[האויב שלנו, המדינה] חלק א' - 1

אם נתבונן אל מתחת לפני העניינים הציבוריים שלנו, אנו יכולים להזות עובדה יסודית אחת, והיא, חלוקה מחדש עצומה של הכח בין החברה למדינה. עובדה זו מעיינת ביותר בעיני מי שלומד את קורות הציביליזציה. לתלמיד כזה יש עניין משנה או נגזר ממשהו אחר בעיניים כמו קביעת מחירים, קביעת שכר, אינפלציה, בנקאות פוליטית, "התאמות חקלאיות"[1] ופריטים דומים של מדיניות של המדינה הממלאים את דפי העיתונים ואת פיהם של עיתונאים ופוליטיקאים. ניתן לסכם את כולם בכותרת אחת. יש להם חשיבות מידית וזמנית, ומסיבה זו הם משתלטים על תשומת הלב הציבורית, אבל כולם סופו של עניין הם דבר אחד, והוא, הגדלת כוחה של המדינה וירידה מקבילה בכוחו של הציבור.

אין זה מובן דיו, למרבה הצער, שכשם שאין למדינה כסף משלה, כך אין לה כוח משלה. כל הכוח המצוי בידה הוא מה שהציבור מעניק לה, בתוספת מה שהיא מחרימה מפעם לפעם באמתלה זו או אחרת, ואין כל מקור אחר ממנו המדינה יכולה לקבל את כוחה. על כן כל פעם שהמדינה מקבלת עוד כוח, במתנה או בכפייה, הרי שלחברה נותר פחות כוח, ולעולם מתרחשת, ואף לא יכולה שלא להתרחש התחזקות המדינה בלי ירידה ריקון החברה מכוחותיה בהתאם.

. יתרה מכך, נובע מזה שבכל שימוש של המדינה בכוח, לא רק שימוש של החברה בכוח בכיוון זהה, אלא אף הנטייה של החברה לפעול בכיוון זה נחלשים. ראש העיר גאנור[2] הדהים את העיר ניו יורק כולה כשהוא ציין בפני כתב אשר התלונן על חוסר יעילותה של המשטרה, שלכל אזרח שמורה הזכות לעצור את העבריין ולהביאו בפני בית הדין. "החוק של אנגליה כמו גם של הארץ הזו," הוא כתב "הקפיד ביותר לא להניח בידי שוטרים ואנשי החוק יותר זכויות מאשר מוענקים לכל אזרח." המדינה משתמשת בזכות זו דרך המשטרה באופן כה מתמיד, כד שלא רק שהאזרחים לא הורגלו להשתמש בה, אלא ייתכן ואף לא אחד מאלף ידע על קיומה.

עד כה בארץ הזו, משבר פתאומי של מזל רע היה נתקל בגיוס הכוחות החברתיים. בפועל (פרט למיזמים מוסדיים מסוימים כמו בתי אבות, מחסות לבלתי שפויים, בתי חולים עירוניים, ובתי מחסה לעניים המחוזיים), עוני, אבטלה, "מיתון" ומפגעים דומים אחרים לא היו ענינה של המדינה, אלא טופלו על ידי שימוש בכוחות החברתיים. אבל תחת מר רוזוולט, המדינה לקחה את התפקיד הזה, כשהיא מכריזה בפומבי על הדוקטרינה, חדשה לגמרי בהיסטוריה שלנו, כי המדינה חייבת לפרנס את אזרחיה. תלמידי מדעי המדינה ראו בכך, כמובן, הצעה פיקחית  להגדלה עצומה בכוחה של המדינה, בסך הכל מה שעוד ב-1794 ג'יימס מדיסון קרא לו "התעלול הנושן של להפוך כל התרחשות להזדמנות לצבור כוחות של הממשלה". והזמן הוכיח שהם צדקו. ההשפעה של הצעד הזה על מאזן הכוחות בין כוחה של הממשלה לכוחות החברתיים ברורה, כמו גם ההשפעה על אינדוקרטינציה רחבת ההיקף של הרעיון כי שימוש בכוחות הציבוריים במקרים כאלה כבר אינו נחוץ.

