מזו של שעת נופש. אם לא יתחיל לעבוד, לא יוכל לאכול או לשתות! אבל כל שעה עוקבת מוקדשת למטרה חשובה פחות מזו של קודמתה. לבסוף - נגיד אחרי עשר שעות- ריץ' מגיע לנקודה בה הסיפוק לו הוא מצפה משעת עבודה נוספת נופל מתחת לזה שמצופה משעה נוספת של מנוחה. התועלת השולית של השעה המתוכננת הבאה נמוכה מזו של שעה מתוכננת של נופש, וריץ בוחר לנוח.
שאלת ההערכה נפתרת ברגע קבלת ההחלטה. בגלל שכל פעילות מכוונת אל העתיד הבלתי-וודאי, תמיד קיימת אפשרות לטעות. אולי ריץ' החליט שהוא אסף די מזון לאותו יום ומחליט לחטוף תנומה. בזמן שהוא ישן קוף גונב חצי מאגוזי הקוקוס שהוא אסף. בדיעבד עשוי ריץ' להתחרט על ההחלטה ולהחליט כי היה עליו להקדיש יותר זמן לאיסוף מזון, או לבנות גדר במקום. ייתכן ובפעם הבאה שעליו לקבל החלטה דומה יהיו הערכותיו שונות. ריץ' למד מהחוויה.
חוסר הוודאות של העתיד מגולם בעצם האפשרות של פעילות. בעולם בו העתיד ידוע בוודאות מדויקת, שום פעילות אינה אפשרית. אם אני יודע את מה שיקרה, ואין כל אפשרות לשנות את זה, אז אין טעם גם בלנסות. אם אני יכול לפעול כדי לשנות את מסלול האירועים העתידיים, הרי העתיד אינו וודאי ככלות הכל!
העובדה כי אפשר להתחרט אחר כך על פעילות קודמת אינה מבטלת את העובדה שבני האדם בוחרים את מה שהם מעדיפים באותו הרגע בו הם צריכים להחליט. כשהאדם יתעורר עם חמרמורת קשה בבוקרו של יום ראשון, הוא עשוי להתחרט על המסיבה של הלילה הקודם. ועדיין במוצאי שבת אותו אדם העדיף ללכת למסיבה על פני להישאר במיטה בבית.
אמת הדבר כי "להט של תשוקה" גורם לפעילות מסוימת להיראות רצויה הרבה יותר, מאשר הייתה נראית בזמן הרהור רגוע. ואף על פי כן, אוהד בזמן המשחק, גם כשהוא כה משולהב מעלבונות של אוהד הקבוצה המתחרה, עד שהוא "חייב להחטיף לו", ימנע מלעשות זאת אם קבוצה של שוטרים חמושים תתייצב בינו לבין יריבו. אדם נשוי, כה שטוף זימה עד שהוא" לא מסוגל שלא להתחיל עם בחורות", עדיין יעצור אם אשתו תופיע פתאום.
רגשות עמוקים הם עוד גורם שבא בחשבון בעת קבלת ההחלטה. העובדה כי אנשים מסוגלים לפעמים לעמוד בפני להט התשוקה מראה, כי גם בתנאים אלה אנשים בוחרים. רק במקרים כגון שלב מתקדם של שיכרון, ממש לפני אבדן ההכרה, או בגיל ינקות, או במצב של סניליות בעקבות הגיל המתקדם , או בעקבות פגיעה מוחית חמורה אין בני האדם מסוגלים לבחור. אבל כל האנשים האלה אינם שחקנים כלכליים, והכלכלה אינה מנסה לתאר את ההתנהגות של האנשים האלה בתנאים הללו.
אפילו לאדם המודע לגמרי, ישנם רגעים בהם הוא פשוט מגיב. אין תכנית או משמעות במשיכת היד שנגעה בתנור לוהט, או בהתכופפות בעקבות שמיעת רעש עז. הכלכלה אינה מדע של תגובות, אלא של התנהגות תכליתית. הכלכלה היא מסע מתמשך של תגליות על השלכות הפעילות האנושית.






































