יום שלישי, 7 בפברואר 2012

ג'ין קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 11


פרק 11
הדרך השלישית
על הממשלה בתהליכי השוק


הדינמיקה של אינטרוונציוניזם
נסיונות רבים נעשו במהלך השנים לפתח "דרך שלישית" לניהול שיתוף הפעולה החברתי, מסלול אשר יהנה מיעילות של השוק, ובו בעת ישלוט על "גחמותיו". התנועה הפשיסטית באיטליה, נציונל סוציאליזם בגרמניה והניו דיל (New Deal) באמריקה הם כולם דוגמאות לחיפוש אחרי מסלול שכזה.
אבל כל הנסיונות לשפר את השוק נתקלים באותה בעיה אשר מכשילה את הקמת החברה הסוציאליסטית, אם כי בדרגה פחותה יותר. ללא מחירי השוק המבוססים על הרכוש הפרטי, אין שום דרך לבצע חישוב רציונלי של תרומת מיזם מסוים לרווחת הכלל. ניתן לשייך מספרים אקראיים כדי לאמוד את העלויות והיתרונות של הבה נאמר תקנה חדשה לשמירה על איכות הסביבה, אבל כל אלה הם ניחושים בעלמא. רק מחירי שוק אמיתיים מספקים את המידע על ערכים הנבחרים מרצון של האדם הפועל.
מיזס הצביע על כך, שכל התערבויות בשוק צפויים להניב תוצאות שאינן רצויות אף מנקודת המבט של אלה המקדמים את אותן ההתערבויות. הדבר קורה בגלל שמשתתפי השוק אינם מבטלים את עצמם בפני ההתערבות, ויפעלו בניגוד לכוונת תומכי ההתערבות.
סנפורד איקדה (Sanford Ikeda), פרופסור לכלכלה בפורצ'יז קולג' של אוניברסיטת מדינת ניו-יורק (SUNY Purchase), פורש בספרו "דינמיקה של הכלכלה המעורבת" (Dynamics of the Mixed Econom) את הניתוח מדיניות ההתערבות - האינטרונציוניזם (interventionism) של מיזס. איקדה מסביר את הדפוסים אחריהם צפוי תהליך ההתערבות להתחקות. הניתוח שלו מתחיל בתובנה המיזסיאנית המופיעה לעיל.
השוק החופשי מספק את התוצאה דרך בחירה מרצון של כל האנשים המשתתפים. כל התערבות בתהליך השוק - כגון פיקוח על שכר הדירה, סובסידיות למגזר החקלאי, וכיו"ב - תסכל במידת מה את מימוש העדפותיהם. בני האדם, העומדים בפני התערבות כזאת, יפעלו לממש את רצונותיהם בכל מקרה. אבל התהליך הזה נהפך לפחות יעיל. סיבה אחת היא התקורה -העלות - של התכנית הממשלתית עצמה. סיבה נוספת היא שכוחות השוק ממשים את עצמם, לעתים בדרכים לא צפויות. אם מחיר התפוחים בשוק החופשי יהיה 1.00$ לק"ג , אבל הממשלה תקבע את המחיר על 60¢ לק"ג, נטייה של בני האדם עדיין תהיה לשלם את מחיר השוק. אבל כשהם יגיעו לשוק ויצפו לשלם 60¢ לק"ג, הם יופתעו מכך שיצטרכו לשלם 60¢ לק"ג, ועוד 40¢ שווי זמן המתנה בתור.
אפילו ממשלה מינימלית, אשר תנסה לספק לא יותר מהגנה מפני אלימות, תתקל בקשיים מאין אלה. היות והמדינה המינימלית חייבת למסות, עליה לקבוע את רמת המיסים. אם נסתכל על הצד השני של המטבע, המדינה חייבת בעצם להחליט כמה הגנה היא תספק. תהיה רמת ההגנה באשר תהיה, חלק מהאנשים לא יהיו מרוצים עם ההחלטה הזאת. מאחר וברפובליקה חוקתית הרמה תהיה משהו באמצע טווח כל הרמות הרצויות, תהיה קבוצה גדולה של אנשים שירגישו שהם מקבלים ומשלמים על יותר מדי הגנה.
