אוברון הרברט " הבחירה בין חירות אישית להגנה על ידי המדינה"

הערות השוליים הן של המתרגם. הערת הסיום, של המחבר.

המתרגם מבקש להודות למר עומרי חן על הסיוע בתרגום

הרצאה זו ניתנה על ידי אוברון הרברט באסיפה של האיגוד ההתנדבותי לשמירה על זכויות הפרט (Vigilance Association for the Defense of Personal Rights) בלונדון ב-9 למרץ 1880. הוא הודפס זמן קצר אחרי כן על ידיד האיגוד.

בין רוב הדברים שנכתבו ונאמרו אודות הקדמה ושיפור המצב האנושי, לעתים נדירות בלבד נתפס עד כמה בלתי מסודרים הם רגלי החשיבה הפוליטית שלנו. אלה העוסקים בעשייה פוליטית דוחים בדרך כלל כל סוג של חשיבה שיטתית, וסולדים מסמכות מתוך עיקרון כללי. בין אם הם כותבים, או נואמים, הם סולדים מלהסתכל קדימה ולשקול שאלות שאינן מצויות כבר באופק הראיה שלהם. יש להם ביטחון נדיב בעתיד ובאינסטינקטים הבלתי מוכנים שלהם. רק בקושי ואולי בלי כל סיפוק עצמי הם היו מסוגלים ליישב את הצבעתם ואת דעותיהם על הנושאים השונים, וקורות מעשיהם הייתה מכילה לא פחות חריגות כמו החוקה הבריטית. הם לא היו יכולים לתאר את התכלית אליה מכוונים מאמציהם, אלא במושגים כלליים ביותר. הם גם לא הציבו לפניהם אף פעם תמונה ברורה וקוהרנטית של מה הם מבקשים להפוך את אנגליה, הנתונה לטיפולם. בשל העצים הם לא מסוגלים לראות את היער, והאופק שלהם מוגבל ללא הפסק על ידי המאבקים המיידיים בהם עסוקה המפלגה שלהם. כמו יתר האנשים, הם אינם מהססים לא לאהוב ואף לגנות את מה שהם עצמם לא עסוקים בו. הם מסתכלים על כל מערכת מחשבתית כעל המצאה חדשנית של הדוגמטים, כעל סממן הן של העדר מעשית והן של רמאות אינטלקטואלית, והם סולדים ממנה במלוא המרץ משל הדבר הוא ניסיון להגביל את השכל שלהם מלזרום "כרצונו המתוק", כמו הנהר בשיר של וודסוורת'. בכל פינה אנו נתקלים בביטוים של הכרת תודה צדקנית כל הזרימה הרחבה אותו הנהר המנטלי. "תודה לאל!" אנו שומעים את בני האדם אומרים "שאנחנו לא דומים לשכנינו! אנחנו לא משועבדים לנוסחאות! אנחנו לא מפחדים לעשות את הדבר הנבון או השימושי, רק בגלל שהוא לא מתיישב עם ההשקפה הכללית שלנו! יש לנו את המתת של תמיד לעצור בזמן ולכן אנו יכולים לנוע בבטחה לכל נקודה, צפונה, דרומה, מזרחה או מערבה מהמצפן פוליטי שלנו. לעולם לא נטעה, שהרי תמיד יש לנו את שכל הישר שלנו המוכן ומזומן להגן עלינו!"

