מיזס- מבוא - II. בעיות אפיסטמולוגיות של התאוריה הכללית של הפעילות האנושית.

כל דבר נראה בעייתי במדע החדש. המדע היה זר במערכת המסורתית של הידע; האנשים התבלבלו ולא ידעו כיצד לסווג ומקם אותו כראוי. אבל מאידך, הם ביו בטוחים כי הכללת הכלכלה בקטלוג הידע האנושי לא דרשה סידור מחדש או הגדלה של המערכת כולה. הם חשבו את מערכת הסיווג שלהם לשלמה. ואם הכלכלה לא התאימה, האשם היה יכול להיות על הטיפול הבלתי-מספק שהכלכלנים העניקו לבעיות שלהם.
לבטל לגמרי את הוויכוחים אודות התמצית, הטווח, והאופי הלוגי של כלכלה כקשקושים סכולסטיים של פרופסורים פדנטיים הינו אי-הבנה גמורה לגבי משמעותם. שגיאה נפוצה ביותר היא כי בעת שהפדנטים מבזבזים את זמנם בדיבורים חסרי משמעות על המתודה המתאימה ביותר, מדע הכלכלה עצמו ממשיך בשקט בדרכו, אדיש לדיבורי סרק. במהלך הMethodenstreit בין הכלכלנים האוסטריים לבין האסכולה ההיסטורית הפרוסית, "שומרי הראש האינטלקטואליים של בית הוהנצולרן" מטעם עצמם, ובדיונים בין האסכולה של ג'ון בייטס קלארק לבין הכלכלה המוסדית האמריקאית עמד על הפרק הרבה יותר מאשר השאלה איזו מהפרוצדורות פורייה יותר. הנושא האמיתי היה הלגיטימיות הלוגית והתשתית האפיסטמולוגית של מדע הפעילות האנושית. החל ממערכת אפיסטמולוגית לה הייתה החשיבה הפרקסאולוגית לזרה, והחל מהגיון אשר הכיר כמדעי - פרט ל לוגיקה ומתמטיקה - רק מדעי הטבע האמפיריים ואת היסטוריה, מחברים רבים ניסו להכחיש את הערך והתועלת של התיאוריה הכלכלית. היסטוריציזם התכוון להחליפה בהיסטוריה כלכלית; פוזיטיביזם המליץ להחליפה במדע חברתי מדומה אשר יאמץ אץ מבנה הלוגי ואת דפוסי המחקר של מכאניקה של ניוטון. שתי האסכולות הסכימו על דחייה רדיקלית של כל הישגי המחשבה הכלכלית. הכלכלנים לא יכלו לשתוק בפני כל אותן התקפות.
הקיצוניות של ההשמצה הסיטונאית נמוגה במהרה בפני ניהיליזם הרבה יותר כללי. מאז ומעולם קבלו האנשים במחשבותיהם בדיבורם ובמעשיהם את אחדות והבלתי-השתנות של ההיגיון האנושי כעובדה שאין עליה עוררין. כל המחקר המדעי הושתת על הנחה זו. אבל בדיונים אודות האופי האפיסטמולוגי של הכלכלה, דחו המחברים לראשונה אף את ההנחה הזאת. מרקסיזם, למשל, קובע שחשיבתו של האדם נקבעת על ידי השתייכות המעמדית. כל מעמד חברתי יש לו הגיון משלו. תוצר המחשבה אינו, אפוא, אלא "מסווה אידיאולוגי" של האינטרסים המעמדיים האנוכיים של החושב. משימתה של "סוציולוגיה של הידע" לחשוף פילוסופיות ותיאוריות מדעיות ולגלות את ריקנותן ה"אידיאולוגית". כלכלה הינה המצאה "בורגנית", הכלכלנים הינם "מלחכי פנכה" של הקפיטל. רק חברה חסרת מעמדות תחליף באמת את כל השקרים ה"אידיאולוגיים".
הפולילוגיזם הזה נלמד בהמשך מצורות נוספות. היסטוריציזם גורס כי המבנה הלוגי של המחשבה והפעילות האנושית נתון לשינוי במהלך ההתפתחות ההיסטורית. פולילוגיזם גזעי משייך לכל גזע הגיון משלו. ולבסוף יש את האירציונליזם, הטוען כי ההיגיון אינו כשיר לבאר את הכוחות האירציונליים אשר קובעים את ההתנהגות האנושית. דוקטרינות מעין אלה נוגעות הרבה מעבר לגבולות הכלכלה. הם מטילים ספק לא רק בכלכלה ופרקסאולוגיה, אלא בכל הידע וההיגיון האנושי בכלל. הם מתייחסים למתמטיקה ופיזיקה כמו אל הכלכלה. נראה, אפוא, כי המטלה של הפרכת הדוקטרינות הללו לא נופלת על ענף אחד מסוים של ידע, אלא על אפיסטמולוגיה ופילוסופיה. דבר זה תומך בגישתם של אותם כלכלנים אשר ממשיכים בשקט את מחקרם בלי להתעמק בבעיות אפיסטמולוגיות ובהתנגדויות העולות מצד פולילוגיזם ואירציונליזם. הפיזיקאי מתייחס לכך שמישהו מכנה את התיאוריות שלו כבורגניות, מערביות, או יהודיות; על זו הדרך על הכלכלן להתעלם מהשמצות . יש לתת לכלבים לנובח ולא לשעות ליללותיהם. ראוי לו לזכור את מאמר שפינוזה: Sane sicut lux se ipsam et tenebras manifestat, sic veritas norma sui et falsi est.
