שחיתות

שוחחתי הערב עם חבר ללימודים. הוא טען כי יש לדאוג למבנה רגולטורי נכון במשק, ואילו אני טענתי כי יש לדאוג לדה-רגולציה. בעקבות השיחה המשכתי לחשוב על הנושא, וזה מה עלה על דעתי.

אנשי המגזר הציבורי אמונים על טובת הכלל. "טובת הכלל" הוא מושג אמורפי, אבל לכל משרד במגזר הציבורי תקנון ונהלים המפרטים בפני אנשי המגזר מה משימתם הספציפית. נבחרי הציבור ברשות המחוקקת בעלי רשות לשנות ולשפר נהלים אלה.

שחיתות כרוכה במעילה בטובת הכלל על ידי אנשי המגזר הציבורי. השחיתות יכולה להיות אישית וסיסטמית (מערכתית).

שחיתות אישית היא מצב כאשר נציג המגזר הציבורי משנה בעבודתו ובקבלת החלטותיו מקידום טובת הכלל מסיבות של בצע אישי. קרייריסט העובד שעות נוספות, גם הוא מונע מבצע אישי כגון רצון לקבל קידום או תוספת שכר, אך הוא אינו משנה את תיפקודו. כאשר איש המגזר הציבורי משנה את החלטותיו בתמורה לקבלת טובות הנאה, זוהי שחיתות אישית.

שחיתות סיסטמית היא מצב, בו כחלק מהתנהלות במגזר, ענף, אזור או מדינה מסוימים אנשים מחוץ למגזר הציבורי מעברים כספים למזגר הציבורי שלא בדרך מערכת גביית מיסים ואגרות,וזאת כדי לאפשר פעילות עסקית כראות עיניהם. גם כאן ניתן לחלק את השחיתות לשחיתות סיסטמית אישית, ושחיתות סיסטמית פוליטית.

שחיתות סיסטמית אישית היא מצב בו בעלי עסקים, או יזמית אינם יכולים או מתקשים ביותר להקים או להחזיק פרויקטים עסקיים ללא מתן טובות הנאה למקבלי החלטות במגזר הציבורי. הצורה הכללית של שחיתות כזאת דומה לגביית דמי חסות (פרוטקשן) על ידי עבריינים. ההבדל הוא שאנשי המגזר הציבורי מנצלים את הכוח של מגזר הציבורי לאכוף את החלטותיהם. סוג כזה של שחיתות נפוץ במדינות מפתחות.

שחיתות סיסטמית פוליטית נפוצה בכל רחבי העולם, ובאיחוד בדמוקרטיות פרלמנטריות, שם היא מופיע בצורת הלוביזם.

פרופ' אלחנן הלפמן מאונ' הרווארד דיבר ב31 למאי באונ' תל אביב אודות הסחר הבינלאומי. הוא העיר, כי בעוד שהסחר אכן מטיב עם כלל המשק, כי הוא מאפשר בין היתר יבוא זול, עצם הדבר פוגע בחלקים מן המשק, כגון יצרנים מקומיים שלא עומדים בתחרות מול אותו הייבוא. נוצר מצב שקיימים גורמים במשק שבכדי להטיב את מצבם , מעוניינים לבטל הטבה הכללית. כך, במערכת הדמוקראטית נוצרים סוגים שונים של לובי, הקוראים להטיל מכסי מגן(קרי לבטל לאלתר את השיפור שהביא הייבוא הזול) או לסבסד ענפים שנפגעו מן הייבוא(כלומר להטיל את מחיר החוסר יכולת שלהם להתחרות על כתפי הציבור). לצורך כך מפעילים הלוביסטים הרבה כוח והשפעה, הגורמים לנבחרי הציבור להטות את החלטות מטובת הכלל לטובת הלובי. זוהי שחיתות סיסטמית מפלגתית, כי טובות ההנאה לא מגיעות לאנשים מסוימים, אלא למפלגות וסיעות.

דה רגולציה כטיפול בשחיתות סיסטמית

הרעיון הזה די פשוט - ככל שפחות כוח יתרכז בידי אנשי המגזר הציבורי, כך תקטן המוטיבציה של בעלי-האמצעים לנצלו לטובתם האישית, וממילא הפגיע בציבור, מבמידה וכן יקרה נסיון נhצול מאין זה יקטן, וכן תקטן היכול של המגזר הציבורי לקיים שחיתות סיסטמית אישית.

אין באnירה זו כדי להציג דרישה לאנרכיה. תהליך הדה-רגולציה אינו יכול לקרות בין לילה. אבל במידה ויתבע בצורה נכונה, יהי יעיל יותר וזול יותר מהמבנה הרגולטוארי המעודכן, שם \תמשיך לעמוד השאלה "מי ישמור על השומרים?"

ליברטריאנים - חלק א'

טל, אני מתנצל שטרם פיניתי זמן לערוך תשובה מסודרת בנושא.

שוק חופשי לא יכול להיות הנחת יסוד, וזאת מסיבה פשוטה. במצב יסוד שוק, כמו גם מדינה או כל ישות מצרפית אינו קיים. מה שקיים הוא בני האדם, יצורים פועלים ורציונליים, המבקשים לשפר את מצבם. לצורך כך הם מתאגדים בקבוצות שונות, ומקיימים מערכות יחסים מסוגים שונים. כשהם עושים זאת, חוקים שמיזם כינה אותם "תלות בלתי-נמנעת בתופעות השוק", ונלמדים היום בעיקר במסגרת הכלכלה, והם יתרון היחסי המוחלט למשל, נכנסים לפעולה.

כיצד ישפרו בני האדם את מצבם? מקסום משאבים הוא תשובה, אבל היא אינה מובנת מאליה. מקסום משאבים הוא אכן מקסום אפשרויות לניצול משאבים, אך אינו שווה למקסום אושר. האושר הוא סובייקטיבי ומשתנה מאדם לאדם. השוני הזה בסיסי יותר מהשוני ביכולות ייצור הקשורים ביתורן היחסי והמוחלט. הגדרת היסו של החרות קשורה בשאיפה ומימוש הפעולות אשר מקרבות את האדם אל האושר. כאן יש להיזהר מטאוטולוגיה. פעולת האדם היא רציונלית ומכוונת לאושר - שני התנאים האלה הם תנאי יסוד לפעולה אנושית.

נאמר כעת, כי האדם הרציונלי לא יבצע פעולה שאינה מקרבת אותו אל האושר. וזה אומר שהדרך היחידה בה האדם הרציונלי יבצע פעולה כזו לא תהיה על דרך חיוב אלא על דרך שלילה - כדי להפחית כאב. כלומר אם אי-עשיה של פעולה מסיומת תגרום לדם כאב, הוא יבצע אותה גם אם היא אינה מקרבת אותו אל האושר.

כל האמור לעיל אינו מספר לנו דבר לא על השוק ולא על מדינה. מה שמתרחש הוא, שהיות ובני-האדם הם יצורים סובייקטיביים, כדי להתחבר יחד לקבוצות, עליהם להציג ערכים טראנס-סובייקטיביים. דוגמה פשוטה לכך היא השפה. אם שני בני האדם דוברים שפה אחת, היא בהכרח חיצונית לאחד מהם. אם אדבר בשפה שאני המצאתי, איש לא יבין אותי. ואם אלמד את השפה לאנשים אחרים, היא תהיה חיצונית להם.

עוד רעיון שהוא טראנס-סובייקטיבי הוא צדק. אני בוחר בכוונה שלא לקרוא לצדק "אובייקטיבי", שכן כבר העיר הינליין בספרו הידוע "Coventry" - There is no observable phenomenon in the space-time-matter continuum to which one can point, and say, 'This is justice.' " אבל הצדק בהכרח חיצוני הוא לאנשים המקבלים את עולו.

התארגנות בני האדם בקבוצות כפופה איפוא לשתי מערכות החוקים - הטראנס-סובייקטיבית (צדק, מוסר) והאובייקטיבית (חוקי הטבע והכלכלה).