זה לא לגמרי בלתי אפשרי, שהאנשים האלה יבחרו לשתוק ולסבול, אבל הדבר מאוד לא סביר. בני האדם פועלים כדי לשפר את המצב אותו הם מוצאים לבלתי מספק, ולבני האדם אשר בעיני עצמם משלמים יותר מדי מיסים נוצר תמריץ לפעול.
אי תשלום המיסים יחשוף אותם לאלימות מצד המדינה. אבל הם יחליטו, שהיות והמיסים הוטלו עליהם דרך המערכת הפוליטית, ניתן להשתמש בה להשגת איזו הטבת פיצוי. אולי הם ישתדלו אצל הממשלה לשם קבלת הגנה נוספת בשביל שכונתם, או לשם בניית בסיס צבאי סמוך שיגדיל את היקף המסחר המקומי, ולשם מימון תאורה ברחובות שלהם לצורך הגברת הביטחון.
תהיה ההטבה אותה הם ישיגו מהמדינה ככל שתהיה, היא תשנה את מצבם של אלה שהיו מרוצים מההגנה הקודמת. הללו הרי משלמים כעת את אותם המיסים, אבל חלק ממה שהם היו מקבלים קודם עבר כעת למקומות אחרים. כעת יש להם תמריץ להקים קבוצת אינטרס, ולהשתדל אצל הממשלה לשם קבלת הטבה חדשה, אשר תפצה אותם על האבדן שלהם. הדבר יוצר דינמיקה שמובילה לעליה מתמדת בתכניות הממשלתיות.
יתרה מכך, יהיו מייסדי המדינה חכמים ונאצלים ככל שיהיו, השירות הציבורי יהווה מגנט' שימשוך בני האדם שיחפשו שררה על הזולת. הגרועים - כפי שהאיק אמר, עולים מעלה. כדי להתברג לעמדת כח, לאותם אנשים יהיו מספיק סיבות לזרות מלח על פצעי קבוצת אינרטס זו או אחרת. על ידי קידום התלונות של קבוצת האינטרס "שלו", פוליטיקאי יכול לבנות לעצמו "ציבור בוחרים" שבעזרתו ניתן לצבור שררה. מדיניות כזו -אינטרוונציוניזם (interventionism) - מערפלת את משמעות המחירים, שערי הריבית, הרווחים וההפסדים. הכלכלן האוסטרי יורג גווידו הולסמן ( Jörg Guido Hülsman) מציין כי מדיניות נהינטרוונציוניזם טומנת בחובה זיוף אותות השוק. מחירי העבר של סחורות הם הערכות המיטביות של בני האדם באשר לאפשרויות הזמינות להם, מהווים איתות לבני האדם המנסים לשער את המחיר העתידי. מחיר שנקע בחוק במידת מה אינו מחיר כלל, שכן הוא חסר אותו מאפיין חיוני. הוא נושא את אותו הדמיון למחיר האמיתי כזה של בובת שעווה לאדם חי.
הזזת המחירים מונעת מהיזמים לחפש הזדמנויות באזורים מסוימים. כך למשל סובסידיות לענף החקלאות הופכות את החיפוש אחר שיטות גידול יעילות יותר לדחוף פחות. בו בעת, היזמים מחפשים הזדמנויות אחרות, אשר בשוק החופשי היו נחשבות מיותרות - חישבו על ריבוי הלוביסטים ויועצי המס.
איקדה מראה כי הבעיות הנובעות מבעיה אחת בדרך כלל מובילות לדרישה להתערבויות נוספות. אנשים מרגישים כי משהו אינו כשורה, אבל ללא ידע מסודר בכלכלה, קשה להם לזהות בהתערבות את שורש הבעיה. ככל שההתערבויות מתרבות, והשוק נע רחוק יותר יותר ממצבו הבלתי מופרע, ההתחקות אחר מקור הבעיות דרך רבבות העיותים הופכת מפרכת יותר ויותר.