ועדיין המצב בנוגע לכלכלה שונה מזה של מתמטיקה ומדעי הטבע. פולילוגיזם ואירצינליזם תוקפים את הכלכלה ואת פרקסאולוגיה. בעוד שהם מנסחים את הצהרותיהם בצורה כללית כדי להתייחס לכל ענפי הידע, הרי שמטרתם האמיתית היא מדע הפעילות האנושית. הם טוענים כי המאמינים שמחקר מדעי יכול להגיע לתוצאות התקפות בשביל בני-האדם ב כל התקופות, מכל הגזעים ומכל המעמדות החברתיים משלים את עצמם. הם מוצאים הנאה בגינוי תיאוריות פיסיקליות וביולוגיות כבורגניות או מערביות. אבל אם פתרון בעיות פרקטיות דורש יישום של אותן דוקטרינות מושמצות, הם שוכחים חיש-מהר את הביקורת. הטכנולוגיה ברוסיה הסובייטית מנצלת ללא משים בכל תוצאות המחקר של פיזיקה, כימיה וביולוגיה בורגניות משל היו נכונות לכל המעמדות. המהנדסים והפיזיקאים הנאציים לא נמנעו מלהשתמש בתיאוריות, תגליות והמצאות של גזעים ואומות "נחותים". התנהגות של בני-האדם מכל הגזעים, אומות, דתות, קבוצות לשוניות ומעמדות חברתיים מורה בבירור כי הם אינם תומכים בדוקטרינות של פולילוגיזם ואירציונליזם ככל שזה קשור בהגיון מתמטיקה ומדעי הטבע.
אך המצב שונה בתכלית בנוגע לכלכלה ופרקסאולוגיה. המניע העיקרי לפיתוחן של דוקטרינות הפולילוגיזם, היסטוריציזם והאירצינליזם היה לספק הצדקה לביטול השפעות המחקר הכלכלי בקביעת המדיניות הכלכלית. הסוציאליסטים, הגזענים, הלאומנים והאטטיסטים כשלו במאמציהם להפריך את התיאוריות של הכלכלה ולהוכיח את צדקת הדוקטרינות הכוזבות שלהם. תסכול זה בדיוק הוא שגרם להם לדחות את כל היסודות הלוגיים והאפיסטמולוגיים עליהם מתבסס כל ההיגיון האנושי הן בחיי היומיום והן במחקר המדעי.
לא ניתן להפטר מהתנגדויות ההלו רק בשל המניעים הפוליטיים אשר יצרו אותן. לשום מדען אין זכות להניח מלכתחילה כי גינוי ממצאיו חסר משמעות רק בשל כך שהמבקרים נגועים בהשתייכות מפלגתית ורגשות עזים. חובה עליו לענות לכל מבקר ללא קשר למניעיו או לרקע שלו. כמו כן בלתי אפשרי לשקוט בפני דעה רווחת כי משפטי הכלכלה תקפים אך ורק תחת הנחות היפותטיות אשר מעולם לא התממשו בחיים האמיתיים, ולכן אין בהם תועלת להבנת המציאות. מוזר, אבל נראה שמספר אסכולות מסכימות לדעה זו, ועדיין ממשיכות בשקט לצייר את העקומות ולחשב נוסחאות. הם לא שמים לב למשמעות מחקרם והקשר שלו לעולם של חיים ופעילות אמיתית.
גישה זו היא, כמובן, חסרת-שחר. המטלה הראשונה של כל מחקר מדעי הינה תיאור והגדרה ממצים של כל המצבים וכל ההנחות תחתם ממצאיו השונים הם בעלי-תוקף. זוהי טעות לקבוע את פיזיקה כמודל ודפוס למחקר כלכלי. אבל אלו השוגים בכך היו צריכים ללמוד דבר אחד לפחות: ששום פיזיקאי אף פעם לא האמין שבירור של חלק מההנחות והתנאים של משפטים פיזיקאליים הינו מחוץ לטווח המחקר הפיזיקאי. השאלה העיקרית עליה הכלכלה אמורה לענות היא מה היחס בין משפטיה למציאות של הפעילות האנושית, שתפיסתה השכלית היא המושא של המחקר הכלכלי.
לכן מוטל על הכלכלה לעסוק בעומק הטענה כי ממצאיה תקפים אך ורק בשביל המערכת הקפיטליסטית של התקופה ליברלית של התרבות המערבית - תקופה הקצרה שכבר תמה. חובת הבחינה של התנגדויות שונות מצדדים שונים נגד התועלת שבשימוש בתיאוריות הכלכליות לברור של בעיות הפעילות האנושית אינה מוטלת על שום ענף ידע זולת הכלכלה. מערכת החשיבה הכלכלית חייבת להבנות כך שתהיה חסינה כנגד כל ביקורת מצד האירציונליזם, היסטוריציזם, פאנפיזיקליזם, ביהביוריזם וכל צורות אחרות של פולילוגיזם. מצב בו אין יום שלא צצות טענות חדשות שנועדו לקדם את האבסורד וחסר התועלת שבכלכלה, ואילו הכלכלנים מעמידים פנים שדבר אינו מתרחש, בלתי נסבל הוא.
כבר לא מספיק לטפל בבעיות כלכליות בתוך המסגרת המסורתית. יש צורך לבנות את תיאוריה הקטלאקטית על יסודותיה האיתנים של התיאוריה הכללית של ההתנהגות האנושית, הפרקסאולוגיה. מהלך זה לא רק יגן עליה כנגד הרבה ביקורות כוזבות אלא גם יבאר בעיות רבות, שעד כה לא אובחנו בצורה מספקת, קל וחומר נפתרו בצורה ממצה. וביניהן , במיוחד, הבעיה היסודית של החישוב הכלכלי.