כעת נראה מדוע מתקיים השוק כמערכת הממקסמת את האושר. בני האדם המחפשים להגדיל את אושרם דרך קיבוץ חברתי, נאלצים להציג תחליף טראס-סובייקטיבי לאושרם. בגלל שכי שצוין לעיל מקסום משאבים מרחיב את אפשרויות לפעילות אנשוית, הרי ששאיפה למקסם משאבים היא נגזרת מהשאיפה לאושר. כן ניתן לטעון שראשית המעבר מהסובייקטיבי לטראנס-סובייקטיבי הוא לא חלק - "כסף לא קונה אושר" הוא דוגמה לחוסר שלמות במעבר. שנית, ייתכן כל תחליף טראנס-פרסונאלי.

"טוב שם משמן טוב" - טעות נפוצה היא לראות ברצון לשפר את המעמד החברתי דרך למקסם משאבים. שניהם, כבוד ועושר אינם אלא תחליף לאושר.

נכון, שברמות בסיסיות אושר וכאב הם חיים ומוות ממש, וכך אף סנאי אוגר אגוזים כדי לשרוד. אבל אי אפשר להחיל כלל זה על כל החברה האנשוית, דווקא בגלל האופי הסובייקטיבי של האדם. אנשים המקבלים עליהם סולם ערכים של פילוסופיות שונות ומשונות יעדיפו את המוות על פני איזו פעולה הנוגדת את ערכיהם.

כעת נוכל להגדיר ת המצרפיים כגון השוק החופשי. השוק החופשי הוא מערכת חברתית, בה בני האדם מתקשרים אחד עם השני באמצעות חוזים כדי למקסם את משאביהם בהתאם לשני סטים של "חוקי השוק": האוביקטייביים - יתרון יחסי ויתרון מוחלט, יתרון הגודל, היצעו ביקוש; והטראנס-סוביקטיביים - דיני קנייין ודיני חוזים. נוכל לרות שבעצם כינוס בני האדם יחדיו כבר נוצרת מערכת האילוצים החברתית.

טענת החרות: היות והאדם הוא זה שיודע מה בשבילו האושר, והיות ופעולתו היא למקסום האושר, המערכת המאפשרת לאדם את החופש המקסימלי לבחור באלו פעולות לבחור היא זו שממקסמת את האושר האנושי.

מה הקשר בין טענה זו לשוק החופשי? בשוק החופשי בני האדם הבאים במגעים מרצונם החופשי על בסיס הסכמה הדדית, ומכאן, על פי טענת החרות, ממקסמים את אושרם.

Activity - ממצא סטטיסטי

המילה Activity מופיעה בספר 17 פעמים . פעמים (עמ' 881, 882) בצורת שלילה inactivity.

מתוך 15 פעמים נותרות, ברוב הפעמים ניתן לתרגם activity כ"עשייה" כשהדגש הוא על העושה - "buisness activity, earthly activity, cosmic activity, enterpreneual activity"

עמ' 3 the social benefits derived from business activity

עמ': The idea that the incentive of human activity is always some uneasiness and 15

its aim always to remove such uneasiness as far as possible

עמ 18 It is an

element of cosmic activity and becoming.

עמ' 132 :We can express this fact also in calling

the attainment of leisure an end of purposeful activity, or an economic good of

the first order.

עמ' 184 :Only a world view whose supporters renounce any earthly activity whatever

עמ' 252 there is no

room left for entrepreneurial activity,

עמ' 253 The employment of any

tangible goods or money for production, i.e., the provision for later days, is

in itself an entrepreneurial activity

עמ' 299 : how in such a retrogressing economy there could be any entrepreneurial

activity at al

עמ' ב373 No outsider

wants to enter its field of entrepreneurial activity because the production of

p results in losses.

עמ' 404 : Economists have tried to enumerate the factors which within the whole

economic system may increase or decrease the demand for money. Such

factors are: the population figure; the extent to which the individual households

provide for their own needs by autarkic production and the extent to

which they produce for other people’s needs, selling their products and

buying for their own consumption on the market; the distribution of business

activity and the settlement of payments over the various seasons of the year

עמ' 644 Agriculture is not simply one branch of production among many other

branches. It is the only natural and respectable activity of man, the only

dignified condition of a really human existence.

עמ' 780 However,

this government activity had originally no objective

עמ' 796 They should rather benefit the

“legitimate productive activity” of the processing industries, of mining, of

“legitimate commerce,” and, first of all, of farming.

עמ' 808 It is the activity of

such enterprising parvenus that provides the market economy with its

“dynamism.”

עמ' 871 The very idea that the future is predictable, that some formulas could be

substituted for the specific understanding which is the essence of entrepreneurial

activity, and that familiarity with these formulas could make it

possible for anybody to take over the conduct of business is, of course, an

outgrowth of the whole complex of fallacies and misconceptions which are

at the bottom of present-day anticapitalistic policies.

עמ' 881 The only kind of conduct proper to the sage is escape

into the inactivity of a purely contemplative existence.

עמ ' 882 It may be true that in the deepest recesses of man’s soul

there is a longing for the undisturbed peace and inactivity of a merely

vegetative existence.

החלונות השבורים של "שיוויון בנטל"

(פורסם גם ב"ליברטריאנים בישראל")

" שינוי גישה ואוירה ציבורית שעיקרו יצירת הסכמה לנשיאה שווה בנטל."

- מתוך מטרות "הפורום לשוויון בנטל"

הכלכלן הנודע יוזף שומפטר תיאר פעם את פרדריק בסטייה כ"גדול הכתבים הכלכליים". תיאור זה, מחמיא ככל שיהיה, אינו עושה צדק עם האיש. קלוד פרדריק בסטייה (1801-1850) היה איש רוח ופוליטיקאי, שבכתביו התייחס להיסטוריה, פילוסופיה, פוליטיקה, דת, שירה וכלכלה מדינית. לקראת סוף חייב אף נבחר לאחד מבתי הפרלמנט בצרפת, האסיפה הלאומית, אבל ספריו בנושא כלכלה ומדינה הם שהקנו לו את תהילתו. הוא לא השתמש לא בגרפים ולא בנוסחאות, לכן רבים, ביניהם שומפטר בחרו לשלול ממנו את התואר "כלכלן". אלא שלכתביו איכות אחרת - הוא מעדיף שפה ברורה ומשלים שנונים על פני נוסחאות וטבלאות. נספר כאן על ספר אחד כזה, וננסה להתייחס לנושא האקטואלי של "הפורום לשוויון בנטל" מנקודת מבטו של בסטייה.

בספרו "מה שנראה ומה שאינו נראה" (1850) מציג בסטייה את המודל הבא, פשוט אך מכשיל במידת מה. לכל פעולה, במיוחד זאת הכלכלית או מדינית, שני סוגי השפעות. ההשפעות המיידיות הנובעות ממנה, שהם לרוב מטרת אותה פעולה - נקראים בפי בסטייה "מה שנראה", והשפעות חילופיות - כל הדברים שנמנעו בגלל הפעולה, ובשל כך אין עליהם נתונים, או סטטיסטיקות, לעיתים מעלימים אותם בכוונה תחילה- והם נקראים אצלו "מה שאינו נראה". בעזרת חלוקה זו הוא מנתח רעיונות פוליטיים שונים, כגון סיבסוד אמנים על ידי המדינה או דרכים יעילות לרכות תבואה מחו"ל בשנת רעב. נדגים עם הסיפור הראשון, אחד היותר מפורסמים.