אין דבר המדגים את המצב יותר טוב מה מה שמכונה "משבר מערכת הבריאות" בארצות- הברית. ההתערבות הממשלתית הראשונה, בצורה של דרישות רישוי, הגבילה את ההיצע והעלה את המחירים מעלה מעלה. התערבות נוספת, פיקוח על השכר בזמן מלחמת העולם השניה, הובילה את המעסיקים להציע פוליסת ביטוח רפואי "חינם" במטרה למשוך עובדים. הפוליסה הזאת היתה מוכרת למס למעסיקים אך לא לעובדים. (בגלל שהמעסיקים לא יכלו להעלות את השכר, הם התחרו אלו באלו על ידי מתן הטבות). אספקת שרותי בריאות דרך צד שלישי הפכה את צרכני שרותי הבריאות לפחות רגישים לשינויים במחיר השירות, מה שהעלה אותם עוד יותר. סבסוד הביקוש דרך מדיקייר (Medicare) ומדיקייד (Medicaid) הוסיף עוד גורם לעלית המחירים. השוק הגיב היצירת גופים מוזרים, כגון ארגוני ניהול בריאות (HMOs) - קופות החולים. (שימו לב שאין קופות-רכבים, או קופות-מחשבים).
הצעות החוק האמורות לטפל בבעיות שנוצרו כוללות, בדיוק כפי שחוזה איקדה, התערבויות נוספות האמורות לתקן את התוצאות חסרות המזל של ההתערבויות הקודמות.
אפילו אותם אנשים אשר מבינים באופן כללי את יתרונות השוק, אינם מסגולים להבחין מבעד לערבובית ההפרעות הנגרמת על ידי ההתערבויות בשום חלופה זולת התערבות נוספת כפתרון לבעיות הקשות של האינטרוונציוניזם. רוברט גולדברג (Robert Goldberg) מהמרכז הלאומי לחקר המידיניות (National Center for Policy Analysis) אומר:
כפי שכמעט כולם יודעים היום, מדיקייר מכסה כרגע את הטיפול בבתי החולים ואצל הרופא המטפל, אבל לא את הטיפול התרופתי. כשל זה של אי-הכללת התרופות במערכת הנוכחית מטה את מערכת התמריצים . הדבר גורם לכך שמשאבים מבוזבזים ובריאות המטופלים מוטלת בסיכון... הן התכנית [לכיסוי טיפול תרופתי] של גור והן זו של בוש ישפרו את המצב הנוכחי.("להמשיך במהפכה של דאבל-יו")
אבל התערבויות נוספות בשוק יביאו להפרעות חדשות, שיתווספו להפרעות מההתערובויות הקודמות. בלתי אפשרי להתוות דרך ההתערבות את אותו המתווה בו המשק היה משתנה במצב של השוק החופשי, מאחר ובהעדר תהליכי השוק לא ניתן לקבוע בכלל מהו אותו מתווה.
גולדברג מכיר כי בשתי התכניות יהיה כיסוי לתרופות מסוימות. "תחת איזו מהתכניות רשימת התרופות המכוסות תוביל להגבלת הגישה לתרופות חדשות וטובות יותר במחיר של סיכון מוגבר למטופלים?" הוא שואל. אבל גולדברג אינו שם לב, כי לשתי התכניות תהיה בודואות תוצאה לא רצויה. תחת שתיהן המרשמים והמחקר יתמקדו בשתרופות שברשימה, תוך פגיעה בחולים המטופלים בתרופות מחוץ לרשימה. כשהציבור יזהה את הבעיה, בוודאי שיצוץ פוליטיקאי שיציע עוד מהתערבות כפתרון, אולי בדרך של הגדלת סל התרופות.
סבסוד רכישת התרופות בכל צורה שהיא מוביל רק לעיוות נוסף במחירים. נכון שחלק מתקציב בתי החולים ורופאים יוסב לתקציב התרופות, אבל חלק מתקציב התרופות יגיע גם מתחומים לא רפואיים, לאחר שהסיבסוד החדש יעלה את התועלת השולית של כל דולר מושקע.