כשאנו שומעים שפה שכזו, אנו מתפתים לשאול האם מישהו במציאות נמלט מהשיעבוד, אם זה אכן שיעבוד, של העקרונות הכלליים? אנחנו אולי לא יכולים לזהות בשל שלנו את אותם העקרונות הכללים המנחים את ההתנהגות שלנו, אבל אני חושב שבכל מקרה, זולת הפעולות הנעשות באופן אינסטינקטיבי, ניתן להראות שבין אם העקרונות הכליים הללו מוכרים לנו או לא, אנו פועלים בהנחייתם. אדם אחד יכול להיות מודע ביותר לעקרונות שהוא מציית להם הוא בחן ובחר אותם בכוונה תחילה להורות לו את דרכו. אדם אחר נמצא תחת הנחייה של מערך אחר של עקרונות, למורת שהוא מעולם לא הציב את עצמו באופן מודע במצב זה, ואף אינו יודע לא את שמו ולא את טבעו של מה שהוא מציית לו. במקרה אחד הם יכולים להיות צרים יותר, באחר -רחבים יותר, מיושמים בצורה עקבית יותר או פחות, אבל גם אם ההכרה בהם לא תהיה אלא זעיר מזעיר, עקרונות מסוג זה או אחר תמיד ימצאו כמנחים את ההתנהגות. הדבר יהפוך לברור יותר כשנזכור שעקרון כללי כולל קיבוץ של עובדות מסוימות, בתוספת איזה ציווי או בלעדיו, ושחיי היומיום עוברים שעה שעה בעזרת הידע הנובע מסיווג שכזה. אנו רואים שדבר מסוים הפועל בתנאים דומים מפיק תוצאה מסוימת, ואחרי שחזרנו וראינו שוב ושוב את אותה הסיבה ואת אותה התוצאה מלוות זו את זו, אנו מפיקים לעצמינו פקודה לעשות או להימנע מעשייה, ואנו פועלים כך לייצר או למנוע האת התוצאה הצפויה. ברור לכל מי שחושב על העניין שלא תיתכן התקדמות כלשהו בידע מכל סוג, אלא אם העובדות תמיד תעבורנה סיווג, ואם לא תתבצע עבודת סידור נוספת על הכמות העצומה בעובדות שעברו את הסיווג באופן זה, בהתאם ליחס שלהם אחת כלפי השנייה. זוהי מטלה בה עוסק הגזע האנושי מאותם ימי האופל הראשונים כשהוא סיווג לראשונה את השפעות האש והמים באומרו שהאש שורפת ואילו המים מרווים את הצמא. ההתקדמות של הידע משמעו שאנחנו לומדים לגבי דבר מסוים, יהיה זה מתכת, צמח או בעל חיים, שאותה הסיבה מביאה לאותה התוצאה, על ידי מיקום התוצאה בהקשר של תוצאות אחרות והסקה על סמך חברי הקבוצה הזאת של חוק התקף לגבי כולה. משמעות הדבר אינו רק לימוד של עובדות חדשות, אלא השלטת סדר בעובדות שכבר נלמדו. כל הידע המצוי מורכב מסיווג, שכן אין לנו יותר תועלת מעובדות בלתי מסודות ובלתי מסווגות מאשר מלבנים אם טרם נבנה מהם בניין כלשהו. ומה שנכון באשר למרכיביו החומריים של העולם, נכון לגבי הטבע האנושי, וזה אותו הטבע האנושי, פחות או יותר, שאנו באים במדע איתו בכל שעה של חיינו. אמת פשוטה זו נשכחת לעתים קרובות מול מנגנוני בתי הנבחרים, משרדים ציבוריים, מפלגות, ארגונים, וועידות ושאר האמצעים לניהול החיים הפוליטיים, אבל לא נוכל לחזור בשכלינו מספיק לעובדות היסוד, שראשית, אנו עוסקים בטבע האנושי הפשוט בכל יום, ושנית שיש ללמוד ולהבין את הטבע האנושי, לסווג את עובדותיו, לצרף סיבות דומות לתוצאות דומות, שיספקו לנו את ההכללות המיוחדות שלהם, ואז לצרף את התוצאות האלה לתוצאות אחרות, שיספקו לנו את ההכללות המיוחדות שלהם, אם ברצונינו להצליח במעשינו באותה המידה בה אנו מצליחים בייצור התעשייתי שלנו. נראה כי להפציר שכל פעילות פוליטית מוצלחת חייבת להיות מושתתת על סיווגי העובדות המשפיעות על הטבע האנושי, ועל התנאים אותם אנו לומדים מהחוויה היומיומית הפשוטה, שיסייעו או יעכבו את המדיניות, שקול כמעט להפצרה שיש ללמוד את האלפבית. האם נחוצה הוכחה שבהשקפותינו על הטבע האנושי אנו מכירים בעקרונות כלליים? Si quaeris signa, circumspice![1] הנאום הזוכה למחיאות כפיים משומעיו, דמות המתוארת בכישרון רב בספר, מחזה מוצלח, כולם הם עדות לטענה הברורה מאליה שבני האדם סיווגו עובדות מסויות בנוגע לעצמם, והכירו במה שנקרא חוקי הטבע האנושי. אלמלא כן, לא היינו להגיע להסכמה כללית לשבח את הכישרון ואת האמת של האמן, ההשפעות של יצירותו על כל אחד מאיתנו היו אישיות, סובייקטיביות ומקריות בלבד. לא היה מצוי בידינו איזה קנה מידה משותף להתייחסות הקיים היום, ששיפוטי השבח והגנאי הכלליים שלנו הם הראייה לקיומו. ולמרות כל זה, עצם המילים "עקרונות כלליים" יש בהם לגרום למעין אימה לאלה העוסקים בפוליטיקה. יש איזו אימה של אמונה תפלה לגבי שימוש בהם, ואנשים חשים שכאשר נעשית פניה בשם העקרונות, כמעט כאילו מבקשים מהם לזנוח את חקר העובדות ולחזור לאותם הסברים מילוליים של ימים עברו, אשר לא סיפקו אלא כיסוי חדש של מילים לנושא ואילו עצם הסוגיה היה נותר כשם שהיה.