ג'יימס ב. הוא בעל חנות. בנו הקטן שחק ברחוב לפני החנות וניפץ את חלון הראווה. מכרים ועוברי אורח, מנסים לנחם את ג'יימס בעזרת הטיעון הבא: שבירת החלון מקדמת את הכלכלה. החלון השבור יפרנס את הזגג, אשר בתורו יפרנס את נותני השרותים, וככה הכלכלה תמשיך להסתובב. הטיעון הזה, הגיוני לכאורה, מסווג על ידי בסטייה כ"מה שנראה". כעת הוא מציע לבחון את הבלתי נראה. הכסף אשר ישולם לזגג לא צנח משמים, ואף לא הופיע בכיסו של ג'ימס בדרך פלא. את הכסף הוא הרוויח בחנותו, ואף תכנן להשתמש בו למשהו אחר, למשל קניית נעלים לבני משפחה. אותה קניה היתה מטיבה עם הכלכלה לא פחות מאשר אם הכסף היה משולם לזגג. אבל כעת, היות והחלון נשבר, זה לא יקרה, ולכן ההטבה המתרחשת משתלום על נעלים היא "בלתי נראת".

אם נתבונן הלאה נראה, כי התרחיש הבלתי-נראה, יהיו לג'יימס גם חלון ראווה וגם נעלים. בתרחיש הנראה יש לג'יימס רק חלון ראווה. מכאן הטענה שהחלון נשבר היא טובה היא שגויה - תהליכים הכלכליים הכללים בשני התרחישים זהים, אך במקרה שהחלון נשבר, בעל החנות נפגע.

Broken Window Fallacy, הכינוי המקובל לכך באנגלית, מופיע בהרבה מאוד תחומים. כך למשל הטענה כי המלחמה מיטיבה עם הכלכלה, שכן רמת התעסוקה במשק עולה, וגלגלי התעשיה מסתובבים בעת מלחמה, היא דוגמה מובהקת למשגה כזה. אנשים נהרגים ומשאבים מבוזבזים לא יכולים לתרום לכלכלה יותר מאנשים חיים ושלמים ומשאבים מנוצלים לרווחתם.

(הנה דוגמה מווב -קומיקס "Looking for Group")

הדוגמה השניה בה דן בסטייה היא גדוד חיילים. נניח שלצורכי בטחון המדינה מגויס גדוד של חיילים, אשר מוצב באזור מסוים. נניח שעלות האחזקה השנתית של הגדוד היא מאה מליון פראנק. כעת, נניח כעת שהמצב השתנה, ושוב אין צורך בטחוני בגדוד ועולה הצעה לפרקו. והנה קמים פוליטיקאים שאומרים את הדבר הבא: לשחרר גדוד שלם אסור בשום פנים ואפן! האבטלה גואה, ואם נשחררם, משל פיטרנו אותם וכעת גדוד שלם יצטרף למעגל האבטלה, והמצב של המשק יורע מהצעד הפזיז. טענה זאת, גורס בסטייה, היא טענת שווא. כמו במקרה של חלון הראווה נבחן את המשק ביחס לגיוס הגדוד. נגלה שכאשר הגדוד גויס, יבד המשק גדוד שלם של פועלים, העובדים ומשלמים מיסים, לטובת גדוד שלם שצורך את המיסים. וכן בשביל להחזיק את הגדוד הוגדלו המיסים במאה מליון פראנק. כך שהפגיעה במשק היא כפולה. אם היה צורך בטחוני, אומר בסטייה, ניחא, שכן אין כאן המקום לויכוחים על תורות צבאיות ודיונים על הדרכים היעילות לשמור על בטחון המדינה. אבל אם כולם מסכימים שאין צורך בטחוני בגדוד, מה הטעם לפגיעה הכפולה? מה יקרה אם נשחרר את החיילים? ובכן, לא רק גדוד שלם של פועלים יצטרף למשק, אלא גם מאה מליון פראנק מכספי מיסים, בהם יוכל הציבור לשכור את שרותי הפולים החדשים. לטעון כי המצב בו המדינה המעסיקה גדוד של חיילים שאין בהם צורך טוב יותר ממצב בו האנשים הלו מועסקים על ידי ציבור בעבודות יוצרות, כמוה כטענה שזגג שבא לתקן את החלון השבור עדיף מסנדלר שמספק צרכי משפחתו של ג'יימס ב.

דוגמה זאת ניתן להחיל על דרישות הגיוס של "פורום לנטל בשוויון". גיוס לצבא אכן מונע מהמגויסים להשתלב בשוק העבודה. אי- אפשר לטעון כי החיילים מגויסים בגיל בו הם אינם עובדים אלא עדיין לומדים, שכן בגלל הגיוס נדחים הלימודים שלהם, והם מאחרים את הכניסה לשוק העבודה כתוצאה מכך. ואפילו גיוס של מובטלים או בני ישיבות, שאינ חלק מציבור הפועלים לא מבטל את הסעיף השני - המימון של הגיוס. הגדלת כמות המגויסים מגדילה בהכרח את תקציב הבטחון - הרי המגויסים צריכים ציוד, תחמושת ומזון. אם הגדלת כמות המגויסים אינה מגדילה את התקציב- משמע שהיהשם בזבוז כספי ציבור. כעת נשאל, מהיכן תבוא הגדלת התקציב? תשובה - בהכרח מכספי מיסים, ישירות, על ידי הגדלת מיסים, או בעקיפין, על ידי מלווה ממשלתי, המכוסה על ידי מיסים עתידיים. ומחיר הנטל ייפול על הציבור כולו. ולהבדיל מחקיקה אגליטרית אחרת, בה נטל השוויון מגיע לציבור בטווח הארוך (למשל הגדלת שכר מינימום שמחוללת שרשרת תגובה בשוק), במקרה זה הציבור ישא במחיר השוויון באופן כמעט מידי בשל שינויים במבנה התקציב של המדינה.

זה והמחיר הכלכלי של "קיום חברה סולידרית ושוויונית" כלשון אתר הפורום. כדי לקבל דעה מושכלת בנושא הגיוס, ההגינות דורשת לחשוף את הנתונים הללו. כי השאלה שיש לשאול היא לא האם קבוצות שלא נטלו חלק שיוויני בשרות צבא יש לכפות עליהם כזה, אלא האם כלל החברה מוכנה לקחת על גבה את נטל השיוויון ולשלם את המחיר של אותו שיוויון.

[תגובות] Metaphysica Dialectica

חלק א' של תשובתי לטל ירון

עקרונות המאבק שואבים את הביסוס הפילוסופי שלהם מעקרונות המטריאליזם. מטריאליזם , המתבונן בחומריות העולם, מגלה כי כמות המשאבים החומריים בעולם סופית ומוגבלת. מכאן הוא מסיק כי כל העברת בעלות על משאבים היא משחק סכום אפס- כי מה שיש לזה שוב אין לזה, ואף יכול להביא לכאורה את המקח-וממכר כראיה. כעת, היות והאדם הוא יצור אנוכי וחמדן, השאיפה הבסיסית שלו להשיג כמה שיותר משאבים. מכאן שיחסים בינאישיים בחברה, במיוחד החברה המורכבת המושתת על חלוקת העבודה, הם יחסי מאבק. בין צרכן ליצרן, בין עובד למעביד, כולם מנסים להשיג כמה שיותר משאבים על חשבון כולם. הערכים הסובייקטיביים המאפשרים למכור סחורות במחיר העולה על מחיר הייצור בעולם המטריאליסטי הם מלכודת פסיכולוגית המאפשרת לבעלי היתרון - המוכרים והמעסיקים - להשתלט על עוד משאבים ולנצל את חסרי היתרון - קונים ופועלים. זוהי תמצית תורת הערך העודף של מרקס.

