לפני כחצי מאה, כשהתאמצתי לנסח את
הפילוסופיה החברתית והפוליטית אותה הקול הפנימי שלי היה יכול לאשר, גיליתי את אחד
מספרי המבוא הראשונים שלי למה שנודע מאז כמחשבה ליברטריאנית. קראתי – ונהינתי מכך –
פילוסופים קלסיים ג'ון לוק, ג'ון סטיוארט מיל, הסטואיקנים, ואחרים אשר לקחו
ברצינות את מצוקת הפרט הנתון בידי המדינה. גילוי כתביו של ה.ל. מנקן בתחילת ימי
החקירה שלי לשף אותי למספר של המבקרים העכשוויים של התנהגות הממשלה. בזמן הזה,
כאשר קראתי ספר בשם "האויב שלנו, המדינה", שנכתב על ידי אלברט ג'יי נוק,
התחיל השינוי האמתי בחשיבה שלי. תוך זמן קצר התחלתי להתעניין פחות בטיעונים
פילוסופיים מופשטים והתמקדתי ביותר בריאלפוליטיק של המערכות הפוליטיות.
בעיה עיקרית
בפילוסופיות הפוליטיות שהן קשורות במשחקי חשיבה מופשטים של הוגיהם. האם החזיונות
השונים של "המצב הטבעי" כפי שנתפס בידי הובס, רוסו או לוק מעודנים במחקר
אמפרי של חברות ללא מדינה, או שאינם אלא השלכות של חוויות החיים, השערות
אינטואיטיביות, הטיות של אינדוקטרינציה, התת מודע הקולקטיבי או כל השפעה אחרת
שמקורה בתוך שכלו של הכותב? מאחר והבנתינו את העולם מבוססת על סובייקטיביות, יש
לשאול את אותה השאלה לגבי כל מי שעוסק בפילוסופיה השערתית: האם זה אפשרי לעמוד
מחוץ לשכלינו שלנו, ולהעיר הערות לגבי העולם אשר החופשיות מתוכן החשיבה שלנו
עצמינו? האם הייזנברג צדק כשהוא סיפר לנו שהמתצפת הוא רכיב בלתי נפרד ממה שמתצפתים
עליו? אנחנו נוטים בקלות רבה להתבלבל בין המציאות של המערכות הפוליטיות לבין איך
המערכות הללו צריכות לפעול.
מי היה אותו
המתצפת שזה עתה גיליתי? אלברט ג'יי נוק התחיל את הקריירה שלו שכומר אפיסקופלי,
שפנה מאוחר יותר לתחום העיתונאות. בתקופות שונות הוא כתב לכתבי העת The
Nation ו-
Freeman, שהיו להם השקפות שונות מאלה של היום.
ג'פרסוניאני מטעם עצמו וחסיד של ג'ורג'יזם, הוא היה דובר רהוט של ליברליזם הקלסי, סנגור של השוק החופשי, הרכוש
הפרטי, היה לו חוסר אמון קשה כלפי השררה. הוא כתב בזמנים בהם התפיסה של
"ליברליזם" הושחתה לכדי האנטיתזה שלה, חברה בכוונה ממשלתית, והוא הוטרד
מההשפעה ההרסנית שתהיה לתמורה הזו הן על הפרטים והן על התרבות, כאשר קלקול האופי
וההתנהגות יהפכו לנורמה.
לנוק היה עניין
מתמשך בשאלה אפיסטמולוגית, השאלת כיצד אנו יודעים את מה שאנחנו יודעים, ואיך
שינויים בחשיבה שלנו עצמינו מייצרת שינויים חיצוניים המתרחשים בעולמינו. בספרו
הקלאסי Memoirs of a Superfluous Man
הוא מציין כי "הדבר החשוב יותר [באדם] הוא מה שהוא חושב, וחשוב גם כיצד הוא
הגיע לחשוב כך, מדוע הוא ממשיך לחושב כך, או אם הוא לא היה ממשיך מה היו הסיבות
אשר גרמו לו לשנות את דעתו".