עבודתו הבאה של איקדה חוקרת, בעקבות צ'ארלס מאריי (Charles Murray) ואחרים, את האופנים בהם השפעת האינטרוונציוניזם על ערכים חברתיים דומה להשפעתו על תהליכי השוק. כדי לשרוד בחברת השוק החופשי, מה שנקרא לסה פר (laissez-faire), אני חייב או לעסוק בחליפין עם הזולת כדי להשיג את מה שנחוץ לי, או לשכנע אותם לתמוך בי באופן וולנטרי. אני אולי ארצה ללכת להשתכר מדי יום ביומו, אבל אין לי הרבה סיכוי לשרוד בדרך זו. העובדה הזו יכולה לתמרץ אותי לדחות את השתיה, עד שעבדתי לפחות מספר שעות.
אבל במדינת רווחה התמריץ הזה אינו קיים. אם התמיכה המינימלית מובטחת לי, אני יכול לשתות כל היום בלי לדאוג שמא אגווע ברעב. וכל השתיה הזאת תפגע אף יותר ברצון וביכולת שלי לעבוד, כך שבעתיד לא אהיה מסוגל לשרוד ללא תמיכת המדינה.
ההתערבות המאפשרת לבני האדם לא לשאת בתוצאות מעשיהם גורמת לשחיקת הערכים החשובים בשוק החופשי- חסכנות, עבודה קשה, אחריות ואמון. הערכים הללו מתחלפים לאיטם בחשיבה קצרת-טווח, עצלנות ,תלותיות, וחשדנות. הדבר יותר בעיות חברתיות, אשר מובילות להתערבות נוספת, כהגבלות על מכירת הסמים ומס "מותרות" על אלכוהול, מה ששוחק עוד יותר את ערכי השוק החופשי.
הניתוח של תהליכי ההתערבות שהבאנו עלול לזרוע יאוש בלב כל אוהבי הכלכלה החופשית. אבל איקדה טוען, שתהליכים הללו מובילים, באופן בלתי נמנע, למשבר. כאשר השפעות של התערבויות הרבות הופכות כה קטלניות, עולה אפשרות של מפנה דרמטי לעבר השוק החופשי. משבר הנפט בשלהי שנות ה-70 מהווה דוגמה לנקודת מפנה כזאת. דה-רגולציה ( deregulation) של תעשיית הנפט, אשר איש לא היה מעז לחשוב עליה כמה שנים קודם לכן, התרחשה בקצב מהיר למדי.
אבל המשבר אינו מייצר בהכרח מפנה לכיוון השוק החופשי. אפשרות נוספת היא פניה לסוציאליזם, במטרה לחסל את שאר "כשלי השוק", ולתת את מלוא התנופה לרגולציה ממשלתית. הכיוון אליו תפנה המערכת בעת משבר ייקבע, במידה רבה, על ידי נטיות האידאולוגיות של הציבור.
מימד חשוב בהחלטות בני האדם הוא הבנתם כי יש בידם ברירה. כאשר המתיימרים להגן על השוק מקדמים שורה של שהתערבויות כ"פתרונות השוק החופשי", הציבור עלול להבין שהלזה-פר נוסה ונכשל. זה בדיוק מה שקרה בשנות העשרי והשלושים, כפי שמתועד על ידי מארי רות'ברד ב"השפל הגדול של ארה"ב" (America’s Great Depression). מספר נשיאים רפובליקנים, שנבחרו על ידי מפלגה שתמכה, כביכול, בשוק החופשי, עסקו בפועל בהתעסקות חסרת תקדים בניהול הכלכלה. למשל, בנאום אותו נשא הרברט הובר (Herbert Hoover), כאשר נבחר להיות המועמד הרפובליקני לבחירות 1932, נאמר:
"[אנחנו] היינו יכולים שלא לעשות דבר. זה היה מביא להרס מוחלט. במקום זאת התמודדנו עם המצב בכך , שהגשנו לעסקים הפרטיים ולקונגרס תכנית ענק להגנה ומתקפת נגד כלכלית הגדולה ביותר בתולדות המדינה. התחלני ליישמה... שום ממשל בושינגטון עד כה לא ראה את עצמו נושא באחריות כה גדולה להפגין מנהיגות בזמנים שכאלה. (רות'ברד, "השפל הגדול של ארה"ב").