הפן המוסרי שתומך ברעיון המאבק כולל טעות מוסרית של אדם סמית. סמית, שהיה פילוסוף אתי נוצרי, בתארו את פעילות מערכת שיתוף הפעולה האנושית ( דיברתי עליה ביום חמישי אחרון בפני "סטונדטים למען חרות" באונ יברסיטת תל-אביב), טען כי בני האדם האנוכיים מחפשים את טובת עצמם, ואילו "היד הנעלמה" היא שמכוונת את הדברים כך שרמת החיים עולה, וסחורות והשרותים מסופקים לציבור. סמית, שלא הצליח להצדיק את האנוכיות, זולת הפן התועלתני (כמובן שמושג זה הוא מאוחר לסמית, אבל אטען בעקבות מיזס כי אפיקוראיות, ואודמוניזם הם תצורות פרימיטיביות של אוטיליטריזם) שבה, טען אפוא כי החובה המוסרית היחידה שיש לנו כלפי אותם רודפי בצע, מוגבלת להגינות שבמערכת היחסים. קרי, החובה מצויה בתחום ההסכמים להחלפת משאבים. למשל, אם החלבן מספק לי חלב, עיקר חובתי המוסרית היא לשלם לו במועד. בגלל שאין הוא מעוניין בטובתי מעבר לגבולות הרווחים שלו, אני לא מחויב בטובתו. זו טעות מוסרים אשר אפשרה לטעון כי יש ביני ולבין החלבן ניגוד אינטרסים , ולכן אנו מצויים במאבק על משאבים.

פרוייקט התרגום - הלינקים

התרגום בפלטפורמה קראודסוסינג "טרנסלייטד.ביי"

מבוא וחלק א' - עמ' 1-142

חלקים 2 ו 3 עמ' 143-231

חלק 4 עמ' 232 -688

חלקים 5, 6, ו7 עמ' 689- 866

מיזס - חלק א' - 1 -5. סיבתיות כתנאי הנחוץ לפעילות.

האדם נמצא במצב המאפשר פעילות מאחר והוא מסוגל לגלות קשרים סיבתיים אשר קובעים את השינוי וההתפתחות של היקום. לפעול דורש ומניח מראש את קטגורית הסיבתיות. רק האדם הרואה את העולם לאור הסיבתיות כשיר לפעול. במובן זה נוכל להגיד שסיבתיות היא קטגוריה של פעולה. קטגוריית מטרה ואמצעים מניחה מראש את קטגוריית סיבה ותוצאה. בעולם ללא סיבתיות וקביעות של תופעות לא יהיה כל מקום חשיבה ופעילות אנושית. עולם כזה יהיה כולו תוהו בו לא יוכל אדם למצוא רמז לכיוון. האדם אף טינו מסוגל לדמיין את התנאים ביקום כאוטי שכזה.
כאשר האדם אינו רואה הקשר סיבתי, הוא אינו מסוגל לפעול. הטענה הזאת אינה הפיכה. גם אם האדם יודע את הקשר הסיבתי, אין האדם יכול לפעול אם הוא לא במצב להשפיע על הסיבה.
הארכיטיפוס של מחקר הסיבתיות היה: היכן וכיצד עלי להתערב במהלך הארועים כפי שהם היו מרחשים בהעדר ההתערבות שלי, בכיוון אשר מתאים יותר לרצונות שלי? במובן הזה האדם מעלה את השאלה: מי או מה נמצא במקור הדברים? הוא מחפש דפוסים חוזרים, "חוקיות", בגלל שהוא רוצה להתערב. רק בשלב מאוחר יותר החיפוש הזה זכה לפירוש אינטנסיבי על ידי מטאפיזיקה כחיפוש המקור הראשוני של החיים והיקום. נדרשו מאות שנים כדי להחזיר את הרעיונות המנופחים והמופרכים הללו אל השאלה הצנועה יותר, היכן על האדם להתערב או האם הוא מסוגל להתערב כדי להשיג יעד זה או אחר.
הטיפול שהוענק לבעיית הסיבתיות בעשורים האחרונים היה, בשל הבלבול שנגרם על ידי מספר פיזיקאים מובילים, בלתי מספק. אנו יכולים לקוות שפרק בלתי נאים זה בהסטוריה של הפילוסופיה יהווה אזהרה לפילוסופים של העתיד.
ישנם שינויים שסיבותיהם, לפחות כעת, אינן ידועות לנו. לפעמים אנו מצליחים להשיג ידע חלקי כך שאנו יכולים להגיד: ב70 אחוז מכלל המקרים A גורם לB, ובשאר המקרים לC, או אפילו D, E, F וכיו"ב. כדי להחליף את המידע החלקי הזה במידע מדוייק יותר, יהיה עלינו לפרק את A למרכיביו. כל עוד הדבר לא הושג, עלינו להשלים עם חוקי הסטטיסטיקה. אבל הדבר אינו משפיע על המשמעות הפרקסאולוגית של סיבתיות. הבורות החלקית או המוחלטת בענפים מסוימים אינה מעלימה את קטגוריית הסיבתיות.

הבעיות הפילוסופיות, האפיסטמולוגיות והמטאפיזיות של הסיבתיות ואינדוקציה בלתי-מושלמת נמצאות מעבר לתחומה של פרקסאולוגיה. עלינו פשוט לקבוע את העובדה כי על מנת לפעול חייב האדם לדעת את את היחסים הסיבתים בין ארועים, תהליכים או מצבי העניינים. הוא יכול להשיג את מבוקשו אך ורק כל עוד היחס הזה ידוע. אנחנו מודעים לגמרי שבקביעה זו אנו נעים במעגל. שכן ההוכחה שהשגנו את יחס הסיבתיות נכונה ניא שהפעולה הנעשית באור הידע הזה מביאה לתוצאות הצפויות. אבל איננו יכולים להצנע ממעגל האכזר הזה בדיוק בגלל שסיבתיות היא קטגוריה של פעילות. ובשל היותה קטגוריה כזאת, פרקסאולוגיה אינה יכולה להמנע מלהפנות מתשומת ליבה על בעיה פילוסופית יסודית זו.

מיזס - חלק א' - 1 -4. רציונאליות ואי-רציונאליות; סובייקטיביזם ואובייקטיטביות במחקר פרקסאולוגי