1 באחד המקרים המרתקים של תגלית מקבילה שהתרחשו לאורך ההיסטוריה של המדעים, לאון ולראס, וווליאם סטנלי ג'אבונס, שעבדו בנפרד ממנגר, הגיעו בתחילת שנות השבעים של המאה ה19 לפתרונות דומים לבעיה זו.בגלל שבני-האדם מבינים את רעיון הניסוי ומתחשבים בעובדה שהם משתתפים בכזה, אין אנו יכולים לבחון את הפעילות האנושית באותו אופן שבו אנחנו בוחנים התנהגות של פוטונים. במקום זאת, עלינו לבודד בראשינו את המרכיבים הבסיסיים של הפעילות האנושית. ננסה לבודד את המרכיבים האלה על סמך העובדה שאנו עצמינו בני-האדם ומשתמשים באותו הגיון של פעולה כמו הפרט הבודד שלנו.



הולדת הערך
ובכן, ריץ' נשאר לבד על האי, בלי לדעת מתי יצילו אותו. אילו תובנות יכולה הכלכלה לספק למצבו?
ראשית, על ריץ' לבחור תכלית בשביל זמנו על האי. טוב, אז הוא תקוע שם נכון לעכשיו. אם נקבל את זה כתנאי הבסיסי, כיצד עליו לפעול? לענות על שאלה זו פירושו לבחור תכלית. אולי מטרתו תהיה לשרוד עד שיצילו אותו. בעוד שתכלית זאת נראית סבירה ביותר, עלינו להבין שתכליות אחרות אפשריות גם כן. מנקודת מבטה של הכלכלה, שום תכלית מסוימת אינה תקפה פחות או יותר מחברתה (יש להדגיש שוב את הנקודה החשובה כי זה אינו אומר כי הכלכלה חושבת שכל מערכות הערכים באשר הן טובות באותה מידה. הכלכלה פשוט לא מנסה לפתור את הסוגיה מה אנחנו צריכים להעריך.)
נגיד שריץ' הוא מאמין אדוק בדת הג'ייניזם. פגיעה בכל יצור חי באשר הוא מנוגדת בהחלט לערכיו הדתיים. בזמן שהוא מסוגל לגרד אגוז קוקוס אחד או שניים, הוא מבין כי כאשר הוא מוותר על כל שפע העכברושים השורצים באי, אותם היה יכול לצלות על האש, הוא הולך לאט-לאט לגווע ברעב. אבל הוא בוחר לדבוק באמונתו. האם זה אומר שריץ' התעלם מהכלכלה או התנהג באופן בלתי-רציונלי? בעוד שמספר אסכולות בכלכלה היו עונות בחיוב, תשובתה של הכלכלה האוסטרית היא "לא" מפורש. ריץ' פשוט מנסה להגשים את התכלית בעלת הערך המרבי בשבילו, ציות למצוות דתו.
בכל מקרה, הבה נדמיין כי ריץ' אכן בוחר בהישרדות כתכליתו העליונה. כדי לשרוד הוא זקוק למים, מזון, מחסה ומנוחה. אלה הם האמצעים להשגת התכלית. אבל המחסה עוד לא בנוי. המזון זמין , אבל מפוזר ברחבי האי, ויידרש מאמץ מסוים להשיגו. יש על האי מעיינות, אבל כמות המים הנובעים מהם היא מזערית.
מאחר וריץ' חייב להפעיל עוד אמצעים נוספים להשגת מים, מזון, מחסה ומנוחה, הם הופכים אפוא לתכליות-משנה. המזון הוא אמצעי להשגת תכלית ההישרדות, אבל הוא גם תכלית המושגת באמצעות ציד עכברושים. כל דבר יכול להיות גם אמצעי מנקודת מבט א', וגם תכלית מנקודת מבט ב'.
ובכן ריץ' מוצא את עצמו במצב הדומה לזה של שאר בני האדם. יש לו מספר תכליות, ואמצעים מוגבלים בעזרתם הוא יכול להשיג את את התכליות הללו. הוא חייב לכלכל את האמצעים כדי להשיג את התכלית בעל הערך הגבוה יותר. למשל, אם הוא יקדיש את כל זמנו לבניית המחסה, לא יהיו לו לא מזון ולא מים.