אבל בין המתנגדים לעקרונות הכלליים בפוליטיקה ימצאו גם אנשי זהירות ומחשבה מדויקת, אשר נטייתם המחשבתית תהיה להעביר על שאלה שעולה להחלטת אלה אשר נתנו עליה את הדעת במיוחד, וניתן לראות בהם בני סמכא בעניין. האנשים האלה יכחישו שקיים, נכון לעכשיו, חומר מספיק להצדקת הנחת עקרונות כלליים רחבים, הם יהיו בצד הניסויי, הם ירצו שיטפלו בכל שאלה בנפרד, ושהטיפול ייעשה על פי ההמלצות של אלה המכירים אותה הכי טוב. אותם האנשים ייחסו חשיבות עצומה לידע מסוים וניסיון מסוים, וחשיבות זניחה ביותר לידע וניסיון בעלי אופי כללי יותר. לא אוכל לענות כאן בצורה רחבה להתנגדויות כאלה, שבכל זאת יש להתייחס אליהם בכבוד. מספיק לציין שאותם צעדי הענק של התקדמות בידע, המחוללים מהפכות במדע ובמוסר, נעשים לעתים קרובות יותר על ידי אנשים המכשירים את עצמם לצרף יחד קבוצות שונות של עובדות מאשר על ידי אלה המוסיפים עוד קבוצה אחת לאלפי הקבוצות הקיימות. בלי להמעיט בערך של תוספת עובדה חדשה בכל תחום בחיים, אני חושב שיהיה מוצדק להגיד שנכון לעכשיו איסוף עובדות מקדמת הרבה יותר מהיכולת של שימוש וקישור ביניהם צפוי להיות מוטה עוד יותר בכיוון זה. במיוחד בקשר למדעי הטבע האנושי כמות העובדות שלא נענשה בהן שימוש היא עצומה. כל ספר היסטוריה, כל רומן, כל עיתון, כל משק בית מלא בהן, אבל הן אבודות בשביל העולם, בהעדר ניסיונות זהירים לעקוב אחרי קשריהן ולהציג ביניהן סדר כלשהו. עלי גם לבקש שלא לשמוע בעצת המומחים הפוליטיים, אשר לעתים נדירות בלבד למדו את הגוף המדיני על בוריו, או נתנו מחשבה כלשהי על ההשלכות, שהתרופה המקומית שלהם תעשה על המערכת כולה. מומחה לרפואה אינו ראוי שיסמכו עליו, לא אם בנוסף לידע שלו לגבי הפרט, יש לו ידע מעמיק לדבי המערכת כולה. אבל המומחים המקומיים שלנו, אשר לעתים קרובות אנשים יסודיים ביותר וראויים לכל הכבוד על הידע המסוים שלהם, בדרך כלל יטענו שאין בדים ידע רחב שכזה. בפוליטיקה, באופן דומה מאוד לזה של הרפואה, המפגע המקומי לרוב אינו אלא תסמין של בעיה מערכתית, ולא יוסק אלא כאשר ישתנה איזה תנאי של חיים, אשר במבט ראשון אינו קשור בדבר כלל.

אבל אולי אפשר לטעון שקבלת העקרונות הכלליים בפוליטיקה יוביל לדרך חשיבה עצלה. ניתן יהיה לבטל כל שאלה שתעלה לשיקול פוליטי על סמך נוסחה אשר הנחנו אותה ויכולה להיות, כפי שמציינים, אינה נכונה כלל. אין ספק שיש בכך חיסכון של העמל האינטלקטואלי. וכך הוא הדין כשהאסטורנום לוקח את חוק הכבדה כמובן האליו, או מכונאי – את תכונות המנוף, או כימאי – את חוקי ההרכבה של משקלי היסודות, או פיזיולוג – את החוק שעמל פרושו שחיקה. שום אדם בכל אחת מהמחלקות הללו לא ישמח אם יחויב לעשות את המחקר הזה שוב ושוב בכל פעם מחדש. הוא יתלונן שאם למדע אין ברשותו הכללות מסוימות המקובלות על הכל אז אין להתייחס אליו כאל מדע כלל, אלא כאל אוסף עובדות מרחפות באוויר. באשר להתנגדות כי נזק בלתי ניתן לחישוב יכול להתרחש מקבלת עקרון כללי שגוי, עלינו לזכור כי כל הכללה רחבה אשר ממשיכה להתקיים ולצבור כח בעולם מכילה בתוך עצמה ראייה מסוימת לנכונותה. הדבר נכון עד כדי שאין לדור הדור הנוכחי את הידע הדרוש להפריך את הכללה. ככל שהיא רחבה יותר, כך היא יותר חשופה להתקפות רבות יותר בזמנים רבים יותר. היא עומדת לנגד כל בני האדם, תמיד מזמינה את ההתקפה. ככל שהיא נםוצה יותר בקרב האינטליגנציה, כך המצב בו אם אין היא נכונה כשלעצמה ניסיון של אדם זה או אחר יספק נשק להריסתה הופך לסביר יותר ויותר. אלא אם כפי שאנשים מסוימים מאמינים, המין האנושי מועד לטעות, הרי שכל עיקרון כללי כוזב אשר הורם לדרגת כלל הפעולה, נגזר עליו שיופרך בוודאות במוקדם או במאוחר.