פעילות אנושית היא בהכרח תמיד רצינאלית. על כן המושג "פעילות רציונאלית" הינו פלאונאסטי וככזה חייב להדחות. ביחס למטרה הסופית של הפעולה, המושגים רציונאלי או אי-רציונאלי בלתי-מתאימים וחסרי-משמעות. המטרה הסופית של הפעילות היא תמיד סיפוק איזשהם רצונות של האדם הפועל. היות ואין איש המסוגל להחליף את ההערכות הסובייקטיביות של האדם הפועל בהערכות סובייקטיביות שלו, יהיה זה מן היוהרה להעביר שיפוט על מטרות ותנודות של אחרים. איש אינו מוסמך להכריז מה יגרום לאדם אחר יותר אושר או פחות אי-נוחות. או שהמבקר מספר לנו מה הוא מאמין שהוא היה מכוון אליו לו נמצא במקום האחר, או, בגובה-לב רודני ועולץ המבטל את רצונות ושאיפות של הזולת מכריז אילו מהתנאים של האחרים היו מתאימים יותר לו,למבקר.
נהוג לקרוא לפעולה "אי-רציונאלית" כשהיא מכוונת, תוך וויתור על יתרןנת חומריים ו"מוחשיים", להשגת סיפוקים "אידאליים" או "גבוהים יותר". ברוח זו אומרים האנשים,למשל, לפעמים בהערכה ולפעמים בבוז, שהאדם אשר מקריב את חייו, בריאותו או ממונו כדי להשיג דברים "נעלים" כגון נאמנות לגעות הדתיות, פילוסופיות או פוליטיות או חרות ושגשוג אומתו, מונע על ידי שיקולים אירצינאליים. אבל שאיפה למטרות נעלות אינה רציונאלית או אירצינאלית פחות או יותר מאשר שאיפה למטרות אנושיות אחרות. זוהי טעות להניח כי הרצון להשיג את אמצעי הקיום ההכרחיים לחיים ובריאות הינו רצינאלי, טבעי או מוצדק יותר מאשר רצון חהשיג טובין או שרותים אחרים. אמת, כי התאבון למזון ולחום משותף לבני-אדם וליונקים אחרים, ושבדרך כלל האדם אשר לוקה במזון ומחסה מרכז את מאמציו על סיפוק צרכין דחופים אלה ולא דואג לדברים אחרים. הדחף לחיות, שמור על החיים ולנצל כל הזדמנות לחזק את כוחות החיים הינם מאפיינים ראשיים של החיים המצויים בכל יצור חי. אבל להכנע לדחף זה אינו צורך בלתי נמנע בשביל האדם.
בעוד שכלל בעלי החיים מונעים בכל תנאי על ידי הדחף להצים את חייהם שלהם, יש בידי האדם כוחות לשלוט אף על דחפים אלה. הוא יכול לוותר על חייו כאשר התנאים היחידים בהם הוא היה יכול לשמור על חייו נראים לו בלתי נסבלים. האדם מסוגל למות למען המטרה או לבצע התאבדות. לחיות, בשביל האדם הינותוצאה של בחירה, של שיפוט והערכה.
הוא הדין לגבי הרצון לחיות חיי שפע. עצם קיומם של המתנזרים, ושל בני- האדם אשר דוחים רווחים חומריים לטובת דבקות ברעיונותיהם ושמירה על כבודם העצמי מהווה הוכחה לכך שהשאיפה אחרי הטבה חומרית אינה בלתי-נמנעת, אם כי תוצאה של בחירה. כמובן שהרוב המוחלט יעדיף חיים על פני המוות ואת העושר על פני העוני. להגדיר רק את סיפוק הצרכים הגופניים של האדם כ"טבעי" ולכן "רציונאלי", ואת כל השאר כ"מלאכותי" ולכן "אי-רציונאלי" - שרירותי לחלוטין. ממאפייני הטבע האנושי הוא שהאדם מחפש לא רק מזון, מחסה, ובת-זוג כשאר בעלי החיים, אבל הוא גם מחפש סיפוקים ממין אחר. לבני-האדם צרכים אנושיים, שאנו יכולים לכנותם "גבוהים יותר" מאשר אלו המשותפים לו וליונקים אחרים.
כשמדובר באמצעים הנבחרים להגיע למטרות, המושגים רצינאלי ואי-רציונאלי רומזים על שיפוט של יעילות והתאמה של התהליך המדובר. המבקר מאשר או מבקר את השיטה מנקודת מבט של האם האמצעים הנבחרים הם המתאימים ביותר להשגת המטרה או לא. עובדה ידוע היא כי החשיבה האנשוית אינה חסינה בפני טעויות, וכי בני-האדם שוגים לעיתים קרובות בבחירה ויישום האמצעים. הפעולה שאינה תומת את המטרה מניבה תוצאות בלתי-צפויות. הדבר נוגד את המטרה אבל הינו רצינאלי, דהיינו תוצאה של חשיבה מכוונת - אם כי מוטעת - ונסייון - כושל אמנם - להגיע ליעד מסוים. הרופאים, אשר לפני מאה שנה השתמשו בשיטות מסויימות לטיפול במחלת הסרטן, אשר הרופאים של היום דוחים, היו - מנקודת מבט של הפאתולוגיה המודרנית - חסרי ידע ולכן בלתי-יעילים. אבל הם לא התנהגו בצורה אי-רציונאלית; הם פעלו כמיטב יכולותיהם. ייתכן כי בעוד מאה שנה יהיו לרופאים אמצעים יעילים יותר לטיפול במחלה זו. הרופאים יהיו יעילים יותר מאלה שלנוף אך הם לא יהיו רציונאליים יותר.
ההפך מן הפעילות אינה התנהגות אי-רצינאלית, כי אם תגובה בלתי-רצונית לגירויים מצד אברי הגוף והאינסטינקטים אשר אינם נשלטים על ידי כוח רצון של אותו אדם. האדם יכול להגיב לאותו גירוי הן בצורה בלתי- רצונית והן בפעילות. אם האדם סופג רעל, גופו מגיב על ידי כוחות ההגנה כנגד רעלים; בנוסף יכול האדם להתערב על יד נטילה של סם-נגד.
באשר לדיכוטומיה הזאת, הרצינאלי מול אי-רציונאלי, אין כל הבדל בין מדעי הטבע למדעי החברה. המדע חייב להיות רציונאלי תמיד. זהו מאמץ להשיג תפיסה שכלית של תופעות היקום על ידי סידור מאורגן של כלל הידע הקיים. אבל, כפי שצויין קודם, הניתוח של הדברים על מרכיביהם חייב במוקדם ובמאוחר להגיע לנקודת אותה הוא אינו מסוגל לעבור. השכל האנושי אינו מסוגל להשיג ידע שלא יהיה מוגבל על ידי נתון סופי כלשהו, שלא יהיה פתוח להמשך הניתוח. השיטה המדעית המביאה את השכל עד לנקודה זאת היא רצנאלית לחלוטין. הנתון הסופי יכול להיות מכנה הגורם האי-רציונאלי.
היום מקובל להטיל דופי במדעי החברה על היותם רצינאליים. אחת ההתנגדיות הנפוצות יותר המועלות כנגד הכלכלה היא שהכלכלה מתעלמת מהאי-רציונאליות של החיים והמציאות ומנסה לאכוף תבניות רציונאליות יבשות ואבסטרקציות חסרות חיים על המגוון התופעות האינסופי של המציאות. דבר אינו יכול להיות מופרך יותר מבקורת זו. כמו כל ענ ף מענפי הידע האנושי כלכלה ממשיכה ככל שהאמצעים הרצינאליים מאפשרים. ואז היא עוצרת על ידי קביעת העובדה כי שאר הדברים הינם נתונים סופיים, שהם תופעות אשר אינן - לפחות במצב הידע הנוכחי - ניתנות לניתוח.
תורת הפרקסאולוגיה והכלכלה תקפים לכל פעילות אנושית ללא קשר למניעיה, סיבותיה ויעדיה. ההערכות הסופיות והיעדים הסופיים של פעילות אנושית הם נתונים לכל סוג שהוא של מחקר מדעי; אים הם פתוחים לניתוח. פרקסאולוגיה - עיסוקה בדרכים ואמצעים שנבחרים להשגת אותם יעדים סופיים. נושא מחקרה הוא אמצעים ולא יעדים.
בזה המובן אנחנו מדברים על סובייקטיביזם בתאוריה הכללית של הפעילות האנושית. היא לוקחת את היעדים הסופיים הנבחרים על ידי בני-האדם הפועלים כנתונים, שהיא נייטרלית לגמרי לגביהם, ונמנעת מהלביע שיפוט מערכי לגביהם. התקן היחיד המיושם בה הוא האם האמצעים הנבחירים מתאימים להשגת היעד המבוקש או לא. אם אבדמוניזם אומר אושר, אם תועלתנות וכלכלה אומרים תועלת, חייבים אנו לפרש את המושגים הללו באופן סובייקטיביסטי כמה שהאדם הפועל שואף אליו כי הוא רצוי בעיניו. בפורמליזם מתמצת אקידה של המשמעות העכשוית שח אבדמוניזם, הדוניזם, ותועלתנות, להבדיל ממשמעות מחומרנית הקדומה, והקידמה של התיאוריה הסובייקטיביסטית המודרנית להבדיל מהתאוריה האובייקטיביסטית של הערך כפי שהיא מבוארת על ידי כלכלה מדינית קלאסית. ובו בעת בסובייקטיביזם זה מצויה האובייקטיביות של מדעינו. בשל היותה סובייקטיביסטית, ולקחת את שיפוטי הערך של האנשים הפועלים כנתון הסופי שאינו פתוח לשום בחינה ביקורתית נוספת, היא עצמה נשארת מעל לכל הפלוגתות וסיעות, אדישה היא לכל חיכוכים בין אסכולות שונות של דוגמות ודוקטרינות אתיות למיניהן, חופשייה היא מדעות קדומות והערכות מורשות, ועל כן היא ברת תוקף לכל פעילות אנושית באשר היא.