בעיות עם יעילות
בפרקים הבאים נתבונן במספר התערבויות ממשלתיות מסוימות בשוק. אבל לפני שנסיים פרק זה, הייתי רוצה לבחון את הטכניקה בעזרתה מצדיקים לעתים את האינטרוונציוניזם: הפניה ליעילות. בבסיס הטכניקה מונח השימוש בניתוח שיווי-המשקל כדי להדגים כי השוק החופשי הגיע לתוצאה לא "יעילה", וכדי להמליץ איזו התערבות ממשלתית אשר תתקן את המצב, ותגביר את "התועלת החברתית". התומך הראשי של ניתוח כזה, השופט ריצ'רד פוזנר ( Richard Posner), "תיאר את חוקי המדינה ככלי למקסם את העושר החברתי המצרפי( aggregate social wealth)". (אני מצטט את סטיב קורץ (Steve Kurtz) מתוך רעיון שהוא ערך עם פוזנר בשביל גליון אפריל 2001 של כתב העת "ריזון" (Reason)).
סטיבן לנדסבורג (Steven Landsburg), בספרו "תורת המחירים" (Price Theory), מביא דוגמה לשימוש בקריטריון היעילות (efficiency criterion) לפתרון סכסוכים משפטיים בין הפרטים. קבוצה של עשרה סטודנטים היתה מעוניינת ביותר לשרוף את ביתו של הפרופסור, בעוד שהפרופסור מתנגד לרעיון בכל תוקף. לנדסבורג מסביר איך להשתמש בקריטרון היעילות לפתרון הסכסוך:
בהתאם לקריטריון היעילות, כולם רשאים להצביע על התוצאה. מספר הקולות של כל משתתף מקבל הוא בהתאם להימור שלהם על התוצאה. וגודל ההימור נמדד לפי הכמות של הכסף הייתם מוכנים לשלם כדי שתתקבל התוצאה הרצויה לכם. כך, למשל, אם עשרת הסטודנטים היו חושבים כי לצפות בביתו של פרופסור עולה בלהבות שווה 10$, בעוד שהפרופסור חושב ששווה 1000$ למנוע את הדבר, כל אחד מהסטודנטים היה מקבל 10 קולות, ואילו הפרופסור - 1000 קולות. שריפת הבית היתה נדחית ב-1000 קולות ל100.(לנדסבורג, "תורת המחירים")
חלק מהבעיות בגישה זו צריכות להיות ברורות. ראשית, מה אם הסטודנטים רוצים לשרוף רק את מחסן הכלים של הפרופסור? אולי הם ממש אוהבים לראות מבנים נשרפים, ויהיו מוכנים לשלם 100$ כל אחד כדי לראות את המחסן נשרף. בנתיים המחסן שווה רק 500$ לפרופסור הטוב. זה "יעיל" בשביל הסטודנטים לשרוף את המחסן, אפילו אם הם יצטרכו לשלם לפרופסור. בדרך זו הושגה תועלת של אלף דולר במחיר אובדן תועלת של 500$ בלבד. נניח רגע בצד כל רגש מוסרי העולה מכך שנתיר לאנשים להרוס או להעלים את רכוש הזולת רק בגלל שמידת ההנאה שלהם ממעשה ההרס גדולה ממידת הסבל של בעלי הרכוש. ניתוח יעילות כזה הוא כישלון גם במונחי עצמו, בגלל שהוא אינו לוקח בחשבון את אבדן ה"יעילות" בחברה בה אנשים אינם מרגישים כי רכושם בטוח. כמובן כי גובה האבדן אינו ניתן לחישוב, שכן הסדרים חברתיים שונים אינם מופיעים כסחורות בשוק.
רק בגלל שאנחנו לא יכולים לחשב את הסכום לא אומר שלהבטחת זכויות הקניין אין ערך. אם נחשוב על כך, הרי שייתכן והערך הוא עצום. מספר סופרים פרסמו לאחרונה ספרים המדגישים את חשיבות זכויות הקניין לשגשוג, ביניהם טום בת'ל (Tom Bethell) בספר "ההישג הנאצל מכל: רכוש ושגשוג לאורך הדורות" ( The Noblest Triumph: Property and Prosperity Through the Ages) והרננדו דה סוטו (Hernando de Soto) בספרו "חידת ההון: מדוע הקפיטליזם מנצח במערב ונכשל בכל מקום אחר" (The Mystery of Capital: Why Capitalism Triumphs in the West and Fails Everywhere Else). דה סוטו אומר , למשל, כי העם הפשוט בעולם השלישי מחזיק בכמויות נכבדות של נכסים, אבל הם לא יכולים לנצל אותם כל צורכם, בגלל שאין להם בעלות מוכרת וחד משמעית כל הקרקע. הוא מניח כי 81 מהקרקעות באזורים הכפריים בפרו נמצאת בבעלות מסוג זה. העדר זכויות קניין מובטחות הוא הסיבה העיקרית לעוני במקומות הללו. חישוב יעילות ההמתעלם מההשפעות השליליות של זכויות קניין לא מוגדרות דומה להערכת הנזק מפצצה גרעינית הכוללת את משקל הפצצה, אך מזניחה את תגובת השרשרת.