זוהי בעיקר הדרך בה ההמרה המתקדמת של הכוח החברתי  לכוחה של הממשלה מתקבלת והופכת למקובלת.[i]כאשר ההצפה של ג'ונסטאון התרחשה[3], הכוח החברתי התגייס מיד והגיע למיצוי המרץ והשכל. השפע היה כה גדול עד שכאשר הדברים הושבו בסוף למקומם, משהו בסביבות מיליון דולר נותר עודף. אם אסון דומה היה קורה היום, לא רק שהכוח החברתי מותש מדי לבצע תרגיל שכזה, אלא האינסטינקט הכללי יהיה לתת למדינה לדאוג לעניין. לא רק שהכי החברתי התנוון עד כדי כך, אלא אף הנטייה להשתמש בו התנוונה יחד איתו. אם המדינה הפכה דברים כאלה לעניינה, והחרימה את הכוח החברתי הנחוץ לעסוק בהם, ובכן, הבה ניתן לה לעסוק בהם. נוכל לקבל מידה משוערת של הניוון הכללי הזה על ידי מצבינו שלנו כאשר מגיע אלינו קבצן. לפני שנתיים היינו אולי חשובים לתת לו משהו, היום אנו נוטים להפנות אותו לסוכנות רווחה של המדינה. המדינה אמרה לחברה, או שאינך משקיע מסיק מאמץ לפעול במצב החירום, או שהמאמץ שלך נעשה בצורה שלדעתי אינה מיומנת דיה, ולכן אחרים את כוחך ואשתמש בו כטוב בעיני. לכן כאשר הקבצן מבקש מאיתנו מטבע, הנטייה שלנו היא להגיד שהמדינה כבר החרימה את המטבע שלנו  לטובתו, ושהוא צריך ללכת למדינה בקשר לזה.

לכל התערבות פעילה של המדינה בתעשייה ומסחר יש השפעה דומה. כשהמדינה מתערבת כדי לקבוע שכר, או מחירים, או לקבוע את התנאים של התחרות, היא אומרת בפועל ליזם שהוא אינו מיישם את הכוח הציבורי בדרך הנכונה, ולכן היא מציעה להחרים את כוחו, וליישמו בדרך התואמת את תפיסת המדינה למה הדבר הטוב ביותר. מכאן האינסטינקט של היזם לתת למדינה לטפל בתוצאות. בתור דוגמה פשוטה, יצרן של סוג מאוד מסוים של בדים שח לי לפני זמן מה שהוא המשיך לייצר בהפסד במשך חמש שנים, כי הוא לא רצה שעובדיו יזרקו לרחוב. אבל אם כעת המדינה נכנסת ומתחילה להסביר לו כיצד לנהל את עסקיו, אז למה שהמדינה גם לא תישא באחריות.

ניתן אולי לראות את תהליך ההמרה של הכוח החברתי לכוח המדינה בצורה הכי פשוטה במקרים בהם התערבות ממשלתית היא תחרותית באופן ישיר. צבירת הכח במדינות השונות צברה כל כך הרבה תאוצה ובאה בכל כך הרבה גוונים במדינות השונות בעשרים שנה האחרונות עד שאנו רואים היום את המדינה כטלגרפיסטית, טלפוניסטית, מוכרת גפרורים, מפעילה תחנות רדיו, יוצקת תותחים, סוללת מסילות הברזל, בעלת מסילות ברזל, מפעילה של מסילות הברזל, משווקת טבק באופן סיטונאי וקמעונאי, בונה מפעילה ספינות, כימאית ראשית, בונה נמלים ומספנות, בונה בתים, המחנכת הראשית, בעלת עיתונים, מוכרת מזון, סוחרת בביטוח וכיו"ב ברשימה ארוכה.[ii]