מיזס - חלק א' - 1 -3. פעילות אנושית כנתון הסופי

מאז ומעולם רצו בני-האדם לדעת את המניע הראשוני, את הסיבה לכל ההויה ולכל שינוי, התמצית הכוללת ממנה נובע הכל ושהינה הסיבה של עצמה. המדע הוא הרבה יותר צנוע. הוא מודע לגבולות השכל האנושי ושל החיפוש האנושי אחר הידע. מטרת המדע - להתחכות בכל תופעה אחרי סיבותיה. אבל הוא מבין שכל המאמצים הללו יתקלו בהכרח במכשול בלתי-חדיר. ישנן תופעות שלא ניתנות לניתוח ולקישור סיבתי לתופעות אחרות. הן הנתון הסופי התקדמות המדע אולי תצליח להראות שמשהו שנחשב לפני-כן כנתון סופי ניתן לפירוק למרכיביו. אבל תמיד יהיו תופעות בלתי ניתנות לפירוק וניתוח, ההם הנתון הסופי.
מוניזם מלמד כי יש רק תמצית כוללת אחת, דואליזם -שיש שתיים, פלורליזם - שיש הרבה. אין טעם בריב על בעיות כאלה. וויכוחים מתאפיזיים מעין אלה לא צפויים להפסק. במצב הנוכחי של הידע אין לנו את האמצעים להכריע בהם עם פתרון שכל אדם הגיוני יחשוב למספק.
מוניזם מטריאליסטי טוען שמחשבות ונטיות אנושיות הן תולדה של פעילות של אברי הגוף, של תאי המוח ושל העצבים. המחשבה האנושית, הרצון והפעולה נוצרים אך ורק על ידי תהליכים חומריים שיום אחד יוסברו לחלוטין על ידי מחקר הפיסי והכימי. גם זה אינו אלא השערה מטאפיזית, למרות שתומכיה חושבים אותה לאמת מדעית בלתי-ניתנת להפרכה.
דוקטרינות שונות הוצעו כדי להסביר את הקשר בין השכל והגוף. כל אלה הן היפוטזות בלבד ללא כל קשר לעובדות הנצפות. כל מה שזניתן לומר בוודאות הוא כי ישנם קשרים בין תהליכים פיזיולוגיים ומנטליים. באשר לטבע והתנהלות הקשר הזה ידוע לנו מעט מאוד, אם בכלל.
הערכות מוגדרות ופעילות אנושית מוגדרת לא פתוחים להמשך הניתוח. אנו יכולים להניח, ובצדק, או להאמין שהם תלויים בצורה מוחלטת ומותווים על ידי הגורמים שלהם. אבל כל עוד לא ידוע לנו כיצד בדיוק הגורמים החיצוניים - פיסיים ופיסיאולוגיים - מייצרים בשכל האנושי מחשבות ונטיות מסוימות המחוללים מעשים מוגדרים, אנו נתקלים איפוא בדואליזם מתודולוגי בלתי פתיר. במצב הידע הנוכחי שלנו הצהרות היסוד של פוזיטיביזם, מוניזם ופאנפיזיקאליזם אינם אלא הנחות מטאפיזיות בעלמא, נטולים כל יסוד מדעי, וחסרי משמעות ותוחלת למחקר מדעי. השכל והניסיון מראים לנו שני עולמות נפרדים: העולם החיצוני של תופעות פיסיות, כימיות ופיסיאולוגיות והעולם הפנימי של מחשבה, רגש, הערכה ופעולה ייעודית. אין גשר- נכון להיום -שיחבר ביניהם. ארועים חיצוניים זהים מביאים לפעמים לתגובות אנושיות זהות, ואירועים חיצוניים שונים מביאים לעיתים לאותה תגובה. אנחנו לא יודעים מדוע.
בפני הדברים אין אנו יכולים אלא להמנע מלשפוט את הצהרות היסוד של מוניזם ומטריאליזם. אנו יכולים להאמין או לא להאמין שמדעי הטבע יצליחו יום אחד להסביר את תהליך ההיווצרות של רעיונות הערכות ופעולות מסוימות באותה דרך בה הם מסבירים היווצרות של תרכובת כימית מסוימת כתוצר הכרחי ובלתי נמנע של צרוף מסוים של יסודות. עד אז עלינו להסכין לדואליזם מתודולוגי.
פעילות אנושית היא אחד הגורמים המחוללים שינויים. היא חלק מהתפתחות והתאמה קוסמיים. על כן זהו מושא לגיטימי של מחקר מדעי. היות ולא ניתן - בתנאים נוכחיים- להתחכות אחר סיבותיה המדויקות, יש להתיחס אליה כאל נתון סופי ולהחקר בהתאם.
אמת כי השינויים המתחוללים בהשפעת הפעילות האנושית זעומים בהשוואה לפעולת הכוחות הקוסמיים האדירים. מנקודת מבט של נצח והיקום האינסופי האדם אינו אלא גרגיר זעיר. אבל לאדם עצמו הפעילות האנושית ותהפוכותיה הם הדדבר האמיתי. פעילות הינה התמצית של טבעו וקיומו, האמצעי שלו לשמור על חייו ולהעלות את עצמו מעל לרמתם של הצמחים ובעלי החיים.יהיו מאמצים אנושיים בני-חלוף כאשר יהיו לאדם למדעים ההומאניים יש להם חשיבות עליונה.