אנחנו חייבים לזכור גם שכאשר אנו מחפשים הנחיה כיצד יש לנהוג, אין לנו באמת אפשרות לבחור בין לציית באופן עקבי לעקרונות הכלליים, או לקבל הדרכה בכל מקרה נפרד על ידיד הידע המסוים. אך מעטים הם בעלי ידע מסוים על נושאים רבים, ומה יעשו אלה שאר אינם נמנים על המיעוט המאושר? ללכת אחרי המומחים? אבל לרוב המומחים נחלקים בינם לבין עצמם. ככל שנבחן בצורה מדוקדקת יותר את המניעים של אלה המסרבים לקבל את הקרונות הכלליים, נראה ביתר בירור כי או שהם כבר מושפעים על ידי העקרונות הכלליים, ופשוט לא טרחו לבחון אותם ולכן כמעט ולא מודעים לדבר, ואשר במקרה כזה התדרדרו ללא יותר מדעות קדומות (דעה קדומה לדידי אינה אלא עקרון כללי אשר מעולם לא נבחן בצורה מושכלת), ולכן הם צפויים לבחור להם למורה את המומחה אשר תואם ביותר לדרך החשיבה השגרתית שלהם; או שהם מפקירים את עצמם לחסדי שרשרת המקרים, רגשות נפוצים, אינטרסים פרטיים, יתרונות קבוצתיים, הדבקות באיזה רגש, או כל דבר אחר משלל הגורמים האחראים לפעולותינו, ואשר מסבירים מדוע פעולותינו לעתים כה קרובות עומדות בניגוד משווע אחת לשנייה.

לבסוף, יש להגיד שאלה המתנגדים לעקרונות הכלליים בפוליטיקה ומכחישים את עליונותם, הרי שזהירותם בלתי זהירה שלהם, nimium premendo littus iniquum[2] תמעל באמונם, בכך שתגרום להם לבצע הכללות בעלות אופי רחב ונחפז יותר. התוצאות הדומות המגיעות מסיבות דומות, אותה התלות הבלתי ניתן לשבירה של כל קבוצת העובדות בכל קבוצת עובדות אחרת, הסדר הזה והסידור המנצחים בכל מקום אחר בעולם, כולם נעצרים באופן פלא בעולם הפוליטי, היחיד מכל מממלכת הטבע, לטובת הפוליטיקאי אשר מבקש שלא תהיה לו מבוכה זולת זו הנוכחית ולקיים בשינויים התכופים של דרכו את הפתגם "די לצרה בשעתה". זהו העיקרון הכללי המפתיע שאנו מוצאים את עצמינו מחויבים לו במאמצינו העקרים להגיע אל מעבר לרוח הצפונית. הוצאתי היום הבה מזמנכם בניסיון להראות שהעמל הגדול שלנו בפוליטיקה, כמו בכל מדע אחר הוא להביא את העובדות לקבוצות, או, אם נשתמש בביטוי נפוץ יותר, לכדי חוקים, ולקשר את הקבוצות הללו אחת עם השנייה, עד שנוכל להסיק מהם את הכללים הגדולים אשר צריכים להנחות אותנו בפעולותינו. אני מאמין שעד שהדבר יעשה, לא משנה איזו רפורמה נתאמץ לבצע באיזה נושא מסוים, רוב העמל שלנו יהיה לריק. היום אתם שוברים ברוב מאמץ את השלשלאות הכובלות את האחד הגפיים שלכם רק כדי למצוא למחרת שלשלאות מאותו הסוג על גף אחר. באנגליה של היום לא ניתן לנסות כל רפורמה עד שהחלק המושפע לא סובל קשות והדבר ברור לעין כל האדם. לרפורמה הפונה לצדק המופשט, ואומרת "חזקה שהרע בוא יבוא שכן הופרו חוקים בסיסיים" אין סיכוי ולו קלוש ביותר. אין ברצוני לזלזל בשיקול דעתם של בני אנגליה, יש לכולנו מעט מן המידה אשר כמעט ואינה מפותחת בין האומות המתורבתות, הכח של להיות משוכנע. אבל אני כן הייתי רוצה לתקוף את האדישות בה בני אנגליה מתייחסים למצב הנוכחי של הבלבול השכלי שלהם, והסתפקותם בכך שדעותיהם נתונות לחסדי שרשרת של מקרים. חצי מהרעות החולות שבפוליטיקה נובעות מכך שאנו מחויבים, בזמן ובמקום בו נדרשת רפורמה להראות שמעורבים בעניין האינטרסים המיידיים (ואני יכול להגיד "הנמוכים") של איזו קבוצה. כך לבסוף, בזכות הפצרות בלתי פוסקות, אות הקבוצות מרגישות שהאינטרס המיידי שלהן הוא נקודת מבט הנכונה על כל שאלה פוליטית. אם במקום פניות שכאלה היינו עומדים על אותם העקרונות הגדולים והראשוניים העומדים בבסיס כל קבוצה של עובדות פוליטיות, אז הפוליטיקה הייתה משתנה ומתרוממת, שכן האינטרסים האישיים המידיים היו זזים הצידה ובני האדם היו מבקשים לפרש נכונה כל מקרה ומקרה לאור החוקים האוניברסליים. אי אפשר להתעלם מחוקים אלה בלי לפגוע בכל חלקי החברה, וזוהי גישה נכונה יותר להתייחס לשאולות הפוליטיות מנקודת מבט זו במקום לנסות לאזן את הרווחים וההפסדים שיקרו לאיזו קבוצה מיוחדת.