ריץ' חייב לכלכל את זמנו. בנוסף, עליו לחסוך משאבים אחרים. הוא לא יכול לקטוף את כל אגוזי הקוקוס מהעץ בבת אחת, רק כדי שאלה שהוא לא יספיק לאכול ירקבו. אמנם הוא היה רוצה להשתמש במים לבישול, אבל אם כמות המים מספיקה רק לשתייה, אז הוא ישתה אותם על מנת לשרוד.
איך ריץ' מחליט כיצד לנצל את האמצעים המוגבלים? כדי לעשות זאת הוא חייב לבחור. אפילו אחרי שהוא בחר הישרדות כמטרתו העיקרית, הוא עדיין חייב לבחור כיצד להשיג זאת. וכל עוד ניתן לספק את הצרכים הבסיסיים בפחות מהמאמץ המרבי האפשרי, הוא צריך גם להחליט מה לעשות במאמץ הנותר. אולי ריץ' הוא גאוותן, ומאוד אכפת לו כיצד הוא יראה כשיבואו להציל אותו. במקרה כזה הוא יבזבז חלק גדול מזמנו הפנוי בטיפוח הופעתו החיצונית. אם הוא טיפוס עם רמת רגישות גבוהה לסיכונים, ייתכן ויוציא את זמנו על אגירת מזון. אם הוא מדען, יכול להיות שהוא יבצע ניסויים על החי והצומח באי.
אין זה מעניינה של הכלכלה כיצד מגיע ריץ' להערכותיו. היא לוקחת כנקודת פתיחה את העובדה כי בני האדם מעריכים דברים מסוימים יותר מדברים אחרים, ושפעולותיהם מצביעות על ההערכות הללו. בשביל הכלכלה זהו נתון מוחלט כי מה שמוערך יותר נבחר ומה שמוערך פחות ננטש. זהו ההיגיון הבסיסי של הפעילות האנושית, ויצורים תבוניים אשר אינם מצייתים לו יהיו מאוד בלתי-מובנים לנו.
נגיד שיכולתי לקחת חופשה באתונה, אבל אני בוחר באיסטנבול במקום. לא יהיה זה מדויק להגיד שאני "באמת העדפתי את אתונה" ובכל זאת בחרתי באיסטנבול. העובדה שבאמת נסעתי לאיסטנבול היא היא תמצית ההעדפה. יכול להיות שמחירי הטיסה לתורכיה היו נמוכים יותר, או אולי בגלל שאישתי רצתה את איסטנבול ואני לא רציתי להתווכח איתה. בכל מקרה בחרתי באיסטנבול והעלויות הכרוכות בנסיעה לשם בגלל שהעדפתי אפשרות זו על פני אתונה והעלויות הכרוכות בנסיעה לשם.
כשאנו אומרים שבחירתי באיסטנבול מראה כי העדפתי אותה, אין הכוונה כי לאחר מעשה אני לא יכול להחליט כי טעיתי בהערכתי. אחרי שאחזור, אני יכול להחליט כי איסטנבול היא לא בשבילי ושהייתי צריך לבחור באתונה. עלינו להבחין בין הערכות של העתיד לבין הערכות כלפי העבר. הפעילות מניחה קיום של למידה, והלמידה מניחה כי לפעמים כשאני בוחר בא', אני מגלה שבאמת הייתי צריך לבחור בב'.
הרעיון שאנחנו תמיד בוחרים את מה שאנחנו מעדיפים נראה קיצוני מדי. תוכלו לטעון נגדו: "איש אינו מעדיף ללכת לרופא שיניים, ובכל זאת אנשים הולכים." ההצהרה הזאת טובה לשיח היומיומי, אבל על הכלכלה להיות מדויקת יותר. בבחירתם בני האדם שוקלים את היתרונות של לא ללכת לרופא שיניים (למשל הימנעות מקידוח דנטלי) מול העלויות (למשל שיניים רקובות.) העובדה שאנשים אכן הולכים מראה כי הם מעדיפים את רופא השיניים על פני החלופה של שיניים רקובות, למרות הכאב הכרוך. מה שהתכוונתם אליו, במונחים מדויקים יותר, הוא שכולם היו רוצים ששיניהם ישארו בריאות תמיד, ואיש לא יזדקק לרופא שיניים.