מיזס- חלק א'- 1 - 2. התנאים המקדימים לפעילות האנושית

אנו קוראים "שבעיות-רצון" או "סיפוק" למצב של בן-אדם אשר אינו יכול להוביל לפעילות כלשהי. האדם הפועל שואף להחליף את המצב המספק פחות במצב המספק יותר. מוחו מדמיין תנאים מתאימים לו יותר , ופעילותו מיועדת להגשמת המצב הרצוי הזה. המניע הגורם לאדם לפעול הוא תמיד סוג של אי-נוחות. האדם המסופק לגמרי עם מצב העניינים שלו- לא יהיה לו תמריץ לשנות דבר. לא יהיו לו רצונות או תשוקות; הוא יהיה מאושר לחלוטין. הוא לא יפעל; הוא פשוט יחיה חופשי מדאגה.
אבל כדי לגרום לאדם לפעול, חוסר נוחות ותמונה של מצב מספק יותר אינם מספיקים. דרוש התנאי השלישי: הציפייה שההתנהגות היעודית יש בכוחה להסיר או לפחות להקל את האי-נוחות המורגשת. בלא תנאי זה אין כל פעולה אפשרית האדם חייב לשגת בפני בלתי-נמנע. עליו להכנע לגורלו.
אלה הם התנאים הכלליים לפעילות האנושית. האדם הוא ישות החיה בתנאים אלה. הוא לא רק homo sapiens , כשם שהוא homo agens. ישויות ממוצא אנושי אשר אינם מסוגלים לפעול (במובן הפשוט של המושג ולא במובנו הלגלי) מלידתם או כתוצאה מפגמים נרכשים הם אינם בני-אדם למעשה. גם הרך הנולד אינו ישות פועלתץ הוא עוד לא עבר את כל התהליך ממחשבה מופשטת עד לפיתוח המלא של התכונות האנושיות שלו. אבל בסוף התהליך ההתפתחותי הזה הוא יהיה לישות פועלת.
אודות האושר
בשפת היומיום אנו קרואים לאדם " מאושר" אם הוא הצליח להגיע למטרות שלו. תואר מתאים יותר של מצבו יהיה שהוא מאור יותר מאשר הוא היה בעבר. ואמנם אין התנגדות תקפה לנוהג המגדיר פעילות אנושית כשאיפה לאושר.
אבל עלינו להמנע משגיאות נפוצות. היעד הסופי של הפעילות האנושית הוא תמיד סיפוק תשוקותיו של האדם. אינה סיפוק תקני, גדול יותר וקטן יותר מאשר השיפוט האישי של הערכים, אשר משתנה מאדם לאדם וכן אצל אותו אדם בזמנים שונים. מה שגורם לאדם להרגיש נוח פחות או נוח יותר נקבע על ידיו על ידי תקנים של רצונו והשיפוט שלו, מהערכתו האישית והסובייקטיבית. איש אינו יכול לקבוע מה יגרום לאושר של שכנו.
אין הדבר מתיחס בשום צורה לאנתיטזות של אגואיזם ואלטרואיזם, של מטריאליזם ואיאליזם, של אינדיבידואליזם וקולקטיביזם, של דת ואתאיזם. יש בני-אדם שמטרתם העיקרית היא לשפר את התנאים של עצמם בלבד. ישנם אנשים אחריםף להם מוגעות לצרות של זולתם יכולה לגרום לא פחות, ולעיתים אף יותר אי-נוחות מאשר אי-נוחות של רצונותיהם האישיים. יש אנשים שאינם חושקים בדבר זולת סיפוק תאוות המין, האוכל , השתייה בתים נאים, ועוד דברים חומריים. אבל לאנשים אחרים אכפת יותר לסיפוקים הנקראים לרוב "גבוהים" או "אידאלים". יש אנשים השואפים להתאים את פעילותם לתנאי השיתוף הפעולה החברתי; ישנם, מאידך בדלנים אשר קוראים תגר על חוקי החברה. ישנם אנשים שמטרתם הסופית להעביר את חיי העולם הזה כהכנה לחיי האושר הנצחי בעולם הבא.ויש אנשים שאינם מאמינים בשום דוקטרינה דתית ולא נותנים לדוקטרינות אלו להשפיע על פעילותם.
פרקסאולוגיה אדישה למטרות הסופיות של הפעילות. ממצאיה תקפים לכל סוגי הפעילות ללא קשר ליעד המבוקש. זהו מדע האמצעים ולא המטרות. היא משתמשת במושג "אושר" במובן הפורמליסטי ביותר. במונחי פרקסאולוגיה הטענה " המטרה היחידה של האדם היא השגת אושר" היא טאוטולוגית. היא אינה מציגה שום ציון אודות מצב העניינים ממנו האדם מצפה להיות מאושר.
הרעיון כי מקור הפעילות האנשוית הוא תמיד סוג של אי-נוחות ומטרתה לדחות את האי-נוחות עד כמה שניתן, דהיינו, לעשות את האדם למאושר יותר הוא תמצית תורות האבדאמוניזם והדוניזם. הαταραξία האפיקוראית הוא אותו מצב של הסיפוק והאושר המושלמים אליהם שואפת, אך לא מצליחה להשיג, כל פעילות אנושית. בפני גדולה שבתובנה זו כה חבל כי רבים מבין נציגיה הרבים של הפילוסופיה הזאת
לא הצליחו לזהות את האופי הפורמליסטי ביותר של המושגים "כאב" ו"עונג" ויחסו להם משמעות חומרית וגופנית. האסכולה התאולוגית, המיסטית ושאר מוסרים הטרונומיים לא הסירו מעליהם את התשתית האפיקוראית, מאחר ולא מצאו שום התנגדות זולת זאת של הזניחה של התענוגות ה"גבוהים" ו"נאצלים" יותר. נכון כי כתביהם של רבים מאבירי האודמוניזם, הדוניזם ותועלתנות פתוחים בפני אי-הבנות. אבל שפתם של הפילוסופים המודרניים, וכלכנים מודרניים אף יותר, הינה כה מדויקת וישרה שאין שום אפשרות לאי-הבנה.

אודות דחפים ואינסטינקטים

בלתי אפשרי לקדם את הבנת בעיות היסוד של הפעילות האנושית בעזרת סוציולוגיית אינסטינקטים. האסכולה הזאת מסווגת יעדים שונים של הפעילות האנושית, ומשייכת להם אינסטנקט מסוים כגורם. האדם נראה כמונע על ידי אינסטינקטים ונטיות מולדות . נחשב כי הסבר זה מפריך אחת ולתמיד את התאוריות המשוקצות של הכלכלה והמוסר התועלתנני אבל פוירבאך כבר העיר, ובצדק, כי כל אינסטינקט הוא אינסטינקט לאושר. שיטתם של פסיכולגית האינסטיטנקטים וסוציולוגית האינסטינקטים מתמצה בסיווג שרירותי של יעדים מידיים וביסוסם. כאשר פרקסאולוגיה אומרת שמטרת הפעולה היא להסיר אי-נוחות מסוימת, פסיכולוגית אינסטינקטים תקרא לזה הסיפוק של הצורך האינסטינקטיבי.
רבים מאלופי האסכולה בטוחים כי הם הוכיחו שפעילות אינה נקבעת לפי השכל, אלא נובעת מהתהומות העמוקים של כוחות מולדים, דחפים, אינסטינקטים ונטיות אשר כלל לא ניתנים לבאור שכלי. בטוחים הם, כי עלה בידם לחשוף את הרדידות של רציונליזם ולהשמיץ את הכלכלה כ"גוף של מסקנות כזובות הנובעות מהנחות פסיכולוגיות מוטעות". אבל רציונליזם, פקסאולוגיה וכלכלה אינם עוסקים במניעים התחלתיים או יעדית של פעילות, אלא באמצעים המיושמים להשגת המטרה הנכספת. יהיו המעמקים מהם עולה הדחף או האינסטינקט בלתי -נתפסים ככל שיהיו, האמצעים בהם בוחר האדם לספקם נקבעים על ידי שיקול רציונלי של מחיר והצלחה.
מי שפועל מתוך דחף רגשי , פועל בכל זאת. מה שמבדיל את הפעולה האמוציונלית מפעולות אחרות היא הערכה של השקעה ורווח. הרגשות משננים את ההערכות. בלהט התשוקה, רואה האדם את המטרה כרצויה יותר, ואת המחיר ככבד פחות, מאשר הערכותיו מתוך שיקול דעת קר. איש מעולם לא הטיל ספק בכך שאף בעת התרגשות נבחרים יעדים , נשקלים אמצעים, ושניתן להשפיע על תהליך זה על ידי הפיכת הכניעה לדחף זה ליקרה יותר. להטיל עונש קל יותר על פשעים פליליים שנעשו במצב של התרגשות אמוציאונלית או במצב שיכרות, פרושו לעודד מעשים מעין אלה. איום בעונש חמור מרתיע אף אנשים נתונים תחת דחף שלכאורה לא ניתן לעמוד בפנינו.
אנו מפרשים התנהגות של בעלי-חיים מתוך הנחה כי החיה נכנעת לדחף אשר שולט בה באותו הרגע. כשאנו רואים בעלי חיים ניזונים, מזדווגים, או תוקפים בעלי חיים אחרים או בני-אדם, אנחנו מדברים על אינסטינקטים של תזונה, התרבות ותוקפנות. אנו מניחים כי האינסטינקטים הללו מולדים, ודורשים סיפוק ללא דיחוי.
לא כן המקרה אצל האדם. האדם אינו ישות שלא מסוגלת שלא להכנע לדחף הדורש סיפוק מידי. האדם מסוגל להתגבר על האינסטינקטים, הרגשות והדחפים. הוא יכול להתנהג בצורה מושכלת. הוא דוחה סיפוק של דחף בוער בכדי לספק תשוקות אחרות. הוא לא בובה הנשלטת על ידי תאוותיו. האדם אינו אונס כל נקבה שמגרה את חושיו, הוא לא זולל כל פיסת מזון הניראת טעימה, הוא אף אינו מרביץ לכל ברנש שהיה רוצה להרוג. הוא מסדר את רצונותיו ותשוקותיו לתוך מדרג, הוא בוחר, בקיצור , הוא פועל. מה שמבדיל בין אדם לבהמה הוא בדיוק זה שהאדם משנה בעזרת כח רצון את התנהגותו. האדם הוא יצור בעל מעצורים, שיכול לשלוט בדחפים ותשוקות, שיש לה את הכוח להדחיק תשוקות ודחפים אינסטינקטיביים.
ייתכן מצב בו הדחף עולה בעוצמה כזאת ששום חיסרון הכרוך בסיפוקו אינו גדול דיו כדי למנוע מהפרט מלספק אותו. גם במקרה כזה ישנה בחירה. האדם בוחר להכנע לדחף.[הערת שוליים מפנה להמשך הטקסט, שטרם תורגם]

מיזס -חלק א' -1.1 התנהגות ייעודית ותגובה חייתית

פעילות אנושית הינה התנהגות ייעודית. או שנוכל לומר: פעולה הינה הרצון המיושם, הינה שאיפה למטרות ויעדים, הינה תגובה משמעותית לגירויים ותנאים של סביבתו, הינה התאמה מודעת של האדם למצב היקום שקובעת את חייו. ניסוחים אלה יכולים להבהיר את ההגדרה הנתונה ולמנוע אי-הבנות אפשריות. אבל ההגדרה עצמה נכונה ואינה דורשת תוספות או פרשנויות.