וכעת, אילו היו חוקי הבסיס הגדולים שולטים בהתקשרות בין בני האדם ומנחים אותם ביחס אחד לחברו, אילו הסדר היה שולט במדעי האדם כמו שהוא עושה בכל מדעים האחרים, האם ניתן היה להגיד בבטחה מהם אותם החוקים? מר הרברט ספנסר, שאנו חייבים רבות בעניין זה, ושהעולם, כך אני משוכנע, חב לו חוב שעוד יזכה יום אחד להכרה מלאה בהרבה מזו של היום, ושאני עצמי חב לו באופן ישיר או עקיף כל אמונה שמאמר הזה מכיל, ביטא את החוק הקושר את בני האדם ביחסיהם אחד עם השני. אנו יכולים להניח שאין לפנינו שום תכלית אחרת זולת האושר, אף שכל אחד מפרש את המילה הזאת בצורה שונה, במובן נעלה יותר או פחות. אם כן אנו זכאים לבקש את האושר באופן שניתן להראות שבו אנו צפויים ביותר להשיג אותו, ומאחר וכל אדם הוא היחיד המסוגל לשפוט מהו אושרו, הרי שנובע מכך שיש להתיר לכל אדם את החופש להשתמש בכישרונותיו ולכוון את כוחותיו באופן שהוא חושב למתאים ביותר ליצירת האושר. כל זאת תחת הגבלה חשובה אחת, שיש לראותה תמיד במתלווה לחרות עליה אני מדבר. אסור לו לחופש שלו לבקש את אושרו להפריע לחופש הזהה של הזולת. אין הוא רשאי, לא בכוח ולא במעשה מרמה , למנוע את אותו השימוש בכישרונות ממנו נהנים יתר בני האדם. זוהי אפוא החרות המירבית האפשרית, חוק היסוד הגדול שלה, שכל מערכת היחסים בין בני האדם חייבת להתבסס עליו אם היא תוביל לאושר, שלום וקידמה. הציות המושלם לחוק תוביל להתקדמות בלתי פוסקת ביכולת שלנו לאושר, ברגשות טוב הלב והרצון הטוב איש כלפי חברו, בהישגינו השכליים. וכשם שאני מאמין שזהו עיקרון היסוד ביחסים טובים בין בני האדם, כך אני מאמין שאותה התשוקה העתיקה הנטועה כה חזק בלב בני האדם, התשורה להשתרר אחד על השני, להיות לו לאדון, היא רעה מיסודה. כאשר מה שמגביל את החירות היא החירות עצמה, דורשה לנו הגדרה לחירות ומניעת כל הפרתה. במקרה הבודד הזה, יש להפעלת כוח את ההצדקה האמתית, שהוא מופעל להגנתה המידית של החירות . אבל פרט למקרה זה אין להפעלת כוח פיזי כל מקום או חלק בחייהם של בני התרבות, והיא מייצגת את ההתנגדות לקדמה המתקיימת עדיין בינינו. אם העיקרון הזה נכון, ואני מאמין שככל שהוא ייבחן יותר ויהיה נתון יותר למתקפות , כך אמיתתו תיראה בבירור רב יותר, אז כמה וודאית וכמה פשוטה היא ההנחיה של חיינו הפוליטיים, וכמה נכלוליים הם, גם אם כוונתם לטובה, המאמצים של אותו הרפורמטור, או של הפילנטרופ, המאמינים בשיטתם המיוחדת של כפייה והגבלת בני האדם, ואשר מעולם לא למדו להאמין בכוחה המרפא-כל של החירות. אין אני מבקש שעיקרון החירות הזה יתקבל על ידי כל אדם עד שהוא לא התבונן בו בזהירות וחרדה מרובים על כל צדדיו, ולא בחן כל קבוצה של עובדות פוליטיות במטרה לקבוע האם תוצאות נכלוליות מכל סוג לא תופענה במקודם או במאוחר במקום בו מתעלמים או בזים לחירות. אם העיקרון הוא נכון, נוכל, ככל שהידע שלנו יגדל ושיטות המחקר ישתפרו, להצדיקו בכל נקודה ונקודה. מכל הצעדים הרציניים בחיים, רציני ביותר הוא כשהאדם בוחר לו את העקרונות אשר ינחו את פעולותיו. על כן אני חושב, שיש לנו לחפש בעצמינו ולהקשיב לכל מה שניצן להגיד נגד עיקרון החירות. הבה נשמע את כל ראיות הנגד האפשריות בטרם נמליכהו למושל ושליט, ואולי משנעשה זאת, נוכל הרבה יותר לחייך כשיציעו לנו להתעלם ממנו לטובת איזה מפגע חולף, כשם שהאסטרונום המלכותי[3] היה מחייך לו קבוצת עובדות חדשה הייתה מוסברת בחופזה תוך התעלמות מכח הכבידה. וכן אל לנו לייחס לחירות את התכונות לא לה, ואשר, לו היינו במצב הרוח הטוב של ההתלהבות חסרת ההיגיון מייחסים לה תכונות שכאלה, הדבר לא היה מוביל אלא למפח נפש. כמו יתר הכוחות המטיבים שבטבע, דוגמת הברירה הטבעית, יש בה בחירות קשיחות מסוימת, והשלכותיה הישירות קשורות לעתים בכאב. אני מאמין שהיא מרפא-כל עצומה, אבל תהליך הריפוי הוא כואב לעתים.