הבעיה השניה בניתוח כזה היא שה"מחירים" אינם מחירים כלל. המשתתפים מתבקשים בסך הכל להגיד כמה דבר מה שווה להם. למה לא לבחור מספר ממש ממש גדול?אם לא תצטרכו לשלם את המחיר, אז מה אכפת לכם - תגידו ששוה מיליארד דולר לראות את בית הפופסור נשרף.
תכיסיסים שונים, הכוללים עונשים למשקרים פוטנציאליים, יכולים לשמש כדי לעקוף את הבעיה. אבל דבר אינו פותר את הבעיה היותר רצינית: אנחנו לא ידועים כמה אנחנו מעריכים דבר מסוים, עד שנצטרך לשלם עליו בפועל. דמיינו לכם, שאנחנו באים לביקור במועדון שחייה לנוער, ושואלים את הילדים האם הם מוכנים להקריב את מה שצריך כדי להפוך לשחיינים אולימפיים. כנראה שנקבל הרבה תגובות חיוביות, למרות העובדה שאולי אחד מעשרת אלפים יהיה מוכן באמת לשלם את מלוא העלות של להפוך לשחיין אולימפי. ניתוח יעילות אומר שמה שהיינו צריכים לעשות זה לשאול כל שחיין כמה הוא מוכן להקריב, ואז למנות את אלה שנקבו בסכום הכי גבוה לנבחרת האולימפית. תחשבו כמה אימונים היינו יכולים לחסוך!
אנו מגלים את העלויות האמיתיות רק תוך כדי התקדמות למטרה וחווית העלויות על עצמינו. מעשן הסובל מהתקפי שיעול קשים יכול אולי להישבע כי לא יעשן עוד לעולם. אבל האם שבוע זו היא שבועת שווא יתגלה רק כאשר מצבו יוטב ותוצע לו סיגריה. ללא תהליך הגילוי "העלויות" הן רק ניחושים באשר למה עתידות העליות להיות.
ניתוח יעילות מניח גם כי המחירים אליהם אנחנו מגיעים בשאלונים אלה הם מחירי שיווי המשקל, או המחירים הסופיים. כדי שהדבר יהיה נכון, כולם צריכים להסכים על כל השימושים העתידיים של כל גורמי הייצור. אבל, כפי שמציין הכלכלן האוסטרי פיטר לוין (Peter Lewin9):
"כל תהליך [השוק] מונע על ידי הבדלים בדעות ובהערכות של יצרנים ויזמים מתחרים... הערכים אותם הם נותנים למשאבים שברשותם, או שהם סוחרים בהם אינם, בשום צורה משמעותית, ערכי שיווי המשקל . הם משקפים רק את ה"מאזן" של הציפיות על שימושים אפשריים של משאבים. לא ניתן להשתמש בערכים אלה כדי לבצע ניתוח בעל משמעות כלשהי של יעילות" ("מבוא לכלכלת QWERTY")
שימוש בשיפור פארטו(Pareto improvement) כקריטריון להצדקת התערבות נגוע בבעיות דומות. על פי קריטריון פארטו, המדיניות נחשבת טובה כל עוד מצבו של לפחות אדם אחד משתפר, בעוד ששום אדם אחר לא נפגע. במקרים פשוטים בהם שיפור פארטו ברור לכל, נוכל ליישם זאת באופן וולונטרי. אם אני יושב עם שלושה מחברי, וכולנו מרגישים שאם נשחק ברידג' מצבינו ישתפר, אז אנחנו יכולים פשוט לשחק ברידג'. אנחנו לא צריכים שום "מדיניות" שמישהו יישם עלינו כדי להתחיל את המשחק. במצבים אמיתיים, כמעט ולא ניתן לאתר את שיפורי הפארטו. אפילו מדיניות אשר תוביל לכך שכל אזרחי המדינה יגדילו את הונם ללא ספק עלולה להיתקל בביקורת של ה"ירוקים" ו"מתנגדי תרבות השפע".
מאחר ומחיר השוק הוא האמצעי היחיד לחישוב יעילות כלכלית, יש מן האירוניה בכך ששיקולי יעילות משמשים לעתים קרובות כהצדקה להתערבות ממשלתית בשוק. רק כאשר אנשים חייבים לשאה את העלות בפועל בעלויות מעשיהם נוכל להיות בטוחים, כי הבחירה היתה שווה את המחיר. הדרך היחידה לדעת כמה באמת שווה לסטודנטים לשרוף את ביתו של הפרופסור היא כאשר הסטודנטים יצטרכו לשלם כסף ממשי לפרופסור עד שהוא ירשה להם לעשות זאת. ההתערבות הממשלתית הורסת את אותו המנגנון, המשמש את השוק להשגת תוצאות יעילות.
קריטריון פארטו ומדידות אחרות כמותו הם נסיון לייצר הערכה "מדעית" של תוצאות כלכליות טובות יותר, אשר תהיה נפרדת מהערכות האדם המסווג את התוצאות. אבל ההערכה האנושית היא שמייצרת את קטגוריות "טוב יותר" או "גרוע יותר", וכל הערכה היא הערכה אישית וסובייקטיבית.