הכלכלה אינה עוסקת בעולם של משאלות ושאיפות בעלמא, פרט למקרים בהם החלומות בהקיץ הללו מתגשמים בפעולה. בשפת היומיום, אנחנו יכולים להגיד, בזמן טיול ארוך: "הייתי מעדיף תה קר כשנחזור הביתה." זוהי בעצם תכנית לפעילות. אבל בשביל הכלכלה מה שנחשב זו הפעילות עצמה, והתכנית חשובה כל עוד היא משפיעה על הפעילות. העדפות, מנקודת מבטה של הכלכלה הופכות לממשיות ברגע הבחירה. תוכלו להצהיר ללא הרף כי אתם מעדיפים להרזות על פני אכילת פרוסת עוגה. הכלכלה מתעלמת מהצהרות מעין אלה. כל עניינה הוא מה תעשו כשיוגש הקינוח.
ובכן ריץ' בוחר ומחלק את זמנו. נגיד שהוא מקדיש את ארבעת השעות הראשונות של היום להשגת מזון, את שתי השעות הבאות לאיסוף מים ואת ארבעת השעות הנוספות לבניית סוכה למחסה. בשאר הזמן הוא נח.
מטרתן של כל הפעולות הללו היא סילוק ישיר של אי-נוחות מסוימת. המזון מספק ישירות את הרעב של ריץ', המים מרווים את צימאונו, והסוכה מספקת את רצונו להשיג מחסה מהרוח והגשם. אפילו זמנו הפנוי מכיל פעילות בעלת תכלית מוגדרת - מנוחה. כל עוד ריץ' מסוגל פיזית להמשיך לעבוד, לעצור ולנוח מהווה בחירה.
אנחנו נבחן את הרגע בו ריץ' מקבל את החלטתו , מאחר והיא מדגימה תובנה קריטית, בעזרתה פתר קרל מנגר את בעיית הערך אשר הטרידה את הכלכלה הקלאסית1. נדמיין שריץ' קושר מוטות בשביל הסוכה. הוא כבר אכל ושתה, והבנייה מתקדמת יפה. מה גם, הוא מתחיל להרגיש עייפות קלה.
באיזה שלב הוא יפסיק לעבוד? זה יקרה בנקודה בה הסיפוק אותו ריץ' מצפה להשיג מה"יחידה" הבאה של עבודה יהיה נמוך מזה של "יחידת" המנוחה הראשונה שלו. עובדה זו נובעת מעצם קיומה של הבחירה. מאחר ולבחור פירושו להעדיף, כפי שראינו, ריץ' ימשיך לעבוד כל עוד הוא יעדיף את התמורה שהוא מצפה לה מיחידת עבודה הבאה על פני זו של יחידת המנוחה.
ה"יחידה" המדוברת היא פשוט אותה חלוקה. מחשבתית בה ריץ' משתמש לחלק את זמנו. היחידה הבאה יכולה להיות, למשל, קשירת זוג המוטות הבא, או קטיפת עוד אגוז הקוקוס. היחידה תהיה, ככל הנראה פעולה שאם לא מסיימים אותה, לא כדאי להתחיל בה בכלל. לריץ' אין טעם להרים אגוז קוקוס, אבל אז לשמוט אותו ולחזור לסוכה בלי שהאגוז הונח בסל האיסוף. אורך זמן "קלנדרי" שריץ' יתייחס אליו כאל יחידה ישתנה ממטלה לחברתה ומיום ליום, אפילו בשביל אותה מטלה עצמה - הרי השיקול הוא סובייקטיבי. מה שמשנה היא המטלה המסוימת אותה ריץ' שוקל כפעולתו הבאה ברגע שהוא יסיים לעבוד באותו יום.
ריץ' עומד להתחיל לקשור עוד קבוצה של מוטות, כשלפתע הוא מרגיש כאב בגבו. "המממ" הוא חושב לעצמו "האם הגיע הזמן לנוח?" הוא עומד לבחור בין הסיפוק שהוא מאמין שיקבל מקשירת סט המוטות הבא לבין הסיפוק שהוא יקבל מתוספת של עוד כמה דקות למנוחה. בגלל שההעדפה קשורה בבחירה מסוימת בין אמצעים מוגדרים המכוונים למטרות מוגדרות, בחירה כלכלית אינה בוחרת בין רעיונות מופשטים. ריץ' אינו בוחר בין "עבודה" ל"מנוחה", אלא בין כמות מוגדרת של סוג מסוים של עבודה, לבין כמות מוגדרת של מנוחה, והוא עושה זאת בהקשר הרחב של הנסיבות המסוימות.
תובנה זו פותרת את פרדוקס הערך אשר רדף את הכלכלנים הקלאסיים. " מדוע זה" הם תמהו "למרות שערכם של המים הרבה יותר גבוה מזה של יהלומים, אנשים משלמים כה הרבה בשביל היהלומים וכה מעט, לפעמים שום דבר, בשביל המים?" כדי לכסות על פער זה, פותחה תורת ערך העבודה הרת-האסון, אשר ניסתה להשוות בין ערך הטובין לבין כמות העמל שהושקעה בהפקתם. קרל מרקס ביסס את רובה של מחשבתו הכלכלית על תורת הערך הזאת.