"כי לא יחדל אביון"- פרשת ראה ה'תשס"ט

תורה ומדע. טעמי המצוות הוא תחום לא פשוט. הרי המצוות הם בגדר חוקה, ואנו מחויבים בהם בלי קשר להבנה ששלנו את טעמיהם. אלא שלפעמים קורה דבר הפוך - במסגרת מחקר מדעי לחלוטין עולה פתרון שמתיישב לחלוטין עם דברי תורה, עד שהחוקר רואה בחוש כי הקב"ה "איסתכל באורייתא וברא עלמא". מקרה כזה מצוי בפרשת ראה.

מודלים בסיסיים. כלכלנים אוהבים מודלים. נתחיל בפשוט ביותר- החתול. לחתול אין חיים כלכליים. כל חייו, מדי יום ביומו הוא צד את טרפו, ואם לא הצליח - הוא מת. אין לחתול לא חיסכון, ולא ציפיות ולא תכנון. גם האדם במצבו הבסיסי ביותר, כמו חביב הכלכלנים רובינזון קרוזו, אותו ספן חסר המזל שמצא את עצמו לבד על אי, הרי מצבו דומה לזה של החתול. אם לא יצליח למצוא מזון ומחסה, חייו בסכנה. אמנם יש לאדם שליטה מסוימת על הנושא- הוא יכול למשל לסבול רעב יום אחד כדי להכין כלי ציד טובים יותר, או לסירוגין להכין מזון יותר מכפי צרכו המיידי כדי לאכול אותו בהמשך, ובכך לפנות זמן לצרכים אחרים. אבל הוא עדיין מצוי באותו קו דק בו טעות עולה במחיר הסופי- החיים עצמם. ככל שהחברה מתפתחת, ואליבא דאנשי המדע אחת הסיבות העיקריות בזכותן היא מתפתחת, כך הולכת סכנה זו ופוחת, ושוב אין האדם חייב לצויא את מיטב מרצו בשביל השרדות גרידא. הוא יכול להחליף את פירות עבודתו בפירות העבודה של אנשים אחרים, קרי לסחור, או אפילו להשאיל משאבים נחוצים לו כדי לשרוד. אלא שעיון במודל זה מגלה, שבשולי הפעילות הכלכלית תמיד יתקיימו אנשים שעדיין נאבקים, אנשים שבשבילם כל יום הבא, כל חודש הבא, כל עסקה הבאה היא הגבול הדק בין היכולת להתפרנס עצמאים, לבאר השחת, לא של רעב, כי אם של חובות אותם איןבאפשרותם לפרוע. אם נתבונן הלאה נראה, כי בכל מערכת בה מתקיים אשראי, יתקיימו אותם שוליים - אנשים שלוו ואין באפשרותם לפרוע. כדי שבמערכת גם יהיה אשראי וגם לא יתקיימו שולי העוני ההלו, נצתרך מודל של חברה בה אנשים לעולם אינם טועים . היות והדבר אינו מצוי, אין למדע דרך לחקור חברה כזאת, ועוד אתייחס למצב זה בהמשך.

פתרונות.

דארוויניזם חברתי, תולדת צד של ההתפתחות המדעית, ביקש לאחד את מודל החתול עם מודל החברה המפותחת.

"אנשי השוליים", טענו נציגי האסכולה הזאת, "שקועים בחובות, ואין להם דרך ממשים לפרנס את עצמם. אילו היה מדובר בטבע פראי, הרי אותם שוליים היו נכחדים. לכן, בהתאם לחוקי הטבע, אין להם באמת זכות קיום, ואם יעלמו, זה יטיב עם כלל האנושות.ובגלל שהחברה שלנו מפותחת, ואין אנו הולכים להכחידם בכוח הזרוע, יהיה זה רק ראוי שתת- אדם הללו יהיו משועבדים לאנשים יותר נעלים, ומה טוב שמערכת האשראי שלנו דואגת לזהות את אנשי השוליים ולמקם אותם במקומם הראוי".

מצד השני של המתרס, הקומוניזם, גם הוא ביקש לפתור את הבעיה. יוצריו זיהו, כי כאשר קיימת מערכת אשראי , יחד עם העובדה כי אנשים טועים, נוצרים "השולים". לכן, לשיטתם, הפתרון הוא ביטול מערכת האשראי, ובכך ביום "שיעבוד האדם בידי האדם". הפתרון הקומוניסטי הוא - "מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד כפי צרכיו", כלומר הן את נטל הטעויות, והן את פירות ההצלחה, החברה תחלוק שווה בשווה, ובכל ימנע השיעבוד.

והנה מצינו בתורה דרך ממוצעת בין שתי הגישות:"וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה" (דברים טו, ב). כלומר, מצד אחד החברה מקבלת אחריות על השוליים העניים, והחובות נמחלים. מצד שני, זה לא מוחק את כל המערך החברתי, הבעלות הפרטית על הרכוש ואמצעי הייצור, כפי שקרה בקומוניזם.

