יום שישי, 14 באוקטובר 2011

ג'ן קלהאן - כלכלה לאנשים אמיתיים - פרק 5



פרק 5
הכסף יענה את הכל
על יחסי חליפין הבלתי ישירים והחישוב הכלכלי


חליפין הבלתי ישירים
אמנם הכלכלה של ריצ'לנד כוללת שווקים בהם מספר קונים ומספר מוכרים מחליפין סחורות מסוימות, היא מעוכבת בשתי דרכים חשובות. כפי שראינו בפרק הקודם, מי שרוצה לרכוש עזים ומגדל תירס, מוכרח למצוא מישהו שרוצה תירס ומגדל עזים. אבל זה לא תמיד פשוט למצוא מישהו שיש לו את המוצר שאתם רוצים ורוצה את מה שיש לכם להציע. זמן רב יבוזבז על חיפושי השותפים למסחר. ובמשך כל הזמן הזה תצטרכו להמשיך להאכיל את העזים, או לדאוג לתירס, פן יתקלקל.
שנית, אמנם יש כעת כמה מאות תושבים בריצ'לנד, והכלכלה שלהם הולכת והופכת ליותר ויותר מורכבת, אין להם עדיין שום אמצעי לחישוב כלכלי. סוחר, הבה נקרא לו מרקו, אשר מייצר ציוד לדייג, אינו יכול להשתמש ברישומיו כדי לראות אם העסק שלו רווחי או לא. כל הרישומים שלו אינם מכילים אלא כמויות שונות של של סחורות בלתי ניתנות להשוואה. בצד ההוצאות יש לו, נגיד, 1000 קרסי דייג, 4 רשתות ו20 חכות. בצד ההכנסות יש לו, נגיד, 4 פטישים, 20 ק"ג של ברזל, 2 כיסאות, ו100 בולי עץ. אין לו שום דרך לקבוע האם סך העסקאות הללו הניב רווח או לא. האם עסקיו מצליחים דיים כך שהמשך הייצור יפרנס לא רק אותו, אלא גם יספק את מוצרי ההון הדרושים לו לפעילות שוטפת? ומה עוד, הוא אינו יכול להגיד האם קיים צירוף אחר של מוצרי הון שאולי היה עליו לרכוש במקום אלה. האם היה מצבו אחר לו היה לו 8 פטישים, 10 ק"ג של ברזל, 3 כיסאות ו140 בולי עץ? כדי לעסוק בחשבונאות כפי שהיא מוכרת לנו, מרקו צריך יחידה משותפת בה ירשמו הפרטים האלה בספריו. בכלכלת החליפין של רי'לנד, המיטב שהוא יכול לעשות זה להשתמש באינטואיציה שלו כדי לנחש האם "הכל בסדר" או לא.
אבל בני האדם יצירתיים ביותר בנסינות שלהם לשפר את מצבם. בכלכלת חליפין, סוחר חד-הבחנה ישים לב שסחורות מסוימות סחירות יותר מאחרות. הבא נדמיין שברחבי ריצ'לנד קיימים שטחי מראה טובים לרוב, וכמעט כל תושב מחזיק עדר קטן. למרקו יש קרסי דייג והוא רוצה תירס. בעוד שהוא לא מסוגל למצוא מגדל-תירס שירצה את הקרסים שלו, הוא הוא מסוגל למצוא דייג שיביא לו עזים בתמורה לקרסים. כעת, כשהוא מוביל את העזים, הוא יכול למצוא מגדל תירס שישמח לרכוש כמה עזים נוספות. מרקו הצליח לנצל הזדמנות רווחית שלא היתה פתוחה בפניו בחליפין הישירים. כשהוא רכש מוצר סחיר יותר מזה שהיה לו למכור בהתחלה, והתשמש במוצר זה כדי לרכוש את מה שהוא רצה באמת, הוא התשמש בעצם בחליפין בלתי ישירים (inderect exchange).
בחברה שלא מכירה את הנוהג, ניתן לצפות כי יאמצו אותו רק בהדרגה. בהתחלה, רק הסוחרים היותר ממולחים ישתמשו בו. אבל אחרים ישימו לב להצלחתם ויתחילו להתשמש באותה שיטה. במשך הזמן, הסחורה היותר סחירה הופכת לאמצעי חליפין (medium of exchange) , ותתקבל כאמצעי תשלום כמעט בכל עסקה. זהו מקור הכסף, המרכיב החסר אותו הזכרנו בפרק הקודם.
באופן היסטורי, מבחר רחב של סחורות שימש כאמצעי חליפין: פרות, מלח, צדפות, אבנים גדולות, נוצות אקזוטיות,פולי קקאו, טבק, ברזל, נחושת, כסף, זהב ועוד. הכלכלן מילטון פרידמן (Milton Friedman) ציין כי סיגריות שימשו ככסף באירופה לאחר מלחמת העולם השניה.
אבל לא כל המצורים מתאימים באותו אופן להיות כסף. ישנם מספר מאפיינים של המוצר הנוח יותר לשמש לחליפין בלתי ישירים:






המוצר נסחר בצורה רחבה
זהו תנאי בסיס בשביל מוצר שיהפוך לכסף. אין טעם בלהחליף את המוצר שברצונכם למכור במוצר שנמכר פחות טוב, אלא אם יש לכם שימוש אחר במוצר הפחות סחיר. שאר הגורמים חשובים בכך שהם תורמים לסחירות רחבה יותר של המוצר.
המוצר ניתן להעברה בקלות.
אם מישהו מעוניין לסחור בעזרת סחורה מסוימת, זה יעזור אם הוא יהיה מסוגל חהעביר את הסחורה למקום החליפין. במקרים המוקדמים של החליפין הבלתי-ישירים נעשה שימוש בבעלי חיים, ובאיחוד בבקר. הסף הזה לא רק היה מדבר , אלא גם התהלך גם כן. הקרקע היא אמצעי תשלום גרוע, מאחר ואי-אפשר להביא אותה לשום מקום.
המוצר נמצא במחסור יחסי.
הקריטריון הזה קשור קשר הדוק לזה הקודם. אם המוצר המשמש ככסף נמצא בשפע, לרוב תצטרכו כמות גדול ביותר ממנו לצורך רכישה, מה שיקשה על הניידות. אם נשתמש באדמה ככסף, נצטרך משאית שלמה בשביל ללכת למכולת.
המוצר קשה יחסית להשמדה.
אתם ממש לא רוצים שהכסף שלכם יתקלקל מספר שעות או ימים אחרי שתשיגו אותו.ככל שתוכלו להחזיק בכסף שלכם לאורך זמן רב יותר, תהיה לכם יותר אפשרות לחכות לעסקה טובה יותר. זו הסיבה מדוע פריטים כגון חלב, ביצים, בשר וכיו"ב לא ממש מתאימים לשמש ככסף. הצאן יכול למות, כמובן. אבל אתם יכולים לוודא שלא נותנים לכם כסף שבקושי עומד על הרגלים. המתכות היקרות ואבני החן בולטים לטובה בנושא זה.
המוצר נוח לאכסון.
הכסף שלכם צריך לא רק להיות עמיד, אלא שלא תרצו גם להתאמץ כדי למנוע ממנו להתקלקל. תרכובת כימית, היציבה רק בתנאים של -200 מעלות, לא תתקבל ככסף. קרל מנגר מזכיר, כי הבקר היה אמצעי חליפין מקובל בין בני אדם שחיו בתרבויות חקלאיות, והיו להם שטחי מרעה נרחבים. עליית הערים הפכה את הבקר להרבה פחות שימושי ככסף. ברוב בנייני המגורים יש תקנות מחמירות כנגד החזקת צאן ובקר, וניקוי שטיחים לכול להיות סיוט. מתכות יקרות ואבני-חן שוב מנצחים פה.
המוצר ניתן בקלות לחלוקה.
לא כל יחס חליפין יהיה במספרים שלמים. אם הכסף שלכם ניתן לחלוקה בקלות, החליפין יתאפשרו. הצאן ממש לא תואם את הקריטריון, מאחר ואם תחלקו אותו, הוא כבר לא יוכל ללכת אחריכם, והפוך וממש ממש לא עמיד. גם לאבני-חן יש פה בעיה, שכן לא ניתן לחלק אותן בלי להשמיד את רוב ערכן.
כל יחידה של המוצר מאוד דומה לכל יחידה אחרת.
אתם לא רוצים לטרוח ולבדוק מחדש את האיכות של הכסף שלכם ולעדכן כל פעם את שער החליפין. ראשיית, מישהו אחר יכול להעריך את האיכות באופן שונה משלכם. למרות שיהלומים מתאימים בדרכים רבות לשמש ככסף, בכל זאת מאוד בעייתי במובן זה- דרוש מומחה כדי להעריך את ערכו של כל יהלום ויהלום. בעית ההתחלקות קשורה לזה גם. לא ניתן לקבל את מחירו של היהלום השלם על ידי חיבור מחירי חלקיו אחרי החלוקה.
המוצרים היחידים שבלטו לטובה בכל הקריטריונים האלה הם המתכות היקרות, ורוב התרבויות הגיעו בסופו של דבר לשימוש בכסף ו/או זהב כאמצעי החליפין. ככל שהיקף הסחר הבינלאומי גדל, הזהב החליף בהדרגה את הכסף ברוב המקומות. (כמות הזהב שנדרש לשולח לצורך כל תשלום שהוא היא חלק זעיר מכמות הכסף הנדרשת לאותו תשלום.) תהליך זה הוביל בסופו של דבר ליצירת תקן הזהב הבינלאומי של המאה ה19.
אין שום דבר מיסטי בבחירת הזהב ככסף. זוהי פשוט הסחורה שתאמה הכי טוב את כל הקריטריונים שהזכרנו. סחורה אחרת, כגון פלטינה, יכולה בקלות להתגלות כעליונה יותר מתישהו בעתיד.
ערכו של מוצר המשמש ככסף נובע מערכו כמוצר הנסחר בחליפין ישירים. במהלך הפיכתו לכסף, מקבל אומנם המוצר ערך מוסף, כאמצעי לחליפין בלתי-ישירים. ובכל זאת, ערכו של הכסף נקבע באותו אופן כמו זה של כל סחורה אחרת - על ידי הערכות סובייקטיביות של אלה הסוחרים בו. היינו יכולים להחליף את "העזים" ב"אונקיות של זהב" בניתוח שלנו בפרק הקודם, ועדיין הדברים היו מתנהלים באותה צורה. היינו מוצאים, כי קייל היה המוכן לשלם שתי אונקיות זהב תמורת שישה בושלים של תירס וכן הלאה. היינו אומרים כי מחיר התירס בזהב הוא שליש אונקייה לבושל.
כל הדיון הזה על זהב וסחורות אחרות נראה תמוהה, כי היום אנחנו משתמשים בחתיכות נייר ככסף. ברור, כי ערכן של החתיכות הללו אינו נובע מערך הנייר. הממשלה החליטה כי זהו כסף. העובדה כי הממלשה דורשת כי מיסים ישלמו בכסף "שלה" מסייעת לתוקפו של הצו הזה. כסף כזה נקרא "כסף פיאט". הערך המקורי של כסף פיאט מגיע מתקופה קודמת כשהוא היה כסף סחורות (למשל, הדולר האמריקאי היווה פעם התחייבות לספק כמות קבועה של זהב). כשהממשלה מסירה את הקשר בין הסחורה לכסף מנייר, בני האדם יודעים להעריך את הנייר על סמך הקשר הקודם שלו לסחורה. אנחנו נבחן את כסף פיאט יותר לעומק בפרק 9.
החישוב הכלכלי
מעבר לנוחות המסחר, יש הבדל עקרוני נוסף בין סחר-חליפין לסחר בעזרת כסף: השימוש בכסף מאפשר את החישוב הכלכלי. הכסף מספק לנו יחידת חישוב משותפת שדרכה ניתן להביע כמויות שונות של סחורות שונות. מאחר ובמערכת מפותחת היטב של חליפין בלתי ישירים כל הסחורות הכלכליות יסחרו כנגד הכסף, נוכל להביע כל כמות של כל סחורה בכמות הכסף הנדרשת לרכוש אותו, או לסירוגין, כמות הכסף בה הוא יכול להימכר.
אם נמקם את מרקו בכלכלה מבוססת-כסף נוכל להעריך את ההבדל הרבה יותר טוב. כעת הוא יכול לערוך את ספריו עם מספרים מוגדרים לכל פריט - נגיד כמות הזהב בה יכול כל פריט להימכר. הבה נבחן מאזן של שני חודשים שוטפים. בטור ההתחייבויות ימצא הן הזהב שמרקו לווה לצורך פתיחת החנות, כמו גם מספר פריטים שהוא מכר מכירה מוקדמת, כאשר, למשל, הוא קיבל תשלום היום תמורת פריט שהוא יספק בחודש הבא.


נכסים
התחייבויות
פטיש אחד במחיר 0.25 אונקיות זהב = 0.25
2 כיסאות במחיר אונקית זהב אחת = 2.00
20 בולי עץ במחיר 0.5 אונקיות זהב = 10.00
10 ק"ג ברזל במחיר 0.1 אונקיות זהב = 1.00
100 קרסי דייג במחיר0.01 אונקיות זהב = 1.00
חכה אחת במחיר 0.25 אונקיות זהב = 0.25
80 קרסי דייג במחיר 0.01 אונקיות זהב = 0.80
9 אונקיות זהב = 9.00
רשת אחת במחיר אונקיית זהב אחת = 1.00
3 חכות במחיר 0.25 אונקיות זהב = 0.75
סה"כ: 14.5 אונקיות זהב
סה"כ: 11.55 אונקיות זהב






אחרי חודש אנו מוצאים:

נכסים
התחייבויות
2 פטישים במחיר 0.25 אונקיות זהב = 0.50
3 כיסאות במחיר אונקית זהב אחת = 3.00
18 בולי עץ במחיר 0.5 אונקיות זהב = 9.00
8 ק"ג ברזל במחיר 0.1 אונקיות זהב = 0.40
רשת אחת במחיר אונקיית זהב אחת = 1.00
200 קרסי דייג במחיר0.01 אונקיות זהב = 2.00
חכה אחת במחיר 0.25 אונקיות זהב = 0.25
120 קרסי דייג במחיר 0.01 אונקיות זהב = 1.20
7 אונקיות זהב = 7.00
5 חכות במחיר 0.25 אונקיות זהב = 1.5
סה"כ: 16.10 אונקיות זהב
סה"כ:9.70 אונקיות זהב


נכסיו של מרקו גדלו במשך החודש ב1.6 אונקיות של זהב, בעוד שהתחייבויותיו הצטמצמו ב1.85 אונקיות. כשנסכם את השינויים הללו, נראה כי ההון שלו גדל במשך החודש ב3.45 אונקיות של זהב. העובדה כי ההון שלו גדל מראה למרקו שמה שהוא משך מהעסק לצריכה נוכחית לא ימנע ממנו את המשך הפעילות. בעצם, שולי הרווח שלו מאפשרים לו למשוך אף יותר. מרקו עסק בצבירת הון (capital accumulation). לו היינו מסכמים את הדוחות ומוצאים מספר שלילי, מרקו היה עסוק בצריכת הון (capital consumption). היכולת להחליט האם העסק צובר הון או צרוך הון היא חיונית, מאחר וצריכת הון אינה אפשרית בטווח הארוך.
ללא המחירים בכסף, מרקו לא היה יכול להגיע למסקנות הללו. ספרי החשבונות שלו היו מורכבים מטורים של סחורות, ללא כל דרך לסכם אותם. מעבר ליכולת להעריך את מצב העסק שלו, קיומו של הכסף מאפשר למרקו להעריך גם החלטות מסוימות. מחיר הברזל ירד במשך החודש הנתון. אם מרקו מצפה מהמגמה להמשך, הוא יכול אולי להטיב את מצבו אם יחזיק פחות ברזל במלאי, למשל אם ירכוש אותו רגע לפני הייצור. ומאחר והברזל זול יותר, אולי מרקו יהיה מסוגל לשנות משהו בתהליך הייצור כדי להשתמש ביותר מברזל ופחות מעץ. בינתיים, מחיר החכות עלה. אם מרקו חושב שהמגמה תימשך, הוא לא ירצה למכור יותר חכות במכירה מוקדמת. במקום זה הוא יחכה עד גמר הייצור, בצפיה למחיר גבוה יותר.
היכולת לחשב במונחי כסף פותחת נתיב חדש ועצום לתכנון אנושי, ומרחיבה את יכולת החשיבה האנושית. כפי שמיזס אומר ב"פעילות אנושית","גטה צדק כשקרא לשיטת החשבונאות הכפולה 'אחת ההמצאות הנפלאות של השכל האנושי'." המשמעות העצומה של ההתקדמות הזאת תיבחן בהמשך, בפרקים 8, 10 ו11.
ערך הכסף
חשוב להבין, כי הכסף דומה לכל סחורה אחרת בכך שערכו נקבע באופן סובייקטיבי, וכן בכך שהוא מושא לחוקי ההיצע והביקוש. ההבדל העקרוני בין כסף לכל סחורה אחרת הוא שהכסף אינו נרכש לא לצריכה ישירה ולא לצורכי ייצור מוצרים לצריכה ישירה. הכסף נרכש לצורכי מסחר מאוחר יותר במוצרי צריכה או הון. ערכו נובע מכשירותו לשימוש זה.
הביקוש לכסף הוא ביקוש לאחזקת מזומנים. כל פעילות אנושית מתרחשת בפני עתיד בלתי-וודאי. בשל חוסר וודאות זו, בני האדם מחפשים הגנה מפני זעזועים, משהו ל"יום סגריר". בכלכלת השוק, הרצון הזה מבטא את עצמו לפני הכל ברצון להחזיק בהישג יד כמות של מזומנים. למרות שמלאי של פריטים אחרים - דגנים, קופסאות שימורים, דלק וכיו"ב - יכל לעזור גם כן, הגמישות המופלאה של הכסף בכח השגת המבוקש על ידינו הופך אותו למוצר המבוקש ביותר להחזקה. עצם טבעו של כל ארוע פתאומי הוא שאין אנו יודעים מה בדיוק נצטרך כשההפתעה תגיע. אולי התינוק יחלה ואנחנו נצטרך תרופה. הרכב מתקלקל או הגג מתחיל לדלוף ועלינו לעסוק בתיקונים ושיפוצים. או אולי צצה הזדמנות לעבודה נהדרת אבל עלינו לצאת לטיסה ארוכה ויקרה כדי לבחון אותה. מלאי של כסף יכול לעזור במקרים האלה, בעוד ששק גדול של אורז במרתף לא יעזור לשריין טיסה טרנס-יבשתית.
ביקוש בני האדם לאחזקות מזומנים הוא תנודתי. בזמן משבר הוא יכול לעלות באופן דראסטי. לעיתים קרובות הדבר יגרור תעמולה ממשלתית ואף חקיקה נגד "אגירה". אבל ה"אגירה" כביכול הזאת אינה אלא ביטוי לשאיפת הפרט להשיג תחושה של ביטחון. אין שום בסיס כלכלי להחלטה מהי רמה סבירה של אחזקת מזומנים,ומה יחשב כ"אגירה". מתקפות הממשלה על התופעה אירוניות במיוחד משום שלרוב היא היתה זאת שיצרה את אותו המשבר שהוביל לעליה בביקוש למזוו, לעיתים קרובות בשל מלחמות.
אחרי שהבנו את האופי הסובייקטיבי של הביקוש לכסף מזומן, נוכל לזהות בבירור עוד מיתוס כלכלי נפוץ - הרעיון כי יש לשאוף לכסף יציב. כסף, מעצם היותו מוצר כלכלי ומושא להערכה אנושית סובייקטיבית, אינו יכול להיות יציב, שכן ההערכה טומנת בחובה אפשרות לשינוי. בכלכלה בה דבר אינו משתנה, לא תתקיים שום הערכה, ואין מה לבחור. המוצרים ינועו באופן מכני לגמרי, דרך מי יודע איזה מנגנון.
רעיון הכסף היציב הוליד בתורו את רעיון מדדי המחירים, שנועדו למדוד את ערך הכסף. אנחנו נבחן את הערך המשתנה של הכסף, כמו גם את מדדי המחירים בפרק 9,בו נדון בנושאי האינפלציה והדיפלציה.
קביעת המחירים בכסף
הכלכלן הבריטי הנודע אלפרד מרשל (Alfred Marshall ) הטיל ביקורת על התפיסה של קרל מנגר, בה תועלת הצרכן היא המקור היחיד של הערך. בוודאי, הוא טען, שמחירי השוק נקבעים הן על ידי תועלת המוצר לצרכנים, והן על ידי העלויות האובייקטיביות, הכספיות של ייצור אותו המוצר. המטאפורה המפורסמת שלו היתה כי העלות והתועלת הן זוג להבים של מספריים, וכי טיפשי לדון איזה מהלהבים הוא החותך.
אבל עלינו להסיק כי מרשל לא הבין את החזון של מנגר עד תומו. כפי שישראל קירז'נר מדגיש, מנגר חיפש את שורש התופעות הכלכליות, ולא את הגורמים המקריים המגדירים את טווח התופעות. המחיר משולם על המוצר כי מישהו מעריך אותו. המחיר לא יעלה על אותו הערך, יהיה מחיר הייצור ככל שיהיה.
אולי ברצוני לשווק עותקים מאוירים של "חייו וזמנו של ג'ין קלהאן". אני חותם על חוזה עם נזיר החי בהרי הקרפטים, שמייצר לי את הספר, בעלות של 10,000$ ליחידה. אחרי שהעותק הראשון מוכן, אני מתחיל לנסות למכור אותו. ובגלל שהציבור לא מבין כלום בדברי איכות, אני מוצא כי אינני מצליח למכור אפילו את העותק הבודד שלי במחיר זה. מאחר שכבר שילמתי על ה'דבר הארור, אני מצליח בסוף למכור אותו ב9.95$ ולקזז מההפסד. אפילו שהעלות שלי היתה למעלה מ10,000$ לעותק, לא הצלחתי למכור בשום מחיר שאפילו מתקרב לכך.
יהיה זה חסר משמעות בשבילי לנסות להעלות את המחיר על ידי הגדלת העלויות. אם איש לא היה מוכן לשלם לי יותר מ9.95$ על ספר כזה, הכפלת הזמן שהנזיר יקדיש לייצור, ובכך הכפלת העלויות שלי לא תזיז את המחיר ולו בפרוטה.
אמת הדבר, כפי שציין הכלכלן האוסטרי פ.א. האייק, שבטווח הארוך מחיר החכירה של המוצר יטה לכיוון עלות הייצור. אבל הדבר לא מתרחש בגלל שהעלויות גורמות לכך שהמחירים משולמים. הרי אם המחיר הסופי נמוך מעלויות הייצור, המוצר לא ייוצר יותר! אחרי שהפסדתי 9,990.05$ כבר בעסקה ראשונה, ממש לא סביר כי ארצה להמשיך לייצר. ואם המחיר הוא מעל העלות, השוק ימשוך מוכרים אחרים שיחפשו לנצל הזדמנות זאת לרווח, ובכך יורידו את המחיר למטה,לכיוון מחיר הייצור. בינתיים יחול שינוי בהערכות, מידע חדש יופיע, ואיתו הזדמנויות חדשות למוצרים בהם מחיר עולה על עלות הייצור. אמנם בטווח הארוך מחירים ישתוו לעלויות, אך לעולם לא נגיע לטווח הארוך הזה. הרעיון כי המחירים חייבים להשתוות לעלויות צריך להיות מובן כמגמת השוק ולא כתיאור מצב אליו השוק יגיע אי-פעם בפועל.
בפרספקטיבה ארוכת הטווח, אנו היינו יכולים להגיד כי מרשל צדק ככלות הכל. האין "עלויות אובייקטיביות" עוזרות לקבוע בסופו של דבר את המחיר? אבל הרעיון היותר עמוק של מנגר הוא כי עלויות הייצור של מוצר הן מה שהמייצר מעריך שהביקוש לגורמי הייצור יהיה בשימוש חלופי. עלות זמנו של הנזיר נקבעת מהביקוש של אחרים לשימושים אלטרנטיביים של זמנו. העלויות אינן אובייקטיביות. שני להבי המספריים של מרשל מחודדים על ידי הערך הסובייקטיבי.
התובנה של מנגר רלוונטית גם למספר ויכוחים בנושא המדיניות הכלכלית, בהם נוכל לראות את מי שמעוניין לבקר תעשיה מסויימת טוען כי מחירים שם "גבוהים מדי", ואינם מוצדקים על ידי עלויות הענף. בין אם הם מבינים זאת ובין אם לא, מבקרים הללו משתמשים בטענותיהם בתפיסה מרשליאנית של עלות אובייקטיבית. העובדה כי העלויות הן סובייקטיביות סותרת את הטענות הללו.
כיצד אנו יכולים לבחון את העלויות המשתוות לשכרו של מייקל ג'ורדן כשהוא שיחק בשביל ה"בולס"? האם זה "עלה" לו 34 מיליון דולר לשנה לייצר את התפוקה בכדורסל, ובכך שכרו היה מוצדק? בשביל חלק מהכלכלנים התשובה היא "כן" - עלויותיו מצדיקות את שכרו, ברגע שנבין כי עלות המשחק של ג'ורדן בשביל ה"בולס"היא שהוא היה יכול לשחק במקום זאת בשביל ה"לייקרס" (או כל קבוצה אחרת).
כדי לענות על השאלה הזאת עלינו לבחון את העלויות האלטרנטיביות (oportunity costs) של ג'ורדן. מושג זה הוצג על ידי פרידריך פון ויזר(Friedrich von Wieser) שהיה חסידו של מנגר ומורהו של האייק. נגענו בעלויות אלטרנטיביות, בלי להזכיר אותן בשם, בפרק 2 כשראינו שעלות המשך העבודה של ריץ' היתה הערך שהוא העניק למנוחה עליה הוא וויתר. עלות החתונה שלי עם סו, היא שאינני יכול להתחתן על בטי. וליתר דיוק, העלות של תכלית א' היא הערך של התכלית החלופית בעלת הערך הגבוהה ביותר, עליה אצטרך לוותר כדי להשיג את תכלית א'. העלות שלי בלהתחתן עם סו היא כמה אני מעריך את החתונה עם המועמדת השניה הכי טובה לנישואין (או, אולי, את חיי הרווקות).
הבה נתבונן על העלויות האלטרנטיביות יותר מקרוב. אם אין לנו אפשרות להגיע לקביעה אובייקטיבית בדבר העלויות האלטרנטיביות של מישהו, לא נוכל להחליט כי מחיר השוק "גבוה מדי" ביחס לעלויות. אם ננסה לחשב את העלויות האלטרנטיביות של מייקל ג'ורדן למשחק בשביל ה"בולס", ניתקל בקשיים הבאים:
1)ייתכן, וג'ורדן מעולם לא קיבל שום הצעה מקבוצות אחרות (תסריט מציאותי למדי) לפני שחתם על החוזה עם ה"בולס". במקרה כזה לאיש אין מושג כמה ה"לייקרס" היו משלמים לו. והעלויות האלטרנטיביות מעלום לא ממומשות: גם אם הוא היה מקבל הצעה, העסקה החלופית היתה אולי נכשלת אם הוא היה בוחר לפעול לפיה.
2) אולי ג'ורדן אוהב לגור בעיר קרה וסחופת רוחות, בקרבת מפעלים לאריזת בשר, ובקרבת אוכלוסיה רחבה של יוצאי פולין. ואמנם כל אחד מהגורמים הללו היה משפיע על החלטתו, ומעלה את העלות האלטרנטבית למעבר, אפילו ג'ורדן עצמו לא היה יכול לכמת זאת. העדפותיו מציינות סולם סדר, ולא ניתנות למדידה. כפי שמיזס אומר: "הרווח והפסד במובן מקורי זה הם תופעות פסיכולוגיות, וככאלה אינם פתוחים למדידה או צורת ביטוי שתעביר לאנשים אחרים מידע מדויק על עוצמתם".
3)אולי הוא שוקל קריירה קולנועית, שם, לדעתו, הוא יכול לעשות40 מיליון דולר בלי להזיע יותר מדי. אבל הוא גם יכול להיכשל כישלון חרוץ. לרוב, זה מצבם האמיתי של היזמים החושבים על מיזם עיסקי, למשל, כשבנק שוקל למקם מכשיר כספומט באזור המלונות. מה יהיו הרווחים מהמכשיר בהשוואה לאלה שהבנק יזכה בהם כתוצאה מקמפיין פרסום חדש? במקרה הטוב, יש למנהל הבנק ניחוש מושכל על הנושא. ההערכות העסקיות האמיתיות לא רק שלא ניתנות לחישוב אובייקטיבי, אלא לרוב מבוססות על תחושות בטן מעורפלות בקשר למצב השוק העתידי. (למשל "ג'ו, אני חושב שהדבר הזה ימכר בכמויות!")
4) גם אם היינו יודעים בדיוק מהן העלויות האלטרנטיביות של מישהו, תמחור על סמך העלויות הללו לא כולל את האפשרות לרווח יזמי. היזם מצפה, דרך התאמה נכונה של גורמי הייצור לספק את הביקוש העתידי של הצרכנים, לרווחים הגדולים מאלה שייתכן והיה משיג במיזם אחר. (עוד נדון ברווח יזמי בפרק 7).
המודלים הפורמליים המנסים לכמת יזמות הם עקרים. הם דומים לנסיון לנבא את ממוצע החבטות בליגת העל בעזרת מודל אשר שומט את החובט, ומנסח נוסחאות עם המחבט והכדור כמשתנים היחידים.


14 תגובות:

אראל סגל אמר/ה...

כשאנשים טוענים שהמחיר "גבוה מדי", אפשר לפרש את דבריהם כך:
* במצב של משק חופשי לחלוטין, היינו מצפים שהמחיר בערך ישתווה לעלויות לאורך זמן.
* כיוון שזה לא קורה, כנראה שהמשק לא חופשי לחלוטין - יש כאן בעיה.
הבעיה יכולה להיות כפיה מצד המדינה (שיוצרת מונופולים, כידוע); אבל היא יכולה גם להיות כפיה שאנחנו לא רואים - למשל מאפיונר שמחסל בסתר את כל המתחרים שלו וכך מרשה לעצמו לקחת מחיר מופקע.

המחיר ה"גבוה מדי" הוא לא בעייתי בפני עצמו, הוא רק מעיד על כך שיש בעיה שצריך לחקור ולגלות.

JEK אמר/ה...

במקרה שאתה מתאר- לגמרי לגמרי לגמרי לא.
כי מה בדיוק נקודת הייחוס שלך למושגים כגון "גבוהה", "נמוך", "גבוהה מדי"? מה המדד האובייקטיבי כלפיו אתה משווה דברים?

אראל סגל אמר/ה...

יש כמה דרכים לבדוק:
* להשוות למקומות אחרים בעולם.
* להשוות למחירים בעבר.
* לעשות חישובי עלויות.

כמובן לא מדובר בחישוב מדוייק, אבל אפשר לקבל הערכה כללית.

אראל סגל אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
אראל סגל אמר/ה...

לשם המחשה: נניח שיש שני משקים זהים לחלוטין מכל בחינה נראית לעין, נניח גם שהם משתמשים באותו מטבע, ובכל זאת באחד מהם הקוטג' עולה פי 2 מהשני.

הפרקסאולוג בוודאי יטען שזה נובע מהבדלים בהעדפות, שאותן אי אפשר למדוד. ואכן, אם מניחים שההעדפות הן שרירותיות לחלוטין, אז באמת אין שום מחיר שהוא גבוה מדי. אבל אפשר גם לטעון שיש סדירות מסויימת בהעדפות, כך שאם מדדנו העדפות ממוצעות של בני אדם במקום אחד, אנחנו יכולים לשער שהעדפות ממוצעות של בני אדם במקום אחר יהיו דומות.

אראל סגל אמר/ה...

ולכן, אם יש פערי מחירים מאד גדולים, אנחנו יכולים להסיק שהם לא נובעים רק מהבדלים בהעדפות, אלא גם מכך שבאחד המשקים ישנה "מאפיה".

JEK אמר/ה...

נכון שהבדלי מחירים מאותתים על הבדלים בין משקים שונים. בעם המחירים הן הסימן המובהק, כי מחירים הם מערכת האיתותים להקצאת משאבים.
הבעיה שלי הי בשיפוט הנורמטיבי המוכל במילים "גבוהה מדי". זה מניח איזה קנה מידה אובייקטיבי למחירים, וכפי שעולה מפולמוס מנגר -מרשל פה בפרק, זה לא מדויק. מחירים בעבר, למשל, מעידיפ על נסיבות העבר. האם לדעתךעלות ייצור של מכשיר DVD השתנו משמעותית בעשור האחרון?
וכן, חישובי עלויות רק מספרים לנו מה מחיר מינימלי, מתחתיו הייתור לא כדאי. מה אם הרווח היזמי ורווח מימון, מפרק 7? ובפר 8 ידובר עוד על הון ופריונו.

אראל סגל אמר/ה...

למעשה הנושא הזה הוא אחד משורשי המחלוקת בין תומכי הכלכלה החופשית לתומכי הכלכלה המתוכננת: תומכי החופש טוענים שההעדפות הן סובייקטיביות לחלוטין, ולכן כל ניסיון לכפות תיכנון כלשהו יגרום רק נזק. לעומת זאת, תומכי התיכנון טוענים שאפשר להעריך מה יהיו ההעדפות של רוב האנשים, ולכן תיכנון יכול לעזור.

לדוגמה, אפשר להעריך שרוב האנשים לא באמת רוצים לעבוד בשכר נמוך מ-4000 ש"ח לשעה, ולכן אם מישהו בכל-זאת עובד בשכר נמוך כזה, זה כנראה בגלל שמישהו מכריח אותו - אולי לחץ חברתי, אולי טיפשות, אולי סיבה אחרת שאנחנו לא מודעים לה; ולכן הכלכלה המתוכננת דווקא תעזור לו.

JEK אמר/ה...

לדוגמה, אפשר להעריך שרוב האנשים לא באמת רוצים לעבוד בשכר נמוך מ-4000 ש"ח לשעה, ולכן אם מישהו בכל-זאת עובד בשכר נמוך כזה, זה כנראה בגלל שמישהו מכריח אותו - אולי לחץ חברתי, אולי טיפשות, אולי סיבה אחרת שאנחנו לא מודעים לה; ולכן הכלכלה המתוכננת דווקא תעזור לו.

כלומר הטיעון של פרק 7, בדבר השוואה בין תפוקה שולית לשכר שולי לא תקף בעיניך?

אראל סגל אמר/ה...

לא בכל מחיר.

JEK אמר/ה...

בסדר. מה הקריטריונים שלך?

JEK אמר/ה...

ואגב, זה בהחלט נוגע בהנחת היסוד של סמית שדיברתי עליה.

אראל סגל אמר/ה...

כשרואים אדם שעובד תמורת 2000 ש"ח לחודש, יש שתי דרכים להסביר את זה:

דרך אחת היא "הוא בחר בזה, אז כנראה שזה לטובתו, ולכן אם נעשה חוק שכר מינימום זה יפגע בו".

הדרך השניה היא "בן אדם סביר לא יבחר מרצונו לעבוד תמורת שכר כל כך נמוך, ולכן כנראה שהוא לא פועל מתוך רצון חופשי. ייתכן שהמעסיק הטעה אותו או הפעיל עליו לחץ פסיכולוגי; ייתכן שאנשים אחרים מפעילים עליו לחץ; ייתכן שהוא לא יודע להתמקח; וכו'. לכן חוק שכר מינימום יכול לעזור לו".

אין לי קריטריונים לדעת איזה משני ההסברים הוא הנכון. הדרך היחידה לדעת היא לנסות ולראות מה קורה. למשל, לבדוק מה קרה במדינות שבהן הופעל חוק שכר מינימום - האם מצבם של רוב האזרחים השתפר או הורע.

JEK אמר/ה...

אתחיל מזה ש"לראות באילו מדינות"יכול להיות בעייתי, שכן תצטרך לעשותאת מה קלהאן עושה, לבוד את השפעות שכר מינימום על המערכת. ובעולם האמיתי, ייתכן ושי גורמים אחרים שמשנים את התמונה. למשל, למיטב ידיעתי בדנמרק אין שכר מינימום. אבל יש שם דברים אחרים שמשפיעים על העובד.

מכאן לטענה שלי לגבי הנחת יסוד של סמית. השוואת שכר לתופקה שולית היא צעד הגיוני. ברור שעסק שמעסיק עובדים בשכר גבוהה משווי תפוקתם הולך ומפסיד כסף. אם הוא יעשה זאת בקנה מידה מספיק רחב-הוא יקרוס.
האם זה אומר שאנשים לא מעסיקים אנשים אחרים בשווי תפוקה נמוך? וודאי שלא!
כמו בעל העסק המפסיד כסף בפרק 7, השיקול הכללי כולל את כל הרכיבים. לכן אדם יעסיק אחיין לא פרודוקטיבי, רק כדי שאחותו לא תציק לו במפגשים משפחתיים. ובקנה מידה רחב יותר, אני מתכוון כמובן להלכה הידוע של הרמב"ם לגבי הדרגה הגבוהה ביותר של צדקה.

כפי שנראה בפרק 8, בכלכלה מתקיים עיקרון ריבונות הצרכן. אם מעסיק שוכר מישהו בשכר הגבוהה מתפוקה שולית, הרי שהוא הופך , נקודתית לצרכן - ההון שלו לא גדל אלא קטן. אבל אם הוא חושב שזה יקדם את האושר שלו, אין הסבר כלכלי שיגיד לו לא.

Ludwig von Mises Institute on Facebook