ברור למדי שהצורות הפרטיות של המיזמים הללו חייבים להתדלדל בהתאם לגדול החדירה של המדינה לענף. שכן התחרות בין הכוח החברתי וכוחה של המדינה תמיד מוטה, מאחר והמדינה יכולה לשנות את תנאי התחרות לאלה הנוחים לה, עד לרמה של הוצאה אל מחוץ לחוק של שימוש בכוחות החברתיים כלשהם בתחום, במילים אחרות להעניק לעצמה את המונופול. דוגמאות של שיטה זו נפוצים מאוד. הדוגמה שאולי הכי מוכרת לנו היא המונופול של המדינה בהעברת מכתבים. הכוח החברתי נעצר מתוקף צו לבדו מלבצע מיזמים מסוג זה, למרות שהוא היה יכול לבצע אותו בצורה הרבה יותר זולה, ולפחות בארץ הזו, גם הרבה יותר טובה. היתרונות של קיום המונופול לצרכי קידום האינטרסים של המדינה הם יוצאי דופן. שום דבר אחר לא היה יכול להבטיח נפח כזה גדול ורחב היקף של חסות, במעטה של שרות ציבורי, שכמות כה גדולה של בני האדם משתמשים בו. היא מציבה קצין של המדינה בכל צומת דרכים. אין זה בשום פנים צירוף מקרים שהממונה הראשי על העבודה הסוציאלית או המצליף הכללי[4] מקבלים לעתים קרובות את משרד הממונה על הדואר.

וכך המדינה "הופכת כל התרחשות להזדמנות" לצבור כוח לעצמה, תמיד על חשבון הכוחות החברתיים. והדבר מייצר אצל בני האדם הרגלי ציות. מופיעים דורות חדשים, כל דור ודור מותאם באופיו, או כפי שאני מאמין שמוגדר במילון האמריקאי שלנו "מותנה" לקבל את העלייה החדשה בכוחה של המדינה, והם נוטים לקבל את תהליך הצבירה המתמשך הזה כדבר שבשגרה. כל הקולות המוסדיים של המדינה מתאחדים כדי לאושש את המגמה הזאת, הם מתאחדים בהצגתם את ההמרה המתקדמת של הכוח החברתי לכוח של המדינה כמשהו לא רק תקין לחלוטין, אלא אף בריא והכרחי לטובת הציבור.

---

[1] חוק מ-1933, חלק מהניו-דיל, לפיו ממשלה קנטה והשמידה את עודפי המזון

[2] ווילאים ג'יי גאנור, כיהן כראש עיריית ניו יורק בין השנים 1910-1913

[3] ב-13.5.1889 נפרץ סכר סאות פורק בפנסילבניה, והעיר ג'ונסטאון הוצפה. למעלה מ-200 איש נספו באסון

[4] במדינות הקהילייה הבריטית המצליף הכללי הוא הפוליטיקאי הממונה על שמירת המשמעת המפלגתית בהצבעות

---

[i] על פי תוצאות הסקר שהתפרסמו ביולי 1935, 76.8 אחוז מהנשאלים הגיבו בצורה חיובית לרעיון שתפקיד המדינה לדאוג לכך שלכל המבקש עבודה יקבל אחת, 20.1 אחוז הגיבו באפן שלילי ול-3.1 אחוז לא ידעו להשיב.

[ii]  בארץ הזו, המדינה כרגע מייצרת רהיטים, טוחנת קמח, מייצרת חומרי דשן, בונה בתים, מוכרת תוצרת חקלאית, מוצרי חלב, בדים, מזון משומר ומכשירים חשמליים, מפעילה סוכנויות תעסוקה וסוכנויות למשכנתאות, מממנת יצוא ויבוא, מממנת חקלאות. היא גם שולטת על הנפקת ניירות ערך, תקשורת קווית ואלחוטית, שערי ריבית, הפקה של נפט, הפקת חשמל, תחרות מסחרית, ייצור ושיווק של אלכוהול, ושימוש ברכבות וכלי שייט בתוך שטח המדינה.