אלברט ג'יי
נוק היה מה שבנעורי היה מתואר כחסיד של השכלה ב"אמנויות הליברליות". הוא
הבין כי לא רק "לרעיונות יש השלכות", טענה שריצ'רד ויבר דן בה בהרחבה
מאוחר יותר, אלא שבארגונים קיימת דינמיקה מסוימת, שאם מפעילים אותה מתקבלות תוצאות
בלתי צפויות. הוא הכיר ברדיפה אחרי אינטרס העצמי האינדיבידואלי כגרום המניע העיקרי,
אבל ראה איך אינטרסים תאגידיים ופוליטיים יכולים להתחבר יחדיו לקדם אינטרסים כאלה,
בכפייה ועל חשבון הזולת.
ההתפתחות
האינטלקטואלית של נוק הושפעה במידה רבה מעבודותיו של הכלכלן והסוציולוג הגרמני פרץ
אופנהיימר. נוק ריכז את מירב תשומת הלב על הניתוח של אופנהיימר של שני סוגי
האמצעיים העיקריים, עליהם הוא הרחיב בספרו Der Staat, בהם ניתן למלא צרכים אנושיים. מילוי הצרכים תוך שימוש ב"עמלו של אדם
והחלפה שווה של עמלו בעמל של אחרים" הוגדר על ידי אופנהיימר כ"האמצעיים
הכלכליים". לעומת זאת רדיפת האינטרסים בעזרת "הפקעה בלתי מוצדקת של עמלם
של הזולת" הוגדרה על ידי כ"אמצעיים הפוליטיים". נוק מפתח את הרעיון
של אפנהיימר כדי לתאר כיצד המדינה עובדת בפועל. בגלל שאנשים נוטים לפעול עם "הכי מעט מאמץ
אפשרי" כדי להשיג את מטרותיהם, הם נוטים להעדיף את האמצעיים הפוליטיים לאלה
הכלכליים, ותכונה זו היא שהולידה את המדינה התאגידית המודרנית, מה שנקרא אצל נוק
"מדינת סחר".
מאמציהם של הפילוסופים הפוליטיים המוקדמים להסביר את מוצא המדינה כביטוי
ל"רצון האלוהי", או כתוצאה של "אמנה חברתית" לכאורה מתחילים
להתמוסס כשמעמתים אותם עם הראליזם של נוק. הוא מספר לנו שמקורה של המדינה אינו
באיזו בקשה של עקרונות נעלים של "רצון כללי" כנגד איזה טבע אנושי קלוקל
מדומיין. היא אינה אלא צורה מתקדמת יותר של "כיבוש ושוד". הוא חוזר על
ההערה של וולטר כי "אמנות הממשל כרוכה בלקחת כמה שיותר כסף מקבוצה אחת של
אזרחים ולתת אותו לקבוצה אחרת". המנטרה מימי הוורטגייט "לכו בעקבות
הכסף" משקפת את הרעיון היותר פרוזאי הזה.
אלה אשר גוערים במבקרי המדינה על זה שהם "אידאליסטים" או
"אוטופיים" חייבים לתת בעצמם מענה על האמונה הדמיונית שלהם שכוחות
המדינה מסוגלים לרסן את עצמם. כפי שנוק מבין את העניין, וכפי שהיסטוריה העכשווית
מאשרת, אלה אשר מאמינים שחוקות כתובות יכולות להגן על הפרט מפני שרירותיות של
המדינה דבקים באידאליזם חסר בסיס, בייחוד כאשר תחום הסמכות של המדינה נקבע על ידי
רשות המחוקקת של המדינה עצמה. המילים הם דברים מופשטים, אשר לעולם אינם תואמים את
מה שהם מתיימרים לייצג, ולכן חייבים לפרש אותם. החלטותיו של בית המשפט העליון
ממשיכות לאושש את הערכתו הראליסטית של נוק כי "ניתן לגרום לכל דבר להיות בעל
כל משמעות". המערה העשרים לבדה סיפקה להוגים כמו נוק פרספקטיבה, אשר אפשרה
להם לראות מה עלה בגורל ההשערות המוקדמות יותר בדבר טבע המדינה. השנים שלאחר
אירועי ה-11 בספטמבר הראו נסיגה סיטונאית של הממשל האמריקאי מהאשליה של הממשל
המוגבל, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהוראות והגבלות חוקתיות נגד כוחה של המדינה.