4 תגובות:

אראל סגל אמר/ה...

אתה טוען שכל התערבות מזיקה, אבל מה זה בדיוק "התערבות"?

מן הסתם, הכוונה לפעולה שנעשית בכפיה (ממשלה שפועלת רק על-בסיס מסים וולונטרים היא בסה"כ כמו כל חברה מסחרית אחרת).

אבל כפיה יש גם בחברה ללא ממשלה. לדוגמה, חברת אבטחה פרטית שולחת בריונים כדי שיכפו על הלווה להחזיר את החוב, או להחזיר פי 10 מהחוב לפי בחירתם.

מכיוון שבכל מקרה יש התערבות, לא ברור לי מדוע אתה יוצא דווקא נגד ההתערבות של הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, ולא נגד "התערבות" של גופים פרטיים ולא דמוקרטיים שבוודאי יקומו במקומה.

JEK אמר/ה...

גם המחבר לא:
http://gene-callahan.blogspot.com/2011/11/libertarian-slogans-that-are-false-ii.html

אבל ספציפית אנו מנסים לענות על שאלת הידע של האייק. וזה תופס להערות הקודמות שלך:
איך אתה יודע מה יעיל?

אראל סגל אמר/ה...

שאלה טובה, אני לא יודע מה זה "יעיל". השאלה היא, יעיל למי?

התערבות ממשלתית יכולה להיות יעילה מאד עבור פקידי הממשלה. הם יכולים לקבל משכורות גבוהות תמורת עבודה מעטה. ייתכן שבשוק החופשי לא היו משיגים יעילות כזאת.

כך שאני עדיין לא מבין את הטענה המרכזית ש"התערבות פוגעת ביעילות". איזו התערבות? ואיזו יעילות?

JEK אמר/ה...

להזכיר, כי אליבא דקלהאן יש רק סוג אחד של יעילות - התאמת ההון לפי ריבונות הצרכן. (להזכיר שוב את הפרק על מבנה הון). לכן או שהיזמים מתאימים את הפעילות לרצונות הצרכנים, או לרצונות המחוקקים. מבחינה זו, התערבות ממשלתית מונעת יעילות,כי היא מונעת הצהרת רצונות הצרכנים דרך מערכת המחירים , ויזמים נאלצים לשנות פעילות לפי דעת המחקק ולא הצרכן.

Ludwig von Mises Institute on Facebook