מיזס- חלק א'- 1 - 2. התנאים המקדימים לפעילות האנושית

אנו קוראים "שבעיות-רצון" או "סיפוק" למצב של בן-אדם אשר אינו יכול להוביל לפעילות כלשהי. האדם הפועל שואף להחליף את המצב המספק פחות במצב המספק יותר. מוחו מדמיין תנאים מתאימים לו יותר , ופעילותו מיועדת להגשמת המצב הרצוי הזה. המניע הגורם לאדם לפעול הוא תמיד סוג של אי-נוחות. האדם המסופק לגמרי עם מצב העניינים שלו- לא יהיה לו תמריץ לשנות דבר. לא יהיו לו רצונות או תשוקות; הוא יהיה מאושר לחלוטין. הוא לא יפעל; הוא פשוט יחיה חופשי מדאגה.
אבל כדי לגרום לאדם לפעול, חוסר נוחות ותמונה של מצב מספק יותר אינם מספיקים. דרוש התנאי השלישי: הציפייה שההתנהגות היעודית יש בכוחה להסיר או לפחות להקל את האי-נוחות המורגשת. בלא תנאי זה אין כל פעולה אפשרית האדם חייב לשגת בפני בלתי-נמנע. עליו להכנע לגורלו.
אלה הם התנאים הכלליים לפעילות האנושית. האדם הוא ישות החיה בתנאים אלה. הוא לא רק homo sapiens , כשם שהוא homo agens. ישויות ממוצא אנושי אשר אינם מסוגלים לפעול (במובן הפשוט של המושג ולא במובנו הלגלי) מלידתם או כתוצאה מפגמים נרכשים הם אינם בני-אדם למעשה. גם הרך הנולד אינו ישות פועלתץ הוא עוד לא עבר את כל התהליך ממחשבה מופשטת עד לפיתוח המלא של התכונות האנושיות שלו. אבל בסוף התהליך ההתפתחותי הזה הוא יהיה לישות פועלת.
אודות האושר
בשפת היומיום אנו קרואים לאדם " מאושר" אם הוא הצליח להגיע למטרות שלו. תואר מתאים יותר של מצבו יהיה שהוא מאור יותר מאשר הוא היה בעבר. ואמנם אין התנגדות תקפה לנוהג המגדיר פעילות אנושית כשאיפה לאושר.
אבל עלינו להמנע משגיאות נפוצות. היעד הסופי של הפעילות האנושית הוא תמיד סיפוק תשוקותיו של האדם. אינה סיפוק תקני, גדול יותר וקטן יותר מאשר השיפוט האישי של הערכים, אשר משתנה מאדם לאדם וכן אצל אותו אדם בזמנים שונים. מה שגורם לאדם להרגיש נוח פחות או נוח יותר נקבע על ידיו על ידי תקנים של רצונו והשיפוט שלו, מהערכתו האישית והסובייקטיבית. איש אינו יכול לקבוע מה יגרום לאושר של שכנו.
אין הדבר מתיחס בשום צורה לאנתיטזות של אגואיזם ואלטרואיזם, של מטריאליזם ואיאליזם, של אינדיבידואליזם וקולקטיביזם, של דת ואתאיזם. יש בני-אדם שמטרתם העיקרית היא לשפר את התנאים של עצמם בלבד. ישנם אנשים אחריםף להם מוגעות לצרות של זולתם יכולה לגרום לא פחות, ולעיתים אף יותר אי-נוחות מאשר אי-נוחות של רצונותיהם האישיים. יש אנשים שאינם חושקים בדבר זולת סיפוק תאוות המין, האוכל , השתייה בתים נאים, ועוד דברים חומריים. אבל לאנשים אחרים אכפת יותר לסיפוקים הנקראים לרוב "גבוהים" או "אידאלים". יש אנשים השואפים להתאים את פעילותם לתנאי השיתוף הפעולה החברתי; ישנם, מאידך בדלנים אשר קוראים תגר על חוקי החברה. ישנם אנשים שמטרתם הסופית להעביר את חיי העולם הזה כהכנה לחיי האושר הנצחי בעולם הבא.ויש אנשים שאינם מאמינים בשום דוקטרינה דתית ולא נותנים לדוקטרינות אלו להשפיע על פעילותם.
פרקסאולוגיה אדישה למטרות הסופיות של הפעילות. ממצאיה תקפים לכל סוגי הפעילות ללא קשר ליעד המבוקש. זהו מדע האמצעים ולא המטרות. היא משתמשת במושג "אושר" במובן הפורמליסטי ביותר. במונחי פרקסאולוגיה הטענה " המטרה היחידה של האדם היא השגת אושר" היא טאוטולוגית. היא אינה מציגה שום ציון אודות מצב העניינים ממנו האדם מצפה להיות מאושר.
הרעיון כי מקור הפעילות האנשוית הוא תמיד סוג של אי-נוחות ומטרתה לדחות את האי-נוחות עד כמה שניתן, דהיינו, לעשות את האדם למאושר יותר הוא תמצית תורות האבדאמוניזם והדוניזם. הαταραξία האפיקוראית הוא אותו מצב של הסיפוק והאושר המושלמים אליהם שואפת, אך לא מצליחה להשיג, כל פעילות אנושית. בפני גדולה שבתובנה זו כה חבל כי רבים מבין נציגיה הרבים של הפילוסופיה הזאת
לא הצליחו לזהות את האופי הפורמליסטי ביותר של המושגים "כאב" ו"עונג" ויחסו להם משמעות חומרית וגופנית. האסכולה התאולוגית, המיסטית ושאר מוסרים הטרונומיים לא הסירו מעליהם את התשתית האפיקוראית, מאחר ולא מצאו שום התנגדות זולת זאת של הזניחה של התענוגות ה"גבוהים" ו"נאצלים" יותר. נכון כי כתביהם של רבים מאבירי האודמוניזם, הדוניזם ותועלתנות פתוחים בפני אי-הבנות. אבל שפתם של הפילוסופים המודרניים, וכלכנים מודרניים אף יותר, הינה כה מדויקת וישרה שאין שום אפשרות לאי-הבנה.

אודות דחפים ואינסטינקטים

בלתי אפשרי לקדם את הבנת בעיות היסוד של הפעילות האנושית בעזרת סוציולוגיית אינסטינקטים. האסכולה הזאת מסווגת יעדים שונים של הפעילות האנושית, ומשייכת להם אינסטנקט מסוים כגורם. האדם נראה כמונע על ידי אינסטינקטים ונטיות מולדות . נחשב כי הסבר זה מפריך אחת ולתמיד את התאוריות המשוקצות של הכלכלה והמוסר התועלתנני אבל פוירבאך כבר העיר, ובצדק, כי כל אינסטינקט הוא אינסטינקט לאושר. שיטתם של פסיכולגית האינסטיטנקטים וסוציולוגית האינסטינקטים מתמצה בסיווג שרירותי של יעדים מידיים וביסוסם. כאשר פרקסאולוגיה אומרת שמטרת הפעולה היא להסיר אי-נוחות מסוימת, פסיכולוגית אינסטינקטים תקרא לזה הסיפוק של הצורך האינסטינקטיבי.
רבים מאלופי האסכולה בטוחים כי הם הוכיחו שפעילות אינה נקבעת לפי השכל, אלא נובעת מהתהומות העמוקים של כוחות מולדים, דחפים, אינסטינקטים ונטיות אשר כלל לא ניתנים לבאור שכלי. בטוחים הם, כי עלה בידם לחשוף את הרדידות של רציונליזם ולהשמיץ את הכלכלה כ"גוף של מסקנות כזובות הנובעות מהנחות פסיכולוגיות מוטעות". אבל רציונליזם, פקסאולוגיה וכלכלה אינם עוסקים במניעים התחלתיים או יעדית של פעילות, אלא באמצעים המיושמים להשגת המטרה הנכספת. יהיו המעמקים מהם עולה הדחף או האינסטינקט בלתי -נתפסים ככל שיהיו, האמצעים בהם בוחר האדם לספקם נקבעים על ידי שיקול רציונלי של מחיר והצלחה.
מי שפועל מתוך דחף רגשי , פועל בכל זאת. מה שמבדיל את הפעולה האמוציונלית מפעולות אחרות היא הערכה של השקעה ורווח. הרגשות משננים את ההערכות. בלהט התשוקה, רואה האדם את המטרה כרצויה יותר, ואת המחיר ככבד פחות, מאשר הערכותיו מתוך שיקול דעת קר. איש מעולם לא הטיל ספק בכך שאף בעת התרגשות נבחרים יעדים , נשקלים אמצעים, ושניתן להשפיע על תהליך זה על ידי הפיכת הכניעה לדחף זה ליקרה יותר. להטיל עונש קל יותר על פשעים פליליים שנעשו במצב של התרגשות אמוציאונלית או במצב שיכרות, פרושו לעודד מעשים מעין אלה. איום בעונש חמור מרתיע אף אנשים נתונים תחת דחף שלכאורה לא ניתן לעמוד בפנינו.
אנו מפרשים התנהגות של בעלי-חיים מתוך הנחה כי החיה נכנעת לדחף אשר שולט בה באותו הרגע. כשאנו רואים בעלי חיים ניזונים, מזדווגים, או תוקפים בעלי חיים אחרים או בני-אדם, אנחנו מדברים על אינסטינקטים של תזונה, התרבות ותוקפנות. אנו מניחים כי האינסטינקטים הללו מולדים, ודורשים סיפוק ללא דיחוי.
לא כן המקרה אצל האדם. האדם אינו ישות שלא מסוגלת שלא להכנע לדחף הדורש סיפוק מידי. האדם מסוגל להתגבר על האינסטינקטים, הרגשות והדחפים. הוא יכול להתנהג בצורה מושכלת. הוא דוחה סיפוק של דחף בוער בכדי לספק תשוקות אחרות. הוא לא בובה הנשלטת על ידי תאוותיו. האדם אינו אונס כל נקבה שמגרה את חושיו, הוא לא זולל כל פיסת מזון הניראת טעימה, הוא אף אינו מרביץ לכל ברנש שהיה רוצה להרוג. הוא מסדר את רצונותיו ותשוקותיו לתוך מדרג, הוא בוחר, בקיצור , הוא פועל. מה שמבדיל בין אדם לבהמה הוא בדיוק זה שהאדם משנה בעזרת כח רצון את התנהגותו. האדם הוא יצור בעל מעצורים, שיכול לשלוט בדחפים ותשוקות, שיש לה את הכוח להדחיק תשוקות ודחפים אינסטינקטיביים.
ייתכן מצב בו הדחף עולה בעוצמה כזאת ששום חיסרון הכרוך בסיפוקו אינו גדול דיו כדי למנוע מהפרט מלספק אותו. גם במקרה כזה ישנה בחירה. האדם בוחר להכנע לדחף.[הערת שוליים מפנה להמשך הטקסט, שטרם תורגם]

מיזס -חלק א' -1.1 התנהגות ייעודית ותגובה חייתית

פעילות אנושית הינה התנהגות ייעודית. או שנוכל לומר: פעולה הינה הרצון המיושם, הינה שאיפה למטרות ויעדים, הינה תגובה משמעותית לגירויים ותנאים של סביבתו, הינה התאמה מודעת של האדם למצב היקום שקובעת את חייו. ניסוחים אלה יכולים להבהיר את ההגדרה הנתונה ולמנוע אי-הבנות אפשריות. אבל ההגדרה עצמה נכונה ואינה דורשת תוספות או פרשנויות.

התנהגות מודעת או ייעודית נמצאת בניגוד גמור להתנהגות בלתי-מודעת, דהיינו רפלקסים ותגובות בלתי-רצוניות של תאי ועצבי הגוף לגירויים. אנשים נוטים לפעמים להאמין כי הגבול בין ההתנהגות המודעת ותגובה בלתי-רצונית של הכוחות הפועלים בתוך הגוף הוא פחות או יותר בלתי מוגדר. הדבר הנכון רק בשל כך שלעיתים קשה לקבוע האם התנהגות מסוימת הינה רצונית או לא. אבל ההבדל בין מודעות לחוס מודעות הינו חד וניתן לקביעה חד-משמעית.

ההתנהגות הבלתי-מודעת של אברי הגוף ותאיו מספקת לאגו הפועל לא פחות מידע מאשר עובדה אחרת של העולם החיצוני. האדם הפועל חייב להתחשב בכל מה שקורה בתוך גופו כמו גם במידע אחר כגון מזג האוויר או מזג של שכניו. ישנו, כמובן , תחום מסוים בו יש להתנהגות רצונית יכולת לנטרל את פעולת כוחות הגוף. נין, עד גבול מסוים, להשיג שליטה על הגוף. האדם יכול לפעמים להצליח בזוכת כוח רצונו להתגבר על החולי, לאזן פגם גופני מולד או נרכש, או לדכא רפלקס. עד כמה שהדבר ניתן, הרי שזה מרחיב את התחום של הפעולה הרצונית. אם האדם נמנע מלשלוט בתגובה בלתי-רצונית של תאים ועצבים, למרות שהיתה לו אפשרות לעשות כן, הרי התנהגותו מנקודת מבטינו ייעודית.

התחום בו עוסק מדעינו הינו פעילות אנושית, ולא האירועים הפסיכולוגיים אשר מסתיימים בפעולה. זהו בדיוק ההבדל בין התאוריה הכללית של הפעילות האנושית, פרקסאולוגיה, לבין פסיכולוגיה. נושא המחקר הפסיכולוגי הינו אירועים הפנימיים אשר יכולים לגרום או גורמים לפעולה מסוימת. הנושא של פרקסאולוגיה היא פעילות כשלעצמה. הדבר קובע גם כן את היחס של פרקסאולוגיה למושג הפסיכואנליטי של " תת-מודע". פסיכואנליזה הינה חלק ואינה חוקרת את הפעולה, כי אם את הכוחות והגורמים המניעים את האדם לפעול. התת-מודע הפסיכואנליטי הינו קטגוריה פסיכולוגית ולא פרקסאולוגית. אם הפעולה נובעת מהרהור שקול, או מזכרונות שכוחים ותשוקות מודחקות כלל לא משפיע על טבע הפעולה. הרוצח, שהדחף הבלתי-מודע (האיד) דוחף לבצע את זממו, וכן חולה-הנפש, שהתנהגותו החריגה נראת חסרת משמעות לעין בלתי-מאומנת, שניהם פועלים; הם, כמו שאר בני-האדם מכוונים ליעדים מסוימת. לזכותה של הפסיכואנליזה נזקפת ההוכחה שגם ההתנהגות חולי-הנפש והפסיכופתים יש לה משמעות, שגם הם פועלים ומכוונים למטרות, למרות שאנו שנחשבים נורמליים ושפויים קוראים להגיון מאחורי בחירת המטרות חסר-משמעות, ולאמצעים בהם הם נוקטים - מנוגדים למטרתם.

המושג "בלתי-מודע" בפרקסאולוגיה, והמושגים "בלתי-מודע" ו"תת-מודע" בשימושם הפסיכואנליטי שייכים לשתי מערכות שונות של ידע ומחקר. פרקסאולוגיה חייבת לפסיכואנליזה לא פחות מכל ענף ידע אחר. על כן יש צורך רב יותר מודעים לקו המפריד את הפרקסאולוגיה מפסיכואנליזה.

פעולה אינה רק נתינת העדפה. האדם מעדיף גם במצבים בהם דברים ואירועים הינם בלתי-נמנעים או נחשבים לכאלה. לכן האדם יכול להעדיף אור שמש על פני גשם, או לרצות שהשמש תפזר את העננים. האדם שרק רוצה ומייחל אינו משפיע בפועל על מהלך הדברים ועל עיצוב גורלו. אבל האדם הפועל בוחר, מחליט, ומנסה להגיע ליעד. מתוך שני הדברים אותם הוא לא יכול לקבל בו בעת הוא בוחר אחד ומוותר על משנהו. הפעולה כוללת אפוא תמיד הן קבלה והן וויתור.

להביע ציפיות ותקוות ולהודיע על פעולה מתוכננת יכול להיות סוג של פעולה רק כשהם מכוונים ומימוש מטרה מסוימת. אבל אין לבלבל בינהם לבין פעולות אליהן הם מתיחסים. הם לא זהים עם הפעולות עליהן הם מכריזים, ממליצים או דוחים. הפעולה היאהדבר האמיתי. מה שנחשב הוא כלל ההתנהגות האדם ולא רק דיבורו אודות פעולות שתוכננו אך לא מומשו. מאידך הפעולה חייבת להבדל מהעמל. פעולה משמעותה שימוש באמצעים בשביל להשיג מטרות. ככלל אחד מהאמצעים שבשימוש הוא העמל האנושי. אך לא תמיד זה המקרה. תחת תנאים מיוחדים מילה אחת היא כל מה שנחוץ. לדבר או להמנע מדיבור, לחייך או להישאר רציני, יכולה להיות פעולה. לצרוך ולהנות הינן פעולות לא פחות מאשר להמנע מצריכה או הנאה אפשרית.

על כן פרקסאולוגיה אינה מבדילה בין האדם ה"פעיל"או אנרגטיט, לבין האדם ה"פסיבי או העצל. האדם הנמרץ הפועל בהתמדה לשפר את מצבו אינו פועל פחות או יותר מאשר האדם הלתרגי אשר מקבל ברפיון את כל מה שבא עליו. שכן לא לעשות דבר הינה פעולה גם כן, שכן היא קובעת את מהלך העניינים. כאשר התנאים להתערבות האנושית קיימים, האדם פועל, זאת ללא הבדל בין אם הוא מתערב או נמנע מלהתערב. זה הסובל את מה שיש בידו לשנות פועל לא פחות מזה שמתערב על מנת לקבל תוצאה אחרת. האדם הנמנע מהשפעה על הפעולה של הגורמים הפסיכולוגיים אשר היה בידו להשפיע עליהם פועל גם כן. פעולה אינה רק עשייה אבל אל פחות המנעות ממה שהיה ניתן לעשות.

אנו יכולים להגיד שהפעולה היא יישום רצון האדם. אבל זה לא יוסיף דבר לידע שלנו. שכן המונח רצון אין לו משמעות זולת יכולת האדם לבחור בין מצבים או עניינים שונים, להעדיף אחד, להניח לאחר, ולהתנהג בהתאם להחלטה להגיע ליעד אחד ולדחות את השני.

מיזס - מבוא- IV סיכום

היה צורך בהערות מקדימות אלה כדי להסביר מדוע חיבור זה ממקם את הבעיות כלכליות בתוך מסגרת רחבה יותר של פעילות אנושית . בשלב הנוכחי גם של החשיבה הכלכלית וגם של הדיונים הפוליטיים בנושאי יסוד של הארגקון החברתי, כבר לא ניתן לבודד את הבעיות הקטלקטיות כשלעצמן. בעיות אלו אינם אלא רכיב במדע כללי של הפעילות האנושית, וחייבים לקבל התיחסות בהתאם.

.

מיזס - מבוא- III תיאוריה כלכלית ויישום הפעילות האנושית

אנשים רבים נוהגים להאשים את הכלכלה על היותה בלתי-מפותחת. די ברור שהתאוריה הכלכלית שלנו אינה מושלמת. שלמות אינה קיימת בידע האנושי, ולעניין זה גם לא בהישגים אחרים של האנושות. אין אדם יודע-כל. התאוריה המפותחת ביותר אשר נראה כי מספקת לגמרי את צמאוננו לידע יכולה יום אחד להיות מתוקנת ואף מוחלפת בתיאוריה חדשה. מדע אינו מספק לנו וודאות סופית ומוחלטת. כל מחקרו הוא בתוך הגבולות של היכולות השכליות שלנו והמחשבה המדעית השולטת. המערכת המדעית אינה אלא תחנה אחת בחיפוש האנושי המתמשך והאינסופי אחר הידע. והוא מושפע בהכרח על ידי חוסר-שלמות המצויה בכל מפעל אנושי. אבל הכרה בעובדות אלה אינה הופכת את הכלכלה המודרנית לבלתי-מפותחת. זה רק אומר שהכלכלה היא דבר חי- ולחיות כולל בתוכו גם חוסר שלמות ושינוי.

ההאשמה בפרימיטיביות לכאורה באה משתי נקודות מבט שונות . מצד אחד ישנה קבוצה של אנשי משעי הטבע והפיזיקאים אשר מבקרים את הכלכלה על כך שאינה ממדעי הטבע ולא מיישמת את המתודה ואת נוהלי המחקר של מעבדה. אחת ממטרות חיבור זה היא להעביר מן העולם שטויות מעין אלו. בהערות פתיחה הללו ייתכן שמספיק לומר מספר מילים על אופיים הפסיכולוגי של אותם אנשים. בין אנשים צרי-אופקים מצויה ביותר הקפדה על כל דבר בו אנשים מסביבם נבדלים מהם. הגמל שבמשל מטיל דופי בכל שאר בעלי חיים, היות ואין להם דבשת. הרוריטני גוער בתושב לפוטה על כך שהוא אינו רוריטני. עובד המחקר במעבדה חושב אותה למקום המחקר הראוי היחיד, ומשוואות דיפרנציאלית לאמצעי הממשי היחיד להבעת תוצאות החשיבה המדעית. הוא פשוט אינו מסוגל לראות את הבעיות האפיסטמולוגיות של הפעילות האנושית בשבילו הכלכלה אינה יכולה להיות דבר זולת סוג של מכניקה.

מאידך ישנם אנשים שטוענים כי משהו חייב להיות שלא כשורה עם מדעי החברה בגלל שהתנאי החברתיים אינם משבעי-רצון. במאתיים-שלוש מאות שנה האחרונות השיגו מדעי הטבע תוצאות מדהימו, והיישום המעשי של אותן תוצאות הצליח להעלות את רמת החיים לגבהים חסרי-תקדים. אבל, אומרים אותם המבקרים, מדעי החברה נחלו כישלון חרוץ בשיפור התנאים החברתיים לרמה סבירה יותר. הם לא מיגרו את הסבל ואת הרעב, משברים כלכליים ואבטלה, מלחמה ורודנות. הם עקרים ולא יכולים לתרום דבר לקידום האושר ורווחת האנושות.

הרוטנים הללו אינם מבינים כי הקידמה האדירה בטכנולוגיות הייצור וכתוצאה מכך עלייה באושר וברווחה היו אפשריים רק כתוצאה מיישום אותם מהלכים מדיניים ליברליים אשר היו היישום המעשי של תורת הכלכלה. היו אלה רעיונות של הכלכלנים הקלאסיים אשר הסירו את המחסומים אשר הונחו בידי חוקים עתיקים, מנהגים ודעות קדומות על השיפור הטכנולוגי, ושחרור את גאון המחדשים והממציאים מרסן הגילדות, החסות הממשלתית ולחצים חברתיים מכל סוג ומין. האם היו אלה אשר הורידו את קרנם של הכובשים והבוזזים והציגו את כל הטובה הנובעת מפעילות עסקית. דבר מההמצאות המופלאות של היום לא היה מגיע לידי שימוש אלמלא המנטליות הפרה-קפיטליסטית לא היתה עוברת תמורה רחבה על ידי הכלכלנים. מה שמכונה כ"המהפכה התעשייתית" היה בעצם תולדה של המהפכה האידאולוגית שהתחוללה בהשפעת הדוקטרינות של הכלכלנים. הם ניפצו את האמונות הטפלות: שיש אי-צדק וחוסר הגינות לבור על מתחרה על ידי ייצור זול ואיכותי יותר; שאין זה מוסרי לחרוג מאמצעי הייצור המסורתיים; שהמכונות הן רעות כי הן גורמות לאבטלה; שאחת ממטלות של הממשל היא למנוע אנשי עסקים מוצלחים יותר מלהתעשר ולהגן על יעילים פחות בפני התחרות עם יעילים יותר; שלהגביל את חופש היזמות על ידי כפייה ממשלתית או על ידי כוח חברתי אחר הוא אמצעי נאות לקידום טובת האומה. הכלכלה המדינית הבריטית והפיזיוקראטיה הצרפתית היו פורצי הדרך של הקפיטליזם המודרני. הם היו אלה שאיפשרו את הקידמה שיישום מדעי הטבע הביא להמונים.

הבעיה העיקרית של תקופתינו היא בדיוק הבורות הנפוצה של התפקיד שהיה למדיניות החופש הכלכלי במהפכה הטכנולוגית של שתי המאות האחרונות. האנשים נפלו קורבן לשקר כי השיפור בשיטות הייצור החדשות התרחש בד בבד עם מדיניות הלזה-פר רק במקרה. דעתם מעורפלת ממיתוסים מארקסיסטיים, הם חושבים את התעשייה המודרנית לתוצאה של "כוחות יצרניים" מיסיים, אשר אינם תלויים בשום אופן בגורמים אידאלוגיים. הכלכלה הקלאסית, כך הם מאמינים, כלל אינה גורם בעליית הקפיטליזם, אלא תוצרתו, "תשתית-העל האידאולוגית" שלו, דהיינו דוקטרינה שנועדה להגן על הטענות הבלתי- צודקות של הנצלנים הקפיטליסטיים. על כן ביטולו של קפיטליזם והחלפת כלכלת השוק והיוזמה החופשית בטוטאליטריזם סוציאליסטי לא תעקב את הקדמה הטכנולוגית. להיפך, הדבר רק יקדם שיפורים טכנולוגיים על ידי הסרת המכשולים אדר האינטרסים האנוכיים של הקפיטליסטים הציבו בדרך הקידמה.
ממאפייני עידן זה של מלחמות הרסניות והתפוררות חברתית הוא המרי כנגד הכלכלה. תומס קרלייל קרא לכלכלה "המדע הקודר", וקרל מארקס גינה את הכלכלנים כ"מלחכי פנכה של הבורגנות". השרלטנים - בעודם מהללים את תרופות הפלא שלהם, ושאר קיצורי דרך לגן-עדן עלי אדמות - נהנים ללגלג על הכלכלה כ"אורטודוקסית" ו"ריאקציונרית". הדמגוגים מתגאים במה שהם מכנים הניצחונות שלהם על הכלכלה. האדם ה"מעשי" מתרברב בבוז שהוא רוחש לכלכלה ובבורותו בעניני הכלכלנים ה"חובבנים". המדיניות הכלכלית של העשורים האחרונים הינה תוצאה של מנטליות אשר לועגת לכל סוג של תאוריה כלכלית יציבה ומהללת את הדוקטרינות השקריות של משמיציה. מה שנקרא הכלכלה ה"אורטודוקסי" נדחק ברוב המדינות מהעולם האקדמי, וכמעט שלא מוכר לאנשי-ציבור, פוליטיקאים ומחברים. האשמה על המצב הכלכלי הבלתי-מספק בוודאי לא יכולה להיות מוטלת על מדע שגם השליטים וגם ההמונים מבזים ומתעלמים ממנו.
יש להדגיש כי גורל של הציביליזציה המודרנית כפי שפותחה על ידי האנשים הלבנים במאתיים שנה האחרונות קשור בקשר בל-יינתק עם גורל מדע הכלכלה. הציביליזציה הזאת הצליחה להתממש בזכות האנשים שנשלטו על ידי רעיונות שהיו ליישום של תורת הכלכלה לפתרון בעיות של מדיניות כלכלית. היא תקרוס בהכרח אם האומות ימשיכו במסלול אליו נכנסו בהשפעת הדוקטרינות הדוחות חשיבה כלכלית.
אמת הדבר כי כלכלה היא מדע תאורטי וככזה נמנע משיפוטי ערך. אין זה ממטרתה להורות לאנשים לאלו יעדים עליהם לשאוף. זהו מדע האמצעים המשמשים את המטרה הנבחרת, ולא מדע בחירת היעדים. ההחלטות הסופיות, הערכות ובחירת יעדים הינם מחוץ לטווח כל מדע. המדע לעולם אינו אומר לאדם כיצד לנהוג; המדע פשוט מראה לאדם כיצד לפעול אם ברצונו להשיג יעד מסוים.
לרבים נראה כי זה מעט מאוד, ושמדע המוגבל לחקר של היש ושאינו מסוגל להביע שיפוט ערכי אודות יעדים סופיים ונעלים - אין לו חשיבות לחיים ולפעילות אנושית . גם זו טעות. אלא שאין כאן המקום להפריכה. זהו אחד היעדים של החיבור עצמו.

מיזס- מבוא - II. בעיות אפיסטמולוגיות של התאוריה הכללית של הפעילות האנושית.

כל דבר נראה בעייתי במדע החדש. המדע היה זר במערכת המסורתית של הידע; האנשים התבלבלו ולא ידעו כיצד לסווג ומקם אותו כראוי. אבל מאידך, הם ביו בטוחים כי הכללת הכלכלה בקטלוג הידע האנושי לא דרשה סידור מחדש או הגדלה של המערכת כולה. הם חשבו את מערכת הסיווג שלהם לשלמה. ואם הכלכלה לא התאימה, האשם היה יכול להיות על הטיפול הבלתי-מספק שהכלכלנים העניקו לבעיות שלהם.
לבטל לגמרי את הוויכוחים אודות התמצית, הטווח, והאופי הלוגי של כלכלה כקשקושים סכולסטיים של פרופסורים פדנטיים הינו אי-הבנה גמורה לגבי משמעותם. שגיאה נפוצה ביותר היא כי בעת שהפדנטים מבזבזים את זמנם בדיבורים חסרי משמעות על המתודה המתאימה ביותר, מדע הכלכלה עצמו ממשיך בשקט בדרכו, אדיש לדיבורי סרק. במהלך הMethodenstreit בין הכלכלנים האוסטריים לבין האסכולה ההיסטורית הפרוסית, "שומרי הראש האינטלקטואליים של בית הוהנצולרן" מטעם עצמם, ובדיונים בין האסכולה של ג'ון בייטס קלארק לבין הכלכלה המוסדית האמריקאית עמד על הפרק הרבה יותר מאשר השאלה איזו מהפרוצדורות פורייה יותר. הנושא האמיתי היה הלגיטימיות הלוגית והתשתית האפיסטמולוגית של מדע הפעילות האנושית. החל ממערכת אפיסטמולוגית לה הייתה החשיבה הפרקסאולוגית לזרה, והחל מהגיון אשר הכיר כמדעי - פרט ל לוגיקה ומתמטיקה - רק מדעי הטבע האמפיריים ואת היסטוריה, מחברים רבים ניסו להכחיש את הערך והתועלת של התיאוריה הכלכלית. היסטוריציזם התכוון להחליפה בהיסטוריה כלכלית; פוזיטיביזם המליץ להחליפה במדע חברתי מדומה אשר יאמץ אץ מבנה הלוגי ואת דפוסי המחקר של מכאניקה של ניוטון. שתי האסכולות הסכימו על דחייה רדיקלית של כל הישגי המחשבה הכלכלית. הכלכלנים לא יכלו לשתוק בפני כל אותן התקפות.
הקיצוניות של ההשמצה הסיטונאית נמוגה במהרה בפני ניהיליזם הרבה יותר כללי. מאז ומעולם קבלו האנשים במחשבותיהם בדיבורם ובמעשיהם את אחדות והבלתי-השתנות של ההיגיון האנושי כעובדה שאין עליה עוררין. כל המחקר המדעי הושתת על הנחה זו. אבל בדיונים אודות האופי האפיסטמולוגי של הכלכלה, דחו המחברים לראשונה אף את ההנחה הזאת. מרקסיזם, למשל, קובע שחשיבתו של האדם נקבעת על ידי השתייכות המעמדית. כל מעמד חברתי יש לו הגיון משלו. תוצר המחשבה אינו, אפוא, אלא "מסווה אידיאולוגי" של האינטרסים המעמדיים האנוכיים של החושב. משימתה של "סוציולוגיה של הידע" לחשוף פילוסופיות ותיאוריות מדעיות ולגלות את ריקנותן ה"אידיאולוגית". כלכלה הינה המצאה "בורגנית", הכלכלנים הינם "מלחכי פנכה" של הקפיטל. רק חברה חסרת מעמדות תחליף באמת את כל השקרים ה"אידיאולוגיים".
הפולילוגיזם הזה נלמד בהמשך מצורות נוספות. היסטוריציזם גורס כי המבנה הלוגי של המחשבה והפעילות האנושית נתון לשינוי במהלך ההתפתחות ההיסטורית. פולילוגיזם גזעי משייך לכל גזע הגיון משלו. ולבסוף יש את האירציונליזם, הטוען כי ההיגיון אינו כשיר לבאר את הכוחות האירציונליים אשר קובעים את ההתנהגות האנושית. דוקטרינות מעין אלה נוגעות הרבה מעבר לגבולות הכלכלה. הם מטילים ספק לא רק בכלכלה ופרקסאולוגיה, אלא בכל הידע וההיגיון האנושי בכלל. הם מתייחסים למתמטיקה ופיזיקה כמו אל הכלכלה. נראה, אפוא, כי המטלה של הפרכת הדוקטרינות הללו לא נופלת על ענף אחד מסוים של ידע, אלא על אפיסטמולוגיה ופילוסופיה. דבר זה תומך בגישתם של אותם כלכלנים אשר ממשיכים בשקט את מחקרם בלי להתעמק בבעיות אפיסטמולוגיות ובהתנגדויות העולות מצד פולילוגיזם ואירציונליזם. הפיזיקאי מתייחס לכך שמישהו מכנה את התיאוריות שלו כבורגניות, מערביות, או יהודיות; על זו הדרך על הכלכלן להתעלם מהשמצות . יש לתת לכלבים לנובח ולא לשעות ליללותיהם. ראוי לו לזכור את מאמר שפינוזה: Sane sicut lux se ipsam et tenebras manifestat, sic veritas norma sui et falsi est.
ועדיין המצב בנוגע לכלכלה שונה מזה של מתמטיקה ומדעי הטבע. פולילוגיזם ואירצינליזם תוקפים את הכלכלה ואת פרקסאולוגיה. בעוד שהם מנסחים את הצהרותיהם בצורה כללית כדי להתייחס לכל ענפי הידע, הרי שמטרתם האמיתית היא מדע הפעילות האנושית. הם טוענים כי המאמינים שמחקר מדעי יכול להגיע לתוצאות התקפות בשביל בני-האדם ב כל התקופות, מכל הגזעים ומכל המעמדות החברתיים משלים את עצמם. הם מוצאים הנאה בגינוי תיאוריות פיסיקליות וביולוגיות כבורגניות או מערביות. אבל אם פתרון בעיות פרקטיות דורש יישום של אותן דוקטרינות מושמצות, הם שוכחים חיש-מהר את הביקורת. הטכנולוגיה ברוסיה הסובייטית מנצלת ללא משים בכל תוצאות המחקר של פיזיקה, כימיה וביולוגיה בורגניות משל היו נכונות לכל המעמדות. המהנדסים והפיזיקאים הנאציים לא נמנעו מלהשתמש בתיאוריות, תגליות והמצאות של גזעים ואומות "נחותים". התנהגות של בני-האדם מכל הגזעים, אומות, דתות, קבוצות לשוניות ומעמדות חברתיים מורה בבירור כי הם אינם תומכים בדוקטרינות של פולילוגיזם ואירציונליזם ככל שזה קשור בהגיון מתמטיקה ומדעי הטבע.
אך המצב שונה בתכלית בנוגע לכלכלה ופרקסאולוגיה. המניע העיקרי לפיתוחן של דוקטרינות הפולילוגיזם, היסטוריציזם והאירצינליזם היה לספק הצדקה לביטול השפעות המחקר הכלכלי בקביעת המדיניות הכלכלית. הסוציאליסטים, הגזענים, הלאומנים והאטטיסטים כשלו במאמציהם להפריך את התיאוריות של הכלכלה ולהוכיח את צדקת הדוקטרינות הכוזבות שלהם. תסכול זה בדיוק הוא שגרם להם לדחות את כל היסודות הלוגיים והאפיסטמולוגיים עליהם מתבסס כל ההיגיון האנושי הן בחיי היומיום והן במחקר המדעי.
לא ניתן להפטר מהתנגדויות ההלו רק בשל המניעים הפוליטיים אשר יצרו אותן. לשום מדען אין זכות להניח מלכתחילה כי גינוי ממצאיו חסר משמעות רק בשל כך שהמבקרים נגועים בהשתייכות מפלגתית ורגשות עזים. חובה עליו לענות לכל מבקר ללא קשר למניעיו או לרקע שלו. כמו כן בלתי אפשרי לשקוט בפני דעה רווחת כי משפטי הכלכלה תקפים אך ורק תחת הנחות היפותטיות אשר מעולם לא התממשו בחיים האמיתיים, ולכן אין בהם תועלת להבנת המציאות. מוזר, אבל נראה שמספר אסכולות מסכימות לדעה זו, ועדיין ממשיכות בשקט לצייר את העקומות ולחשב נוסחאות. הם לא שמים לב למשמעות מחקרם והקשר שלו לעולם של חיים ופעילות אמיתית.
גישה זו היא, כמובן, חסרת-שחר. המטלה הראשונה של כל מחקר מדעי הינה תיאור והגדרה ממצים של כל המצבים וכל ההנחות תחתם ממצאיו השונים הם בעלי-תוקף. זוהי טעות לקבוע את פיזיקה כמודל ודפוס למחקר כלכלי. אבל אלו השוגים בכך היו צריכים ללמוד דבר אחד לפחות: ששום פיזיקאי אף פעם לא האמין שבירור של חלק מההנחות והתנאים של משפטים פיזיקאליים הינו מחוץ לטווח המחקר הפיזיקאי. השאלה העיקרית עליה הכלכלה אמורה לענות היא מה היחס בין משפטיה למציאות של הפעילות האנושית, שתפיסתה השכלית היא המושא של המחקר הכלכלי.
לכן מוטל על הכלכלה לעסוק בעומק הטענה כי ממצאיה תקפים אך ורק בשביל המערכת הקפיטליסטית של התקופה ליברלית של התרבות המערבית - תקופה הקצרה שכבר תמה. חובת הבחינה של התנגדויות שונות מצדדים שונים נגד התועלת שבשימוש בתיאוריות הכלכליות לברור של בעיות הפעילות האנושית אינה מוטלת על שום ענף ידע זולת הכלכלה. מערכת החשיבה הכלכלית חייבת להבנות כך שתהיה חסינה כנגד כל ביקורת מצד האירציונליזם, היסטוריציזם, פאנפיזיקליזם, ביהביוריזם וכל צורות אחרות של פולילוגיזם. מצב בו אין יום שלא צצות טענות חדשות שנועדו לקדם את האבסורד וחסר התועלת שבכלכלה, ואילו הכלכלנים מעמידים פנים שדבר אינו מתרחש, בלתי נסבל הוא.
כבר לא מספיק לטפל בבעיות כלכליות בתוך המסגרת המסורתית. יש צורך לבנות את תיאוריה הקטלאקטית על יסודותיה האיתנים של התיאוריה הכללית של ההתנהגות האנושית, הפרקסאולוגיה. מהלך זה לא רק יגן עליה כנגד הרבה ביקורות כוזבות אלא גם יבאר בעיות רבות, שעד כה לא אובחנו בצורה מספקת, קל וחומר נפתרו בצורה ממצה. וביניהן , במיוחד, הבעיה היסודית של החישוב הכלכלי.