מיזס -מבוא - I כלכלה ופרקסאולוגיה

מדע הכלכלה הוא הצעיר שבמדעים. אמנם מדעים רבים התפתחו במאתיים שנה אחרונות מתוך תחומי הידע שהכירו היוונים הקדמונים. אך מה שקרה בפועל הוא שחלקי הידע שכבר התמקמו במערכת המחקר הקודמת הפכו עתה לעצמאיים. ,תחום המחקר עצמו עבר חלוקה מחדש מדויקת יותר וטפל בשיטות חדשות. אזורים חדשים בו נחשפו ואנשים החלו לבחון דברים מנקודות מבט שונות מאלו של קודמיהם, אבל השדה עצמו לא התרחב. הכלכלה פתחה בפני המדע האנושי תחום שאיש לא בחנו ולא חשב אודותיו לפני כן. התגלית של חוקי ההשפעה ההדדית של תופעות השוק חצה את גבולות מערכת המחקר המסורתית. הידע החדש לא ניתן לסיווג כלוגיקה, מתמטיקה, פסיכולוגיה, פיזיקה או ביולוגיה.זה זמן רב ניסו הפילוסופים לזהות את היעדים אותם מנסה האל או הטבע להגשים במהלך ההיסטוריה האנושית. הם תרו אחר חוקי הגורל של האנושות והתפתחותה. אבל אפילו אלה מבין ההוגים שמחקרם היה נטול נטיות תאולוגיות נחלו כישלון חרוץ במאמצם, היות ושיטת המחקר שלהם היה פגומה. הם התייחסו אל האנושות כיחידה אחת שלמה או אל מושגים הוליסטיים אחרים כגון אומה, גזע או כנסייה. הם הציבו בצורה שרירותית למדי את היעדים אליהם בהכרח תוביל ההתנהגות של אותן ישויות. אבל הם לא הצליחו לתת תשובות מניחות את הדעת באשר לגורמים המכריחים את הפרטים השונים הפועלים להתנהג בצורה כזו שתשיג את המטרה אשר הוצבה על ידי ההתפתחות הבלתי-נמנעת של הכלל. הם נקטו באמצעים נואשים: התערבות פלאית של כוח עליון בצורת התגלות, או על ידי האצלת כוח על נביאים ומנהיגים מקודשים, הרמוניה קבוע מראש, גזירה קדומה או הפעולה של "נשמת העולם" או "נשמת האומה" המיסטית והמופלאה. אחרים דיברו אודות "חכמת הטבע" אשר שתלה באדם את הדחפים המניעים אותו בעל-כורחו בדיוק בנתיב בו ביקש הטבע להוביל את האנושות.
פילוסופים אחרים היו יותר מציאותיים. הם לא ניסו לנחש את התכנית של הטבע או של האל. עיקר כוונתם היתה לייסד חוקים של פעילות פוליטית, מעין טכניקה של ממשל וניהול מדינה. מוחות ספקולטיביים הגו תוכניות שאפתניות של רפורמה מקיפה ורקונסטרוקציה של החברה. הצנועים מביניהם הסתפקו באיסוף וסיסטמטיזציה של ידע היסטורי. אך כולם היו משוכנעים כי במהלך האירועים החברתיים לא מתקיימת חוקיות כגון זו המצויה בהגיון האנושי ובתופעות הטבעיות. הם לא חיפשו את חוקי שיתוף הפעולה החברתי מאחר ולדעתם יש ביכולתו של האדם לארגן את החברה כאוות נפשו. אם התנאים החברתיים לא הגשימו את משאלות אותם המתקנים, אם האוטופיות אותן הגו התגלו כבלתי נינות למימוש, האשם נתלה בכשל המוסרי של האדם. בעיות חברתיות נחשבו לבעיות אתיות. מה שנדרש כדי לחולל את החברה המושלמת, כל הם גרסו, היו מושלים טובים ואזרחים בעלי מידות תרומיות. עם בני-טובים כל אוטופיה יכלה להתגשם.
הגילוי של התלות הבלתי-נמנעת של תופעות השוק הדיח דעה זו. האנשים הנדהמים נאלצו להתמודד עם מבט חדש על החברה. הם למדו, כי למרבה הפליאה יש עוד מימד לפעילות אנושית זה זולת טוב ורוע, הגינות וחוסר הגינות, צדק ואי-צדק. במהלך האירועים החברתיים רווחת חוקיות שאליה חייב האדם להתאים את פעולותיו אם ברצונו להצליח. יהיה זה חסר תוחלת לגשת אל עובדות חברתיות בגישת המבקר, המאשר או פוסל מנקודת מבט של תקנים שרירותיים למדי ושיפוטי ערך סובייקטיביים. את חוקי פעולת האדם וכן את חוקי שיתוף הפעולה החברתי כמו שפיזיקאי חוקר את חוקי הטבע. הבנת הפעולה האנושית ושיתוף הפעולה החברתי כמושא של מחקר על מציאות ברת-קיימא, ולא כמדע נורמטיבי של דברים שראויים להיות - זו היתה מהפכה בעת השלכות כבירות-מימדים לגבי הידע והפילוסופיה כמו גם לפעילות חברתית.
ואף-על-פי-כן, במשך למעלה ממאה שנה השפעות של שינוי רדיקלי זה בשיטות חשיבה היו מוגבלות ביותר, מאחר ונחשב כי הם מתייחסים אך ורק לשדה צר של כלל הפעילות האנושית, והוא תופעות השוק. הכלכלנים הקלאסיים נתקלו במהלך מחקרם במכשול עליו לא עלה בידם להתגבר, והיא האנטינומיה המובהקת של ערכים. התיאוריה שלהם היתה פגומה, וגרמה להם להגביל את טווח מחקר. עד שלהי המאה ה19, כלכלה פוליטית נותרה כמדע של המימדים "הכלכליים" של הפעילות האנושית, תורת העושר והאנוכיות. היא טפלה בפעילות אנושית רק מידה וזו נבעה ממה שתואר - במידה בלתי-מספקת ביותר- כמניע הרווח, וכן נטען כי קיימים סוגים נוספים של הפעילות האנושית, שטיפול בהם -נחלת מדעים אחרים. המהפך המחשבתי שהכלכלנים הקלאסיים החלו הושלם רק על ידי הכלכלנים הסובייקטיביסטים העכשויים, אשר הפכו את תורת המחירים לתאוריה כללית של בחירה אנושית.
במשך זמן רב האנשים נכשלו להבין שהמעבר מתיאוריה הקלאסית של הערך לתיאוריה הסובייקטיבית היה הרבה יותר מהחלפת תיאוריה אחת של השוק בתיאוריה אחרת, ממצה יותר. התיאוריה הכללית של בחירה והעדפה נוגעת הרבה מעבר לאופק אשר הקיף את טווח הבעיות הכלכליות כפי שהתוו הכלכלנים החל מקנטיון, היום וסמית עד לג'ון סטיוארט מיל. זה הרבה יותר מאשר תיאוריה אודות "הפן הכלכלי" של היוזמות האנושיות , החיפוש אחר טובין וניסיון לשפר את מצבו החומרי של האדם. זהו מדע של כל סוג של הפעילות האנושית. בחירה קובעת כל החלטות אנושיות . בעת קבלת ההחלטה האדם בוחר לא רק בין חפצים חומריים ושרותים שונים. כל הערכים האנושיים מוצגים לבחירה. כל המטרות וכל האמצעים, נושאים בחומר וברוח, העליון והבסיסי, הנאצל והנאלח, נערכים בשורה אחת ונתונים להחלטה הבוחרת באחד מהם ופוסלת את משנהו. אין דבר אליו האדם שואף או ממנו מבקש להימנע שימצא מחוץ לסידור זה המהווה מדרג ייחודי של העדפה. תורת הערך העכשווית מרחיבה את אופקי המדע ומגדילה את שדה הלימודים הכלכליים. מתוך הכלכלה הפוליטית של האסכולה הקלאסית צומחת התאוריה הכללית של הפעילות אנושית, הפרקסאולוגיה. בעיות כלכליות או קטלאקטיות משובצות אפוא במדע כללי יותר, וכבר לא ניתן לבחון אותן במנותק. אין טיפול בבעיות כלכליות כשלעצמן, שיוכל להתחיל שלא במעשים של בחירה; הכלכלה הופכת לחלק, אמנם הכי מפותח עד כה, של המדע הכללי יותר, פרקסאולוגיה.

[רעיונות] התיימרות לידע

זוהי תגובה למאמר ב"קפיטליסט היומי" בנושא "בארגז החול של סטלין".

אחד מפגעי המשטרים הריכוזיים הוא "היימרות לידע" ("Pretence of knowledge"). הדבר מתרחש, כאשר לממשלה, או לצורך העניין גורם שלטוני, ישנם משאבים לבנות לתחזק מרכז אנליטי רחב, המאפשר ניתוח מהיר של נתונים. מרכז כזה יכול לנתח בדיעבד כל תקלה, לאתר נקודות תורפה, ולהציע דרכי תיקון. הבעיה מתחילה כשאר הגורם השלטוני מניח, שבשל היכולת לפתור בעיות בדיעבד, אותו מרכז יכול לפועל גם בזמן אמת , ו אפילו לבצע תחזיות לעתיד. ההנחה הזאת גורמת לגורם השלטוני להניח, כי קיומו של המרכז האנליטי יהפוך את הרגולציה בענף בו פועל המרכז ליעילה יותר ממנגנוני השוק החופשי. אבל אין בידי הגורם השלטוני ידע אלא רק "הציימרות". המרכז האנליטי יכול להיות טוב בניתוח בדיעבד, ובעיבוד מידע סטטיסטי הנדרש, אבל לעתיד אין לו דרך לייצר ידע אמיתי אלא רק "התיימרות".

הדבר נכון שבעתיים בנושא שתמיד נחקר בדיעבד - ההיסטוריה. חוקרים מסוגלים היום לספק לנו נרבה מידע בדבר הגורמים שסייעו לנצחון החשמונאים על יוונים , או לסרוגין גורמים שפעלו נגד נאפוליון בפלישתו לרוסיה ב1812. אבל כל הדברים הללו הם ניתוחי בדיעבד. הנה סטאלין, והוא דמות שפשוט ונוח לדון בחסרונותיו, שכן לא חסרו כאלה, והיורשים שלו דאגו לחשוף ולפרסם אותם לעיני כל. שאלה יותר קשה שלא רבים טורחים לשאול אותה היא: מכל הזוועות של סטאלין, אנ י לא מטיל ספק כי בוצעו - ירושה בלתי נמנעת מלנין וחבורתו? כמה זוועות נמנעו בשל אישיותו של סטאלין , שכל אחר במקומו כן היה מבצע אותם? הרי אחרי הכל סטאלין הוא זה שניצח את היטלר. כמה מהזוועות הללו היו מחיר שרוסיה נאלצה לשם בשביל הנצחון? מי יעעז לשחק בפוקר עם ההיסטורי הולטעון שהנצחון לא היה שווה את זה? שטרוצקי, או בריה, או קגנוביץ' היו יכולים להיות מנהיגים יותר טובים, אם פחות סבל? האנשים המעיזים לנסות לראות צדי זכות של סטאלין, אפילו בהבנה כי הזכויות מתגמדות מול רקורד ההיסטורי - אבל למצוא את מעט הזכיות הללו, מיד מקבלים סטיגמה של סטליניסטים.( מגמה דומה, אם כי הפוכה ישנה בארה"ב שם המבקרים איזשהו צעד פוליטי של לינקולן זוכים לתווית של מצדדי-העבדות).

רבותי, האם אתם בטוחים שאין בידכם רק "התיימרות לידע"?

[חוויות] אני מפתח פערי מידע

אני מפתח פערי מידע. אני מנסה להסביר משהו למישהו, ואז מוצא את עצמי מסביר את המושגים בעזרתם התכוונתי לכתחילה להסביר את מה שרציתי להסביר. זה טוב, וזה לא טוב. אבל לכל הפחות זה יתן לי חומר לבלוג. אני הולך לפרסם כאן שורה של מאמרים על יסודות הכלכלה, ובעזרתם להציג את דעותי.

סקירות ותגובות 2

ידידתי יוליה פרסמה בפייסבוק לינק לכתבה הבאה בNRG:
http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/758/627.html#5360693
בגלל שמערכת פייסבוק לא מאפשרת תגובות ארוכות מדי, אני אפרסם כאן את הציטוט שמתקשר בעולמי לכתבה האמורה. בגלל שהתרגום העברי הושאל, אצטט את המקור:

He felt the sudden contraction of his mouth, like a slap denying him the right to pursue this course of thought. He was looking at the book on his desk. Its glossy jacket was glaring and new; it had been published two weeks ago. But I had nothing to do with it!—he screamed to himself; the scream seemed wasted on a merciless silence; nothing answered it, no echo of forgiveness. The title on the book's jacket was Why Do You Think You Think?
There was no sound in that courtroom silence within him, no pity, no voice of defense—nothing but the paragraphs which his great memory had reprinted on his brain: "Thought is a primitive superstition. Reason is an irrational idea.
The childish notion that we are able to think has been mankind's costliest error."
"What you think you think is an illusion created by your glands, your emotions and, in the last analysis, by the content of your stomach."
"That gray matter you're so proud of is like a mirror in an amusement park which transmits to you nothing but distorted signals from a reality forever beyond your grasp."
"The more certain you feel of your rational conclusions, the more certain you are to be wrong. Your brain being an instrument of distortion, the more active the brain the greater the distortion."
"The giants of the intellect, whom you admire so much, once taught you that the earth was flat and that the atom was the smallest particle of matter. The entire history of science is a progression of exploded fallacies, not of achievements."
"The more we know, the more we learn that we know nothing."
"Only the crassest ignoramus can still hold to the old-fashioned notion that seeing is believing. That which you see is the first thing to disbelieve."
"A scientist knows that a stone is not a stone at all. It is, in fact, identical with a feather pillow. Both are only a cloud formation of the same invisible, whirling particles. But, you say, you can't use a stone for a pillow? Well, that merely proves your helplessness in the face of actual reality."
"The latest scientific discoveries—such as the tremendous achievements of Dr. Robert Stadler—have demonstrated conclusively that our reason is incapable of dealing with the nature of the universe. These discoveries have led scientists to contradictions which are impossible, according to the human mind, but which exist in reality nonetheless.
If you have not yet heard it, my dear old-fashioned friends, it has now been proved that the rational is the insane."
"Do not expect consistency. Everything is a contradiction of everything else. Nothing exists but contradictions."
"Do not look for 'common sense.' To demand 'sense' is the hallmark of nonsense. Nature does not make sense. Nothing makes sense. The only crusaders for 'sense' are the studious type of adolescent old maid who can't find a boy friend, and the old-fashioned shopkeeper who thinks that the universe is as simple as his neat little inventory and beloved cash register."
"Let us break the chains of the prejudice called Logic. Are we going to be stopped by a syllogism?"
"So you think you're sure of your opinions? You cannot be sure of anything. Are you going to endanger the harmony of your community, your fellowship with your neighbors, your standing, reputation, good name and financial security—for the sake of an illusion? For the sake of the mirage of thinking that you think? Are you going to run risks and court disasters—at a precarious time like ours—by opposing the existing social order in the name of those imaginary notions of yours which you call your convictions? You say that you're sure you're right? Nobody is right, or ever can be. You feel that
the world around you is wrong? You have no means to know it. Everything is wrong in human eyes—so why fight it? Don't argue. Accept. Adjust yourself. Obey."

Ayn Rand "Atlas Shrugged" (1957)

ועוד עניין. בשבת אחרונה, בעלון "שבת בשבתו" התפרסם מאמר של הרב ישראל רוזן תחת הכותרת " עדיפה עבודה זרה מעבודה ערבית". http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=4116

אני מצרף את הקישור כאן, ואדון בו בהמשך.

[רעיונות]Robert A. Heinlein on value

Mr. Dubois had said, "Of course, the Marxian definition of value is ridiculous. All the work one cares to add will not turn a mud pie into an apple tart; it remains a mud pie, value zero. By corollary, unskillful work can easily subtract value; an untalented cook can turn wholesome dough and fresh green apples, valuable already, into an inedible mess, value zero. Conversely, a great chef can fashion of those same materials a confection of greater value than a commonplace apple tart, with no more effort than an ordinary cook uses to prepare an ordinary sweet.
"These kitchen illustrations demolish the Marxian theory of value — the fallacy from which the entire magnificent fraud of communism derives — and to illustrate the truth of the common-sense definition as measured in terms of use."
Dubois had waved his stump at us. "Nevertheless — wake up, back there! — nevertheless the disheveled old mystic of Das Kapital , turgid, tortured, confused, and neurotic, unscientific, illogical, this pompous fraud Karl Marx,nevertheless had a glimmering of a very important truth. If he had possessed an analytical mind, he might have formulated the first adequate definition of value... and this planet might have been saved endless grief.
"Or might not," he added. "You!"
I had sat up with a jerk.
"If you can’t listen, perhaps you can tell the class whether ‘value’ is a relative, or an absolute?"
I had been listening; I just didn’t see any reason not to listen with eyes closed and spine relaxed. But his question caught me out; I hadn’t read that day’s assignment. "An absolute," I answered, guessing.
"Wrong," he said coldly. " ‘Value’ has no meaning other than in relation to living beings. The value of a thing is always relative to a particular person, is completely personal and different in quantity for each living human — ‘market value’ is a fiction, merely a rough guess at the average of personal values, all of which must be quantitatively different or trade would be impossible." (I had wondered what Father would have said if he had heard "market value" called a "fiction" — snort in disgust, probably.)
"This very personal relationship, ‘value,’ has two factors for a human being: first, what he can do with a thing, its use to him... and second, what he must do to get it, its cost to him. There is an old song which asserts that ‘the best things in life are free.’ Not true! Utterly false! This was the tragic fallacy which brought on the decadence and collapse of the democracies of the twentieth century; those noble experiments failed because the people had been led to believe that they could simply vote for whatever they wanted... and get it, without toil, without sweat, without tears.
"Nothing of value is free. Even the breath of life is purchased at birth only through gasping effort and pain." He had been still looking at me and added, "If you boys and girls had to sweat for your toys the way a newly born baby has to struggle to live you would be happier... and much richer. As it is, with some of you, I pity the poverty of your wealth. You! I’ve just awarded you the prize for the hundred-meter dash. Does it make you happy?"
"Uh, I suppose it would."
"No dodging, please. You have the prize — here, I’ll write it out: ‘Grand prize for the championship, one hundred-meter sprint.’ " He had actually come back to my seat and pinned it on my chest. "There! Are you happy? You value it — or don’t you?"
I was sore. First that dirty crack about rich kids — a typical sneer of those who haven’t got it — and now this farce. I ripped it off and chucked it at him.
Mr. Dubois had looked surprised. "It doesn’t make you happy?"
"You know darn well I placed fourth!"
"Exactly!The prize for first place is worthless to you... because you haven’t earned it. But you enjoy a modest satisfaction in placing fourth; you earned it. I trust that some of the somnambulists here understood this little morality play. I fancy that the poet who wrote that song meant to imply that the best things in life must be purchased other than with money — which istrue — just as the literal meaning of his words is false. The best things in life are beyond money; their price is agony and sweat and devotion... and the price demanded for the most precious of all things in life is life itself — ultimate cost for perfect value."

Robert A. Heinlein "Starship Troopers" (1955)

[חוויות] נצחון

ארחי צהרים בשבת חטפתי תנומה וחלמתי שניצחתי. כדרכם שך חלומות, הנצחון בא בדרך ביזארית ולא מובנת, אבל גם אחרי שהתעוררתי זכרתי את שלוות הנפש הגדולה שירדה עלי אחרי הבננתי - בחלום- שניצחתי.
יכול להיול שזה סימן לכך שמשהו לא בסדר בדרכי הנוכחית. או שסתם הגזמתי עם I-doser

[רעיונות]Paradigm

"Do you know what a 'paradigm' is?"
"20 cents?" I quipped, and he paused, stared blankly at me for the briefest moment, and
then exploded with deep-down, booming laughter.
"Great... that's great!" he exclaimed after he regained his breath.
"Pair o' dimes... 20 cents. Exactly! You know how we say, 'Here's my two cents,' when
we're giving someone our opinion or point of view? A paradigm is just that - a point of view, a
way we see things.

-The Greatest Networker in the World
by John Milton Fogg

http://www.greatestnetworker.com/Library.asp

Lost in Subjecivity

This is response to Danny Shahar's "The Subjectivity of Value" and "Interpersonal comparisons of utility".
He says:

The problems people seem to be wrestling with are twofold. First, people have been arguing that because value is subjective, we can't say anything about how much value something has except by saying how much someone values it. Second, people have been claiming that because there is no acceptable way to objectively measure utility, it is impossible to coherently make claims about utility which compare utility between one individual and another.

So, I'd like to present my point of view upon those two subjects.

To begin, I want to make clear that I don't deny that utility is subjective. But what does it mean to say this? One uncontroversial, but relatively weak, way of interpreting this is to say that without people (or other valuers) to value things, nothing would have value.

The weakness of this claim derived from the non-practicl conditions it presents, which draw it all to the famous quan of falling tree making/not making any sound. I'd like to present it the other way. If one doesn't know about somthing, this somthing bear no value. A real-life example: When my family came to Israel, we were studiyng Hebrew by reading newspapers. One day I found the an advertisement offering services of "malgezan with his own malgesah". Me and my parents sated to wander, do we, as ahoushold need services of malgezan with malgezah. Naturally, no decision could be reached before we look up the word malgezah in the dictionary.

If it is the nature of value that it does not exist except as it is placed on certain things by people, then it would be impossible to be mistaken about the value of something.

That is the nature of subjecivity. I'll offer my solution a bit later.

The problem arises from the fact that we can talk about something's being "valuable" in two ways. One is positive: "I value X; X is valuable." The other is normative: "X would help me to achieve my ends; X is valuable." When my opponents talk about the subjectivity of value, they slip into the former kind of thinking.

I'd like to rephrase it a bit. "X would help me achieve my ends -> X holds some utility for me -> X is valuable". I did it because the first one sounds like tautology:"I value X; X is valuable" – why do you value X? If " I value X -> X holds some utility for me -> X is valuable" hen there is no difference between the two. If X holds no utility for me, why do I value it? Even most inderect utility will always imply the second definition.
Now enter enterpreneur. Enterpreneur is someone who try to guess other people values and turn it to his profit. In enterpreneureal way "People will pay a lot of money to by Mona Lisa + People will pay alot of money to secure Mona Lisa -> Mona Lisa is valuable. Here is external use of the second way.

In practice, I (and I think most people) do tend to assume that individuals have certain ultimate ends, and that under this assumption, I can largely ignore the issue of the subjectivity of ends. For example, I don't tell the alcoholic, "If you desire the sort of life I find that most people do, you shouldn't have that drink." I simply say, "You shouldn't have that drink." If I were to discover that the alcoholic actually thought that his purpose on the Earth was to explore the effects of alcoholism, producing knowledge for himself and the rest of humanity in the process, then I couldn't criticize his choice of drinking in the same way. But recognizing this possibility doesn't preclude me from assuming that they alcoholic is making a poor decision (in the absence of evidence to the contrary).

A natural problem that people face, is that they mix between their own utility , and enterpreneureal one. They make assumptions about the world arround them, based on their own, subjective of course, scale of values.
One thing that I should address, but I won't, is the issue of justice as it relates to value. It's fully possible that someone could do something which would actually produce the effect of promoting her ends, but we would still want to say that there's something wrong with it.
And here is the catch: If we run along the subjectivity line, as Mises did, we get lost in subjectivity. We'll just find more and more subjective values, which will force us to make more and more claim of uncertainty etc. Just like postmodernists, you finish up denying almost everithing.

I anticipate that it will be necessary to offer something by way of disclaimer. It occurs to me that by suggesting that something can be more valuable to one person than to another person, I will be accused of being a Utilitarian--of claiming that the person to whom the thing would be most valuable should be the one to have it.
Can people lost in subjectivity develop such Utilitarism? In oreder to make calim about somthing being more valueble you must prove it. But surprise, surprise, all is subjective! No way to show who values somthing more.

There is one place where the difference in values is manifested, and it is ruled by Utilitarism. It is the market, wher people exchange things with lesser value for things with greater value. BUT the market hold no "should"s. It is voulantary. So it is possible to make claim of subjectivity of value without copulsive utilitarism.

My argument is positive, and not normative. In saying that interpersonal utility comparisons are, in at least some cases, possible, I am not saying anything about what ought to be done in cases where these comparisons show that one person would benefit more than another from some policy, or where one person would gain more than another would lose.

But in the world of Mises, lost in subjectivity it is impossible. The'll reject the "maybe, in some cases, yet positive".

This implies that we cannot in fact decide whether two pense have more utility to a millionaire or a beggar. Yet we may have a shrewd suspicion. But this, we are told, is "unscientific," for lack of a test." He continues, "Can we afford to reject this very clear finding of common sense? Of course great caution must be exercised in not pushing the matter too far. Since the evidence is vague, we must not go farther than a very clear mandate from common sense allows."