"אבל רגע", אתם יכולים לשאול, " המים עדיין שימושיים יותר מאשר היהלום, לא כן?" התשובה היא "זה תלוי". זה תלוי לגמרי בהערכותיו של האיש האמור לבחור. אם מציעים חבית של מים לאדם המתגורר ליד נחל צלול היורד מן ההרים, ייתכן ולא יעריך את החבית כלל. הנחל מספק לו די והותר מים, כך שערך המים הנוספים שבחבית הוא שום דבר ממש. (ייתכן והערך אפילו שלילי - אולי החבית מפריעה לו באיזה אופן.) אבל לאותו האיש אין יהלומים, ואולי הוא ימצא את האפשרות לרכוש אחד מפתה ביותר. ברור כי האדם יעדיף את היהלום על פני המים.
אבל אפילו לאותו אדם עצמו, אם נשנה את נסיבותיו, הערכותיו יכולות להשתנות מהקצה אל הקצה. אם הוא חוצה את מדבר הסהרה, והיהלום כבר בכיסו, אבל אזלו לו המים והוא עומד למות מצמא, רוב הסיכויים שהוא יחליף את היהלום אפילו תמורת כוס אחת של מים. (כמובן, אם הוא קמצן, ייתכן והוא עדיין יעריך את היהלום יותר מהמים, אפילו תוך סיכון חיים.) ערך הטובין הוא סובייקטיבי אותם יהלום וחבית-מים יקבלו ערך שונה אצל אנשים שונים או אפילו ערך שונה על ידי אותו האדם בזמנים שונים. מנגר כותב:
"ערך הוא, אפוא, אינו דבר הגלום בטובין, אינו תכונה חיצונית המאפיינת אותם , אלא רק את החשיבות שאנו מייחסים לראשונה לצרכינו... ובהתאם מתפשטת על הטובין הכלכליים... ויוצרת את סיפוק הצרכים שלנו.” (עקרונות הכלכלה)
ניתן להשתמש באמצעים רבים ליותר מתכלית אחת. ריץ' יכול למצוא מגוון שימושים למים. הוא ישתמש תחילה באמצעים רב-תכליתיים אלה למטרות שהוא מרגיש שהן חשובות יותר. לעובדה זו מגיעים לא מתוך סקירה של פעולות רבות, אלא מתוך הכרח לוגי. אנו יכולים להגיד שהמטרה הראשונה היא החשובה לריץ' בדיוק בגלל שהוא בחר לספק אותה לפני הכל.
מאחר וריץ' קבע את הישרדותו כמטרה ראשונית, הוא ישתמש בדלי המים הראשון שהוא יכול לאסוף לצורך שתייה. רק כשהוא בטוח שיש לו מספיק מים כדי לא לגווע בצמא הוא ישקול להשתמש בחלק מהם לאפיה. מאחר וכל דלי מים הבא ילך למטרה חשובה פחות, יוצא מזה כי בשביל ריץ, כל דלי נוסף הוא בעל ערך נמוך יותר מהדליים הקודמים. התועלת (Utility) שריץ' מפיק מכל דלי נוסף הולכת ופוחתת. בעת הבחירה, מה שחשוב הוא תמיד היחידה הבאה שתושג, או הראשונה שתדחה. הכלכלנים מכנים אותן היחידות השוליות (Marginal Units) , וקוראים לעיקרון זה בשם "חוק התועלת השולית הפוחתת" )Law of Diminishing Marginal Utility).
השוליים עליהם מדובר אינם תכונה פיזית של הנושא, ולא ניתן לקבוע אותם על ידי חישוב אובייקטיבי. השוליים הם הקו בין ה"כן" וה"לא", בין בחירה ודחיה. היחידה השולית היא אותה יחידה לגביה אתם מחליטים: האם להישאר עוד שעה בעבודה? האם להישאר במסיבה ולשתות עוד כוסית? האם להאריך את החופשה ולהישאר עוד יום בבית המלון? השאלות הללו שונות בהחלט משאלות כגון: "האם עבודה זה דבר טוב?" "האם מסיבות זה כיף?" "האם ניתן להרגע בחופשה?" מה שעומד על הפרק הוא האם שעת העבודה הבאה תביא יותר תועלת מאשר שעת נופש. האם המנוחה כתוצאה מהגדלת הזמן הפנוי שווה את זה? ההחלטות שלנו נעשות בשוליים, ובקשר ליחידה השולית.