אנטוני דה ג'אסאי (Anthony deJasay) הוסיף את הביקורת שלו לטבעו המדומיין של הממשל המוגבל כשהוא
מציין ש" החלטות קולקטיביות אף פעם אינן בלתי תלויות בכך, מה מספר משמעותי של
פרטים רוצים שהן תהיינה". האם ההיסטוריה הראתה לנו שמהערכות הפוליטיות
והאזרחים שומרים על תחושת האחדות הנרמזת תאוריית "האמנה", אשר עומדת
כביכול בבסיסי המדינה המודרנית? האם המטרה המוצהרת של המערכות הפוליטיות להגן על
חייהם, חירותם ורכושם של האזרחים נשארת ללא דופי?
המדינה המודרנית מתגלה יותר ויותר כמפגע שתכלית הפילוסופיות בנות מאות
השנים הייתה לזהות, ושל המערכות החוקתיות – למנועו. השבר מעלה את השאלה האם עצם
קיומה של המדינה, בעלת האינטרס העצמי לשמירה על המונופול בהפעלת הכוח, יכול לבשר
משהו נוסף חוץ ממחזורים בלתי פוסקים של מלחמה, דיכוי, עיוותים כלכליים וצורות
אחרות של עימותים ואי סדר קולקטיביים? האם המוחות הצעירים של היום, החפצים להבין
את המציאות ולא רק תאוריה פוליטית המעוגנת בתקווה לטוב, יהיו מסוגלים לעמוד בפני
השינוי המחשבתי כמו זה שמציע נוק ואחרים, אשר מציעים הסברים לאטטיזם, המעודנים
בפרגמטיזם עקרוני?
שאלה כזו מביאה אותנו לחושב על תכלית כתיבתו של נוק. לא היה לו ענין
ברפורמה פוליטית, שכן הוא ראה מאמצים אלה כשטחיים בטבעם. הוא גם לא שאב מוטיבציה
מהרצון לחנך את בני הגברים והנשים ההמוניים, שכן אנשים כאלה היו לוקים הן בעומק
האופי והן ביכולת האינטלקטואלית להבין את העקרונות העומדים בבסיס "החיים
ההומאניים". במקום זאת הוא ראה את משימתו לדאוג לאלה אשר הוא קרא להם
"שאר-ישוב", אותם הגברים והנשים העצמאיים, אשר הסקרנות האינטלקטואלית
והאמוציונלית שלהם תספק להם הבנה מעמיקה בעקרונות האלה. שלא כמו בני האדם ההמוניים
אשר קל לתמרן אותם ולגייס אותם לאיזו מטרה ממסדית, ה"שאר-ישוב" נשארים
סקפטיים מפני המטיפים המבקשים להמיר אותם לאידאולוגיה שלה או אלה המבקשים להציל את
המין האנושי. יהיה זה חסר תוחלת לחפש את חברי "שאר-ישוב", מספר לנו נוק,
שכן הם עצמם יהיו אלה שיתורו אחר הקרובים להם ברוחם. נוק רואה את תפקידו בלתמוך
ולטפח פרטים כאלה, אשר אחרי קריסת הציביליזציה "יבנו מחדש חברה חדשה" על
בסיס הבנתם "הסדר הנאצל של הטבע". הספר הזה, אומר לנו נוק, נכתב אך ורק
בשביל אנשים כאלה.
"האויב שלנו, המדינה" פורסם לראשונה ב-1935, כשההשלכות הכלכליות
של הניו-דיל רק התחילו להופיע. בהקדמתו להדפסה שנייה של הספר ב-1946, חברו של נוק
פרק צ'ודורוב מספר לנו שב-1943 נוק דיבר על כתיבה של מהדורה שנייה במטרה להרחיב בה
על ההשלכות הכלכליות הללו. אבל בקיץ 1945 נוק נפטר, בלי שהשלים את המשימה. אבל גם
ללא שכלולים כאלה, צ'ודורב מציין ש"'האויב שלנו, המדינה' לא זקוק לתמיכה
נוספת", ועומד ככתב אישום עוצמתי נגד המערכות הפוליטיות.
באטלר שאפר
יולי 2009
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה