יום רביעי, 26 באוגוסט 2009

מיזס- חלק א'- 1 - 2. התנאים המקדימים לפעילות האנושית


אנו קוראים "שבעיות-רצון" או "סיפוק" למצב של בן-אדם אשר אינו יכול להוביל לפעילות כלשהי. האדם הפועל שואף להחליף את המצב המספק פחות במצב המספק יותר. מוחו מדמיין תנאים מתאימים לו יותר , ופעילותו מיועדת להגשמת המצב הרצוי הזה. המניע הגורם לאדם לפעול הוא תמיד סוג של אי-נוחות. האדם המסופק לגמרי עם מצב העניינים שלו- לא יהיה לו תמריץ לשנות דבר. לא יהיו לו רצונות או תשוקות; הוא יהיה מאושר לחלוטין. הוא לא יפעל; הוא פשוט יחיה חופשי מדאגה.
אבל כדי לגרום לאדם לפעול, חוסר נוחות ותמונה של מצב מספק יותר אינם מספיקים. דרוש התנאי השלישי: הציפייה שההתנהגות היעודית יש בכוחה להסיר או לפחות להקל את האי-נוחות המורגשת. בלא תנאי זה אין כל פעולה אפשרית האדם חייב לשגת בפני בלתי-נמנע. עליו להכנע לגורלו.
אלה הם התנאים הכלליים לפעילות האנושית. האדם הוא ישות החיה בתנאים אלה. הוא לא רק homo sapiens , כשם שהוא homo agens. ישויות ממוצא אנושי אשר אינם מסוגלים לפעול (במובן הפשוט של המושג ולא במובנו הלגלי) מלידתם או כתוצאה מפגמים נרכשים הם אינם בני-אדם למעשה. גם הרך הנולד אינו ישות פועלתץ הוא עוד לא עבר את כל התהליך ממחשבה מופשטת עד לפיתוח המלא של התכונות האנושיות שלו. אבל בסוף התהליך ההתפתחותי הזה הוא יהיה לישות פועלת.
אודות האושר
בשפת היומיום אנו קרואים לאדם " מאושר" אם הוא הצליח להגיע למטרות שלו. תואר מתאים יותר של מצבו יהיה שהוא מאור יותר מאשר הוא היה בעבר. ואמנם אין התנגדות תקפה לנוהג המגדיר פעילות אנושית כשאיפה לאושר.
אבל עלינו להמנע משגיאות נפוצות. היעד הסופי של הפעילות האנושית הוא תמיד סיפוק תשוקותיו של האדם. אינה סיפוק תקני, גדול יותר וקטן יותר מאשר השיפוט האישי של הערכים, אשר משתנה מאדם לאדם וכן אצל אותו אדם בזמנים שונים. מה שגורם לאדם להרגיש נוח פחות או נוח יותר נקבע על ידיו על ידי תקנים של רצונו והשיפוט שלו, מהערכתו האישית והסובייקטיבית. איש אינו יכול לקבוע מה יגרום לאושר של שכנו.
אין הדבר מתיחס בשום צורה לאנתיטזות של אגואיזם ואלטרואיזם, של מטריאליזם ואיאליזם, של אינדיבידואליזם וקולקטיביזם, של דת ואתאיזם. יש בני-אדם שמטרתם העיקרית היא לשפר את התנאים של עצמם בלבד. ישנם אנשים אחריםף להם מוגעות לצרות של זולתם יכולה לגרום לא פחות, ולעיתים אף יותר אי-נוחות מאשר אי-נוחות של רצונותיהם האישיים. יש אנשים שאינם חושקים בדבר זולת סיפוק תאוות המין, האוכל , השתייה בתים נאים, ועוד דברים חומריים. אבל לאנשים אחרים אכפת יותר לסיפוקים הנקראים לרוב "גבוהים" או "אידאלים". יש אנשים השואפים להתאים את פעילותם לתנאי השיתוף הפעולה החברתי; ישנם, מאידך בדלנים אשר קוראים תגר על חוקי החברה. ישנם אנשים שמטרתם הסופית להעביר את חיי העולם הזה כהכנה לחיי האושר הנצחי בעולם הבא.ויש אנשים שאינם מאמינים בשום דוקטרינה דתית ולא נותנים לדוקטרינות אלו להשפיע על פעילותם.
פרקסאולוגיה אדישה למטרות הסופיות של הפעילות. ממצאיה תקפים לכל סוגי הפעילות ללא קשר ליעד המבוקש. זהו מדע האמצעים ולא המטרות. היא משתמשת במושג "אושר" במובן הפורמליסטי ביותר. במונחי פרקסאולוגיה הטענה " המטרה היחידה של האדם היא השגת אושר" היא טאוטולוגית. היא אינה מציגה שום ציון אודות מצב העניינים ממנו האדם מצפה להיות מאושר.
הרעיון כי מקור הפעילות האנשוית הוא תמיד סוג של אי-נוחות ומטרתה לדחות את האי-נוחות עד כמה שניתן, דהיינו, לעשות את האדם למאושר יותר הוא תמצית תורות האבדאמוניזם והדוניזם. הαταραξία האפיקוראית הוא אותו מצב של הסיפוק והאושר המושלמים אליהם שואפת, אך לא מצליחה להשיג, כל פעילות אנושית. בפני גדולה שבתובנה זו כה חבל כי רבים מבין נציגיה הרבים של הפילוסופיה הזאת
לא הצליחו לזהות את האופי הפורמליסטי ביותר של המושגים "כאב" ו"עונג" ויחסו להם משמעות חומרית וגופנית. האסכולה התאולוגית, המיסטית ושאר מוסרים הטרונומיים לא הסירו מעליהם את התשתית האפיקוראית, מאחר ולא מצאו שום התנגדות זולת זאת של הזניחה של התענוגות ה"גבוהים" ו"נאצלים" יותר. נכון כי כתביהם של רבים מאבירי האודמוניזם, הדוניזם ותועלתנות פתוחים בפני אי-הבנות. אבל שפתם של הפילוסופים המודרניים, וכלכנים מודרניים אף יותר, הינה כה מדויקת וישרה שאין שום אפשרות לאי-הבנה.



אודות דחפים ואינסטינקטים


בלתי אפשרי לקדם את הבנת בעיות היסוד של הפעילות האנושית בעזרת סוציולוגיית אינסטינקטים. האסכולה הזאת מסווגת יעדים שונים של הפעילות האנושית, ומשייכת להם אינסטנקט מסוים כגורם. האדם נראה כמונע על ידי אינסטינקטים ונטיות מולדות . נחשב כי הסבר זה מפריך אחת ולתמיד את התאוריות המשוקצות של הכלכלה והמוסר התועלתנני אבל פוירבאך כבר העיר, ובצדק, כי כל אינסטינקט הוא אינסטינקט לאושר. שיטתם של פסיכולגית האינסטיטנקטים וסוציולוגית האינסטינקטים מתמצה בסיווג שרירותי של יעדים מידיים וביסוסם. כאשר פרקסאולוגיה אומרת שמטרת הפעולה היא להסיר אי-נוחות מסוימת, פסיכולוגית אינסטינקטים תקרא לזה הסיפוק של הצורך האינסטינקטיבי.
רבים מאלופי האסכולה בטוחים כי הם הוכיחו שפעילות אינה נקבעת לפי השכל, אלא נובעת מהתהומות העמוקים של כוחות מולדים, דחפים, אינסטינקטים ונטיות אשר כלל לא ניתנים לבאור שכלי. בטוחים הם, כי עלה בידם לחשוף את הרדידות של רציונליזם ולהשמיץ את הכלכלה כ"גוף של מסקנות כזובות הנובעות מהנחות פסיכולוגיות מוטעות". אבל רציונליזם, פקסאולוגיה וכלכלה אינם עוסקים במניעים התחלתיים או יעדית של פעילות, אלא באמצעים המיושמים להשגת המטרה הנכספת. יהיו המעמקים מהם עולה הדחף או האינסטינקט בלתי -נתפסים ככל שיהיו, האמצעים בהם בוחר האדם לספקם נקבעים על ידי שיקול רציונלי של מחיר והצלחה.
מי שפועל מתוך דחף רגשי , פועל בכל זאת. מה שמבדיל את הפעולה האמוציונלית מפעולות אחרות היא הערכה של השקעה ורווח. הרגשות משננים את ההערכות. בלהט התשוקה, רואה האדם את המטרה כרצויה יותר, ואת המחיר ככבד פחות, מאשר הערכותיו מתוך שיקול דעת קר. איש מעולם לא הטיל ספק בכך שאף בעת התרגשות נבחרים יעדים , נשקלים אמצעים, ושניתן להשפיע על תהליך זה על ידי הפיכת הכניעה לדחף זה ליקרה יותר. להטיל עונש קל יותר על פשעים פליליים שנעשו במצב של התרגשות אמוציאונלית או במצב שיכרות, פרושו לעודד מעשים מעין אלה. איום בעונש חמור מרתיע אף אנשים נתונים תחת דחף שלכאורה לא ניתן לעמוד בפנינו.
אנו מפרשים התנהגות של בעלי-חיים מתוך הנחה כי החיה נכנעת לדחף אשר שולט בה באותו הרגע. כשאנו רואים בעלי חיים ניזונים, מזדווגים, או תוקפים בעלי חיים אחרים או בני-אדם, אנחנו מדברים על אינסטינקטים של תזונה, התרבות ותוקפנות. אנו מניחים כי האינסטינקטים הללו מולדים, ודורשים סיפוק ללא דיחוי.
לא כן המקרה אצל האדם. האדם אינו ישות שלא מסוגלת שלא להכנע לדחף הדורש סיפוק מידי. האדם מסוגל להתגבר על האינסטינקטים, הרגשות והדחפים. הוא יכול להתנהג בצורה מושכלת. הוא דוחה סיפוק של דחף בוער בכדי לספק תשוקות אחרות. הוא לא בובה הנשלטת על ידי תאוותיו. האדם אינו אונס כל נקבה שמגרה את חושיו, הוא לא זולל כל פיסת מזון הניראת טעימה, הוא אף אינו מרביץ לכל ברנש שהיה רוצה להרוג. הוא מסדר את רצונותיו ותשוקותיו לתוך מדרג, הוא בוחר, בקיצור , הוא פועל. מה שמבדיל בין אדם לבהמה הוא בדיוק זה שהאדם משנה בעזרת כח רצון את התנהגותו. האדם הוא יצור בעל מעצורים, שיכול לשלוט בדחפים ותשוקות, שיש לה את הכוח להדחיק תשוקות ודחפים אינסטינקטיביים.
ייתכן מצב בו הדחף עולה בעוצמה כזאת ששום חיסרון הכרוך בסיפוקו אינו גדול דיו כדי למנוע מהפרט מלספק אותו. גם במקרה כזה ישנה בחירה. האדם בוחר להכנע לדחף.[הערת שוליים מפנה להמשך הטקסט, שטרם תורגם]

אין תגובות:

Ludwig von Mises Institute on Facebook