כשריץ' מתחיל את יומו, התועלת השולית שהוא מצפה לה משעת עבודה גבוהה בהרבה מזו של שעת נופש. אם לא יתחיל לעבוד, לא יוכל לא לאכול ולא לשתות! אבל כל שעה עוקבת מוקדשת למטרה חשובה פחות מזו של קודמתה. לבסוף - נגיד אחרי עשר שעות- ריץ' מגיע לנקודה בה הסיפוק לו הוא מצפה משעת עבודה נוספת נופל מתחת לזה שמצופה משעה נוספת של מנוחה. התועלת השולית של השעה המתוכננת הבאה נמוכה מזו של שעה מתוכננת של נופש, וריץ בוחר לנוח.
שאלת ההערכה נפתרת ברגע קבלת ההחלטה. בגלל שכל פעילות מכוונת אל העתיד הבלתי-וודאי, תמיד קיימת אפשרות לטעות. אולי ריץ' החליט שהוא אסף די מזון לאותו יום ומחליט לחטוף תנומה. בזמן שהוא ישן קוף גונב חצימאגוזי הקוקוס שהוא אסף. בדיעבד עשוי ריץ' להתחרט על ההחלטה ולהחליט כי היה עליו להקדיש יותר זמן לאיסוף מזון, או לבנות גדר במקום. ייתכן ובפעם הבאה שעליו לקבל החלטה דומה יהיו הערכותיו שונות. ריץ' למד מהחוויה.
חוסר הוודאות של העתיד מגולם בעצם האפשרות של פעילות. בעולם בו העתיד ידוע בוודאות מדויקת, שום פעילות אינה אפשרית. אם אני יודע את מה שיקרה, ואין כל אפשרות לשנות את זה, אז אין טעם גם בלנסות. אם אני יכול לפעול כדי לשנות את מסלול האירועים העתידיים, הרי העתיד אינו וודאי ככלות הכל!
העובדה כי אפשר להתחרט אחר כך על פעילות קודמת אינה מבטלת את העובדה שבני האדם בוחרים את מה שהם מעדיפים באותו הרגע בו הם צריכים להחליט. כשהאדם יתעורר עם חמרמורת קשה בבוקרו של יום ראשון, הוא עשוי להתחרט על המסיבה של הלילה הקודם. ועדיין במוצאי שבת אותו אדם העדיף ללכת למסיבה על פני להישאר במיטה בבית.
אמת הדבר כי "להט של תשוקה" גורם לפעילות מסוימת להראות רצויה הרבה יותר, מאשר היא הייתה נראית בזמן הרהור רגוע. ואף על פן כן, אוהד בזמן המשחק, גם כשהוא כה משולהב מעלבונות של אוהד הקבוצה המתחרה, עד שהוא "חייב להחטיף לו", ימנע מלעשות זאת אם קבוצה של שוטרים חמושים תתייצב בינו לבין יריבו. אדם נשוי, כה שטוף זימה עד שהוא" לא מסוגל שלא להתחיל עם בחורות", עדיין יעצור אם אשתו תופיע פתאום.
רגשות עמוקים הם עוד גורם שבא בחשבון בעת קבלת ההחלטה. העובדה כי אנשים מסוגלים לפעמים לעמוד בפני להט התשוקה מראה, כי גם בתנאים אלה אנשים בוחרים. רק במקרים כגון שלב מתקדם של שיכרון, ממש לפני אבדן ההכרה, או בגיל ינקות, או במצב של סניליות בעקבות הגיל המתקדם , או בעקבות פגיעה מוחית חמורה אין בני האדם מסוגלים לבחור. אבל כל האנשים האלה אינם שחקנים כלכליים, והכלכלה אינה מנסה לתאר את ההתנהגות של האנשים האלה בתנאים הללו.
אפילו לאדם המודע לגמרי, ישנם רגעים בהם הוא פשוט מגיב. אין תכנית או משמעות במשיכת היד שנגעה בתנור לוהט, או בכיפוף בעקבות שמיעת רעש עז. הכלכלה אינה מדע של תגובות, אלא של התנהגות תכליתית. הכלכלה היא מסע מתמשך של תגליות על השלכות הפעילות האנושית.