כעת, תנו לי לציין לכם, שלא סתם הגענו לתוצאה מופשטת, אלא לשאלה זו לחירות נגד הכפייה, שהיא אחת השאלות הגדולות של היום. יהיו השמות המפלגתיים שנעניק לעצמינו ככל שיהיו, זוהי השאלה שמחכה תמיד לתשובה: "האם אתם מאמינים בכפייה ובסמכות או שאתם מאמינים בחירות?" ייתכן ונמצא היסוס או חוסר עקביות, ואנשים המתנתקים מכל צד כדי לייצר את אותה המפלגה השלישית אשר בזמנים קריטיים של החלטות הרות גורל הפכה לשם נרדף לחולשה, אבל שתי החטיבות הגדולות של העולם החושב לעולם משתייכות לצד זה או לאחר, תומכי הסמכות, מאמיני החרות.

מהי אפוא אמונת החרות ולמה אנו מתחייבים כשאנו מקבלים אותה? כבר ראינו כי קיימת זכות ראשונית עצמוה לכך שאנשים מגיעים הנה בשביל האושר (ואין לנו צורך בויכוח על משמעות המושג), וכך כל אדם מוחזק להיות השופט של אושרו שלו. אין זכות לשום אדם או לגוף המורכב מבני האדם להוציא אי פעם את השיפוט הזה מידי עמיתיהם בני האדם. בלתי אפשרי להכחיש זאת, שהרי לשום אדם לא יכולות להיות זכויות על אדם אחר בטרם יש לו את הזכויות על עצמו. לא יכולה להיות לו הזכות להכווין את אושרו של אדם אחר אלא אם יש לו את הזכות על אושרו שלו. ואם נעניק לו את הזכות האחרונה, הדבר ימנע באחת את הראשונה. אכן, לשלול את הזכות הזו או לגרוע ממנה דבר משמעו להשליך את עולם המוסר לתהו מוחלט. אם תשללו את הזכות הזו, והרי שוב אין לכם כל בסיס לזכות כלשהי, לצדק, חרות פוליטית או שוויון פוליטי. כוננתם במקומם את שלטון הכוח, ויהיה ציפוי תרבותי אשר תכסו בו את הדבר, החזרתם את בבני האדם שוב אל אותה " התכנית הישנה והטובה"[4] של אבותינו. 

וזו, אני מאמין, היא האמת הפשוטה. או שקיימת תשתית אחת מוצקה, או שלא קיים דבר. אנו יכולים להרגיל את שכלינו לבתי הנבחרים, לרוב בבית הנבחרים או לרוב באומה, אנו יכולים לדבר בעגה הפוליטית שלנו ולקדם את המזימות המפלגתיות שלנו, אבל האמת הגדולה הזאת נותרת ללא שינוי בכל אמירותינו ומעשינו . אמת שנוכל כאן, כמו בכל מקום אחר בטבע, לחיות תוך התעלמות מהחוקים, אבל כאן, כמו בכל מקום אחר לא נתן לברוח מההשלכות. כל ההתפלגויות וזכויות היתר, כל הקנאה המרה והעוינות שקיימים בינינו, כל התאווה לכח, כל חוסר הנוחות המציק והמאמצים העיוורים, כל הפתרונות הפראיים והמסוכנים, כל הדבקות בדרכים הישנות והעדר האמונה והאומץ לבחור בחדשות, כל אלה יימצאו בניתוח הסופי להיות בין ההשלכות, חמורות ככל שיהיו, של העדר ההכרה והציות לחוק עליו מושתתים היחסים שלנו אחד עם השני.

אציין במספר מילים מן הנגזרות מחוק החירות הזה. בהינתן שאדם הוא השופט של אושרו והמכווין את מאמציו בכל אופן שייראה לנכון, הוא זכאי לקבל את מלו התמורה למאמצים הללו. לשום אדם או גוף של אנשים אין זכות להיכנס ולתפוס חלק כלשהו מאותה התמורה, פרט למקרה של ההגנה על החירות עצמה[i], אשר נחוצה להבטחת מלוא התמורה הנ"ל. ידועה לנו העובדה שהממשלות, שהן האחרונות להכיר בזכויות, לא בוחלות באמצעים בעניין זה, ולא מהססות לשלוח יד בנכסי נתיניהן כטוב בעיניהן לצרכי קידום מטרות מכל סוג ומין בין אלה שהן חושבות שאיזה חלק משפיע באומה חפץ בהן, בין אלה שהמניע להן הוא אישי. אבל רק מעטים יטענו כי פעולות של הממשלות מבוססות על זכות, ומעטים מבין אלה אשר מחפשים את יסודות הצדק שבבסיס המנהגים והביטויים הקיימים יסכימו לקבל את רצון הרוב כאישוש לזכות לקחת מהאדם את מה שהוא השיג בעמלו. יהיה זה לא נוח, כפי שקורה לעתים מזומנות בפוליטיקה, להכיר באמת הזו, אבל האמת היא שאם יש לאדם זכויות, ואני מתכוון לזכויות יסוד, זכויות השייכות לעצם הקיום האנושי ולא כאלה שנוצרו בהצבעת הרוב של שאר בני האדם, אזי לא הרוב הזה ולא כל רוב אחר לא יכול לשלול ממנו את הזכויות הללו. לעשות כדבר הזה יהיה כמוהו כמחיקת המילה "זכויות" עצמה מכל מקום בשפת בני תרבות.