Which is easily explained by what I've said in the beggining. The "Shrewd suspicion" comes from our own scale of values. But since it is subjective we are, once again, lost in subjectivity.
How to get out? How to avoid being lost in subjecivity? Why people get lost in the first place? Lets go back, to John Locke. In his "An Essay Concerning Humane Understanding" , he shows that no idea is innate. But it means that many of interpersonal concepts like "justice", "natural rights", "democracy", " equal rights", or any other concept you would consider important, can be found inside human paradigm a-priori. So, digging inside the scale of values not only will nor reveal them, but rather reveal their absence. That's how "subjective justice" comes to live, and how people get "lost in subjectivity".
What is the solution? Well, there is famous one, used in many civilisations. I've found it both in Talmud and in Ayn Rand. And by that name you can guess what it is – setting independent objective standard. With this standard, people can , instead of evaluating two subjective value scales- to compare their utilty with the standard. Does creation of the standard block or disrupt personal freedom? By no way. It only says that the life of child in Africa worth more than 2$. It is up to you to decide which utility is greater – the cup of cofee, or moral satisfaction from saving a child ( or perhaps moral satisfaction of havig cofee while lesser beings are doomed to perish). Having this standard allows wxistence of justice beause all refer to the standerd to know that it is better to steal than to starve, but it is better to have just 4 rooms and not 6 than robbin a bank.
Because the robber also knows that, the justice is not built upon subjective vlues, but upon objective action and decisions of people aware of different values.

שפע מוחלט

בתור ניסוי מחשבתי נוכל לתאר מצב בו קיים שפע מוחלט- כל צורך או העדפה ניתנת למימוש מיידי בכמויות מעבר ל"עודף". כלכנים מציגים את הסיפור התנכ"י של אדם וחוה כמצב כזה. יש לומר שמצב כזה לא כרוך בהגרות של "אינסוף, שפע מוחלט יכול להיות מוגבל בהחלט, ופשוט צריך להיות גדול מהעדפה. ובגלל שהעדפה היא סובייקטיבית, הרי שמצב של שפע לאנשים מסוימים לא יהיה כזה לאנשים אחרים. הבדיחה הידוע מספרת על אמריקאי שנסע לנפוש במקסיקו. לפתע, הוא חשב על רעיון גאוני לחברה חדשה. להוט להתחיל , הוא פנה כה וכה בחיפוש אחרי עוזרים, והנה מקסיקני ישן לו שנת צהרים בצילו של עץ. "קום, עזור לי!" קרא האמריקאי למקסיקני. המקסיקני הרים את כובעו ושאל: בשביל מה?" "תתעשר!" צעק האמריקאי. "ומה אז?" שאל המקסיקני. "ואז תוכל לעשות מה שבא לך בחיים!" "ובכן", אמר מקסיקני, "אני כבר עושה מה שבא לי בחיים". כפי שראינו השפע של מקסיקני כלל איו שפע של אמריקאי. במסכת אבות נמצאת תובנה דומה: "מיהו העשיר? השמח בחלקו" העשיר כאן אינו בעל נכסים אינסופיים, אלא מוגבלים בהחלט, אלא שההגבלה הזאת אינה יוצרת אצלו אי-נוחות. הוא שמח בה.
התובנה הזאת הביאה אוטופיסטים שונים בנסיון לתכנן חברה אנושית מושלמת, לרעיון כי בעזרת שליטה בהעדפה, וצמצומה, ניתן לכונן שפע. הם גינו אגואיזם, והטיפו להקרבה עצמית . בהמשך נביא מספר דוגמאות לכך.

[רעיונות] שפע

צורך לא ממומש תופס מדרג גבוה יותר בסדר עדיפויות. אם ימומש הוא ידחה במורד הסדר, ואם הצורך יעלם, הרי שהוא יעלם בסדר עדיפויות. דרך זה נוכל להגדיר את השפע. למשל: האדם צמא, לכן מים נמצאים במקום גבוה בסדר העדיפויות. אם האדם יקבל כמות של מים שלא מספיקה להרוות את צמאונו, מים ימשיכו לתפוס מקום גבוה. כאשר האדם ישיג מספיק מים, המי יזוזו במורד הסדר – האדם ירצה אולי להחזיק/להשיג מים כדי להרוות את הצמאון העתידי. אם הוא ישיג יותר מים שהוא מסוגל לחשוב על שימוש כלשהוא בהם, הרי שהמים (או לכל הפחות החלק החורג הזה) יעלמו מסדר עדיפויות שלו. כלומר היו לנו מצבים של "צורך", "עודף" ו"שפע". כעת, נוכל לעמוד על תופעה שנקראת "תועלת שולית יורדת". כל יחידה נוספת מאותו מצרך, הרי היא מקדמת את הצורך במורד סדר העדיפויות, ולכן ערכה או"התועלת" ממנה קטנים.

[רעיונות] סדר עדיפויות

בגלל שהאנשים מעדיפים, כאשר נמצאת בפני האדם קבוצה של רעיונות מאותה קטגוריה, הוא מסדר אותם לפי סדר של העדיפות. השתמשתי במילה רעיונות, כי היות ותיוג הוא טוב/לא טוב, ואילו חפצים למשל אי אפשר לשייך כך. כשאדם חושב על חפץ גשמי, המחשבה הזאת כוללת ערכים שונים השייכים לאותו חפץ, כמו הכבוד שבבעלות, המאמץ הדרוש להשיג, חפצים אחרים שניתן להשיג בתמורה. נוצר סבך שלם של פרמטרים, שהאדם לפעמים מתקשה בעצמו לסדר אותם בסדר אחיד. יש לזכור כי הערכה היא סובייקטיבית, לכן בעדפות נראה סידור אך לא כימות. משפט "אני מעדיף גלידת שוקולד פי 3.4 מגלידת תות" הוא חסר משמעות. "טוב שם משמן טוב" – ההעדפה במשפט ברורה, אבל קשה לזהות קריטריון אחיד להעדפה, קל וחומר איזהשהו כימות. מה גם, שהיות והעדפה היא בין רעיונות, הרי שהעדפה כשלעצמה לא חייבת להיות קשורה במציאות. האדם יכול להעדיף שלום על פני מלחמה, יום שמש על פני יום גשם, או להיות צעיר ובריא מאשר זקן וחולה. למימוש ההעדפה על ידי פעולה נתיחס בהמשך. ועוד יש לזכור כי העדפה היא נקודתית, וכל סידור ב"סדר עדיפויות", כך נקרא לתוצאה של העדפה, הוא לנקודה ספציפית בזמן.