1 באחד המקרים המרתקים של תגלית מקבילה שהתרחשו לאורך ההיסטוריה של המדעים, לאון ולראס, וווליאם סטנלי ג'אבונס, שעבדו בנפרד ממנגר, הגיעו בתחילת שנות השבעים של המאה ה19 לפתרונות דומים לבעיה זו.  

6 תגובות:

אראל סגל אמר/ה...

בהתחלה הוא מסביר מדוע שמדע הכלכלה עוסק בעקרונות לוגיים, ולכן אין צורך לבדוק אותם במציאות; אבל אחר כך הוא מכניס, בלי לשים לב, טענה שהיא בבירור עובדתית ולא לוגית: "רק במקרים כגון שלב מתקדם של שיכרון, ממש לפני אבדן ההכרה, או בגיל ינקות, או במצב של סניליות בעקבות הגיל המתקדם, או בעקבות פגיעה מוחית חמורה אין בני האדם מסוגלים לבחור"

בדיוק באותו אופן, אפשר לטעון שרוב בני האדם אינם מסוגלים לבחור אלא פועלים לפי דחפים, ורק מעטים מסוגלים להתגבר על הדחפים ולבחור.

אני לא רואה דרך להכריע איזו משתי הטענות נכונה, אלא אם כן נמצא דרך לבצע ניסוי שיבדוק את העובדות.

JEK אמר/ה...

אראל, אכן בגלל שהדחון פה הוא על כלכלה, והא חותר להגיע כמה שיותר מהר למושגים של הון, מחירים, השקעות, ושאר דברים, הוא לא פותח לדיון את אקסיומת הפעולה, שהיא אקסיומת הבסיס עליה דיברנו בפרק הקודם.

אראל סגל אמר/ה...

אם כל המטרה שלו היא רק לעשות תרגיל מחשבתי-לוגי, אז בסדר, שיקבע את האקסיומות כרצונו.

אבל נראה לי שזה לא המצב - אני מניח שהוא רוצה גם להסיק מסקנות מעשיות לגבי המדיניות הכלכלית הרצויה. לכן, אם האקסיומות שלו אינן מציאותיות, גם המסקנות שלו לא נכונות.

JEK אמר/ה...

מחילה מכבודו, אבל פרק 2 עוסק, כפי שמופיע בכותרת, במצבו הכלכלי של הפרט המבודד. אם תרצה לראות מסקנות שלו לגבי מדיניות כלכלית, תצטרך לחכות לתרגום של הפרק הרלוונטי, או לסרוגין לקרוא בעצמיך באנגלית. עד אז, איך אתה יודע מה המסקנות שלו?

אנונימי אמר/ה...

רגע, למה בעצם קוראים לו ריץ'?

JEK אמר/ה...

סתם שאלה, קראת את המבוא? הבנת למה המבוא נקרא "השורדים"?

Ludwig von Mises Institute on Facebook