חזרה לטיעון, ברגע שנניח את הזכות הזו, את הזכות לחופש לפעול וליהנות באופן מלא, מה נובע מכך? הדבר הופך למגונה את כל אותם הניסיונות של הממשלה להגביל את בני האדם למען טובתם שלהם. האדם הוא הוא השופט של עצמו, ואין אתם רשאים להגיד לו באיזה אופן עליו לציית לחוקי דתו, לעסוק במקצועו, ליהנות מבילויו, או במילה אחת, לחיות איזה חלק מחייו. וגם אל לכם להגן לא על שכלו ולא על גופו. כדי להגן על אדם אחד עליכם לקחת ממשאביו של אדם אחר, לקצץ במה שמאמציו של אותו האדם הרוויח לעצמו בעמלו. לא ניתן להגן על אדם אחד מסוים אלא על ידי הקטנת התוצר של מה שהקצאת החירות המושלמת, כלומר השימוש החופשי בכשרונותיו וכוחותיו, הביאה לאדם אחר, ולכן גם אם לא ניקח בחשבון את ההשפעה המחלישה וההרסנית של ההגנה על האדם המוגן עצמו, יש לראות בכל הגנה, כמו בכל הגבלת פעילות, מתוקף הכח הממשלתי כפגיעה בחירות המושלמת. על כן יוצא שפרט להגנת חירותו של אדם נגד תוקפנות של אדם אחר, כלומר מניעת כפייה בכוח ומעשה מרמה, אשר אינו אלא כפייה בתחפושת, לא ניתן להצדיק התערבות של הממשלה בענייני בני האדם, יהיה הכיסוי להתערבות מלאה ברצון טוב ופילנתרופיה ככל שיהיה. יכולים להיות מקרים, בהם הודות לאופיים המיוחד החוק אינו תקף, והם ראויים לדיון נפרד ומיוחד, למשל ניהול נכסים אשר הועבר, בחכמה או לא כל כך בחכמה, לידי המדינה, ואני מודה שאין אני נכנס לאלה כאן. אבל אם נזכור את מה שכבר ציין מר ספנסר, כי כל הגדרות אנושיות אינן מושלמות, ובכל גבולות החלוקה שאנו מניחים שקיימים בכל מקום, פיזי או שכלי, ישנה נקודה בה לא ניתן לומר מאיזה צד של הקו הדבר הנדון מונח, אם נזכור שהטבע לא חלק את הצמחים ואת בעלי החיים, ואף לא את הניגודים העתיקים הללו, הטוב והרע, למשבצות שחורות ולבנות, דוגמת לוח השחמט, אלא שגם אם היום הניגודים ביניהם ברורים וגלויים, הם עדיין מתמזגים זה בזה בזכות השורש המשותף שהם חולקים מקדמת דנא, לתוך מדרג עדין מדי בשביל לקבוע בו נקודת חלוקה ברורה. אם נזכור כל זאת ונתחשב בכך ככל שנוכל, אנו בכל זאת יכולים להגיד, במלוא הכנות, כי אין לחוק הזה יוצאי דופן. עליכם לקבל את החירות האנושית במלואה, או שעליכם לוותר על כל בסיס לטענות מדוע יש להגן על חלק כלשהו ממנה. או שזו היא זכות, המקודשת בחלק אחד כמו ביתר החלקים, זכות ברורה הניתנת להדגמה, ממנה נובעים באופן ברור וניתן להדגמה ל צדק ושיווין פוליטיים, או שהיא אינה קיימת בעולם הפוליטי אלא כמצרך מותרות, אופנה חולפת, איזו שיטה נוחה להשגת יתרונות כלכליים מסוימים, אשר היום כאן ומחר איננה. או שאתם חייבים להתייחס לבני האדם כאחראים לעצמם, כנושאים בנטל של עצמם, כעושים עם חייהם כרצונם, חופשיים במחשבה, מילה או מעשה, או שעליכם להתייחס עליהם כאל חומר גלם פוליטי, שכל ממשלה שיכולה לצבור כח יכולה להגן, לרסן ולעצב כטוב בעיניה. במקרה זה כל דבר הופך למושא הניסיונות, והטורים[5] והקומוניסטים כאחד חופשיים לנסות עליו את התאוריות שלהם, לו רק ישיגו כמות מספקת של קולות להעביר את קסם הכח הפוליטי לידיהם. קל לראות כמה זמן ערך שלטון הכח בעולם, וכמה פוגעני למוסר והשכל הייתה השפעתו, כשאנו מוצאים את המוני בני האדם תומכים בפועל בדוקטרינה שכזו. האמונה שלנו בכח, המוכנות שלנו להשתמש בו, והציות שלנו לאלה המחזיקים בו, אינם אלא צורות של סגידה לאליל כוזב המצויה עדיין בינינו. כמעט על כל לב, גם ללא ידיעת בעליו, חרותו המילים "בעל הכח הוא הצודק". אלה המבקשים להימלט מדעה קדומה ההרסנית הזו, אלה המבקשים לנתץ את מזבחותיה, ולעקור את אשרותיה, יכולים לעשות זאת רק אם יתעקשו על עיקרון פשוט וברור. הם יכולים לעשות זאת רק על ידי ההכרה שישנם חוקים מוסריים העומדים מעל ההתעסקויות האנושיות שלנו אחד עם השני, חוקים שאין אנו יכולים לסטות מהם, שאין נו יכולים פעם להכיר בהם ופעם להתעלם מהם בשביל הנוחות שלנו. שום מאמץ מנותק, שום התקוממות של קבוצה קטנה נגד איזו עוולה מסוימת המשפיעה עליהם באופן אישי, לא ישנו את צורת החשיבה הנוכחית של העולם. זהו חייב להיות קרב של עקרונות – עקרון החירות נגד עיקרון הכח. נוכל לקרוא, בשינויים קטנים, את מילותיו של לוואל[6] : 

Not this man up and that man down, 

But rights for all, say we; 

For rich and poor, for great and small— 

Now what is your idee? 

God means to make this land, John, 

Clear through from sea to sea, 

Believe and understand, John, 

The worth of being free. 

Old Uncle S., sez he, I guess 

God's price is high, sez he, 

But nothing else than what He sells 

Wears long; and that J. B. 

May learn, like you and me. 

[1] המבקש סימנים, הבט נא סביב! (לטינית)

[2] להיצמד קרוב מדי אל החוף הבוגדני (הורציוס)

[3] משרה בחצר מלכות בריטית. עד 1972 – מנהל מצפה הכוכבים בגריניץ'

[4] "מאן דאלים גבר", על פי שירו של ודסוורת' "קברו של רוב רוי"

[5] מפלגה פוליטית באנגליה, לימים השמרנים.

[6] ג'יימס ראסל לוואל (1819-1891), משורר, עורך ומבקר אמריקאי. השיר המצוטט הוא "Jonathan to John" (1862) וקטונתי מלתרגמו

[i] אותה "ההגנה על החירות" כוללת ניהול של מערכת החוק האזרחי והפלילי. אם חירות היא זכות אנושית, יש להגדיר את יישומה לענייניהם של בני האדם, ולהגן עליה באופן המוכרח, אחרת זו תהיה זכות שאיש לא יוכל ליהנות ממנה. למדינה מוענקים אפוא סמכויות מסוימות, אבל הסמכויות האלה פשוט נגזרות מעיקרון החירות. המדינה כפופה לו לגמרי, ושררתה על אלה החברים בה נגמרת ברגע שמושלם הסידור המגן על החירות.

במילים אחרות, המדינה קיימת ככלי של החירות. החירות אינה אחד היצורים של המדינה.

ניתן יהיה לראות את החשיבות של שמירה על ההשקפה הברורה הזו על המדינה בשכלינו, כאשר נזכור ששום השקפה אחרת אינה מאפשרת לנו לסרב להעניק לה את הכוח לשלוט על שכלם וגופם של האזרחים כטוב בעיני הרוב השולט בכל רגע נתון. אין כל חלופה אחרת. או שבני האדם פועלים יחדיו, או במלים אחרות מקימים מדינה, וכתוצאה מכך מקבלים לידיהם כח בלתי מוגבל אחד על השני, או שהם לא. אם כן, עלינו לקדש את רצון הרוב, ולשים אותו לנו למצפון ולחוק. אם לא, אז אנו חייבים להיות מסוגלים להציג בבירור לעצמינו מהו אותו העיקרון אשר ינחה מוסרית את פעולות בני האדם הפועלים כך יחדיו, ואם נסכים כי קיים עיקרון כזה, בכך נכיר בהכרח שהוא עצמו הוא המידה והגבול לאותם הכוחות שהוא זימן לצרכי קיומו.

לא קשה לגלות שההשקפה הראשונה נחה על יסודות בלתי מספקים. איך יכול לקרות, שלפרט לא יהיו זכויות, אבל למקבץ של פרטים יהיו זכויות בלתי מוגבלות? אין הכלל המורכב מפרטים זהים יכול לקבל תכונה אשר לא קיימת בפרטים הזהים, אלא בדרך איזה קסם.