התנהגות מודעת או ייעודית נמצאת בניגוד גמור להתנהגות בלתי-מודעת, דהיינו רפלקסים ותגובות בלתי-רצוניות של תאי ועצבי הגוף לגירויים. אנשים נוטים לפעמים להאמין כי הגבול בין ההתנהגות המודעת ותגובה בלתי-רצונית של הכוחות הפועלים בתוך הגוף הוא פחות או יותר בלתי מוגדר. הדבר הנכון רק בשל כך שלעיתים קשה לקבוע האם התנהגות מסוימת הינה רצונית או לא. אבל ההבדל בין מודעות לחוס מודעות הינו חד וניתן לקביעה חד-משמעית.

ההתנהגות הבלתי-מודעת של אברי הגוף ותאיו מספקת לאגו הפועל לא פחות מידע מאשר עובדה אחרת של העולם החיצוני. האדם הפועל חייב להתחשב בכל מה שקורה בתוך גופו כמו גם במידע אחר כגון מזג האוויר או מזג של שכניו. ישנו, כמובן , תחום מסוים בו יש להתנהגות רצונית יכולת לנטרל את פעולת כוחות הגוף. נין, עד גבול מסוים, להשיג שליטה על הגוף. האדם יכול לפעמים להצליח בזוכת כוח רצונו להתגבר על החולי, לאזן פגם גופני מולד או נרכש, או לדכא רפלקס. עד כמה שהדבר ניתן, הרי שזה מרחיב את התחום של הפעולה הרצונית. אם האדם נמנע מלשלוט בתגובה בלתי-רצונית של תאים ועצבים, למרות שהיתה לו אפשרות לעשות כן, הרי התנהגותו מנקודת מבטינו ייעודית.

התחום בו עוסק מדעינו הינו פעילות אנושית, ולא האירועים הפסיכולוגיים אשר מסתיימים בפעולה. זהו בדיוק ההבדל בין התאוריה הכללית של הפעילות האנושית, פרקסאולוגיה, לבין פסיכולוגיה. נושא המחקר הפסיכולוגי הינו אירועים הפנימיים אשר יכולים לגרום או גורמים לפעולה מסוימת. הנושא של פרקסאולוגיה היא פעילות כשלעצמה. הדבר קובע גם כן את היחס של פרקסאולוגיה למושג הפסיכואנליטי של " תת-מודע". פסיכואנליזה הינה חלק ואינה חוקרת את הפעולה, כי אם את הכוחות והגורמים המניעים את האדם לפעול. התת-מודע הפסיכואנליטי הינו קטגוריה פסיכולוגית ולא פרקסאולוגית. אם הפעולה נובעת מהרהור שקול, או מזכרונות שכוחים ותשוקות מודחקות כלל לא משפיע על טבע הפעולה. הרוצח, שהדחף הבלתי-מודע (האיד) דוחף לבצע את זממו, וכן חולה-הנפש, שהתנהגותו החריגה נראת חסרת משמעות לעין בלתי-מאומנת, שניהם פועלים; הם, כמו שאר בני-האדם מכוונים ליעדים מסוימת. לזכותה של הפסיכואנליזה נזקפת ההוכחה שגם ההתנהגות חולי-הנפש והפסיכופתים יש לה משמעות, שגם הם פועלים ומכוונים למטרות, למרות שאנו שנחשבים נורמליים ושפויים קוראים להגיון מאחורי בחירת המטרות חסר-משמעות, ולאמצעים בהם הם נוקטים - מנוגדים למטרתם.

המושג "בלתי-מודע" בפרקסאולוגיה, והמושגים "בלתי-מודע" ו"תת-מודע" בשימושם הפסיכואנליטי שייכים לשתי מערכות שונות של ידע ומחקר. פרקסאולוגיה חייבת לפסיכואנליזה לא פחות מכל ענף ידע אחר. על כן יש צורך רב יותר מודעים לקו המפריד את הפרקסאולוגיה מפסיכואנליזה.

פעולה אינה רק נתינת העדפה. האדם מעדיף גם במצבים בהם דברים ואירועים הינם בלתי-נמנעים או נחשבים לכאלה. לכן האדם יכול להעדיף אור שמש על פני גשם, או לרצות שהשמש תפזר את העננים. האדם שרק רוצה ומייחל אינו משפיע בפועל על מהלך הדברים ועל עיצוב גורלו. אבל האדם הפועל בוחר, מחליט, ומנסה להגיע ליעד. מתוך שני הדברים אותם הוא לא יכול לקבל בו בעת הוא בוחר אחד ומוותר על משנהו. הפעולה כוללת אפוא תמיד הן קבלה והן וויתור.

להביע ציפיות ותקוות ולהודיע על פעולה מתוכננת יכול להיות סוג של פעולה רק כשהם מכוונים ומימוש מטרה מסוימת. אבל אין לבלבל בינהם לבין פעולות אליהן הם מתיחסים. הם לא זהים עם הפעולות עליהן הם מכריזים, ממליצים או דוחים. הפעולה היאהדבר האמיתי. מה שנחשב הוא כלל ההתנהגות האדם ולא רק דיבורו אודות פעולות שתוכננו אך לא מומשו. מאידך הפעולה חייבת להבדל מהעמל. פעולה משמעותה שימוש באמצעים בשביל להשיג מטרות. ככלל אחד מהאמצעים שבשימוש הוא העמל האנושי. אך לא תמיד זה המקרה. תחת תנאים מיוחדים מילה אחת היא כל מה שנחוץ. לדבר או להמנע מדיבור, לחייך או להישאר רציני, יכולה להיות פעולה. לצרוך ולהנות הינן פעולות לא פחות מאשר להמנע מצריכה או הנאה אפשרית.

על כן פרקסאולוגיה אינה מבדילה בין האדם ה"פעיל"או אנרגטיט, לבין האדם ה"פסיבי או העצל. האדם הנמרץ הפועל בהתמדה לשפר את מצבו אינו פועל פחות או יותר מאשר האדם הלתרגי אשר מקבל ברפיון את כל מה שבא עליו. שכן לא לעשות דבר הינה פעולה גם כן, שכן היא קובעת את מהלך העניינים. כאשר התנאים להתערבות האנושית קיימים, האדם פועל, זאת ללא הבדל בין אם הוא מתערב או נמנע מלהתערב. זה הסובל את מה שיש בידו לשנות פועל לא פחות מזה שמתערב על מנת לקבל תוצאה אחרת. האדם הנמנע מהשפעה על הפעולה של הגורמים הפסיכולוגיים אשר היה בידו להשפיע עליהם פועל גם כן. פעולה אינה רק עשייה אבל אל פחות המנעות ממה שהיה ניתן לעשות.

אנו יכולים להגיד שהפעולה היא יישום רצון האדם. אבל זה לא יוסיף דבר לידע שלנו. שכן המונח רצון אין לו משמעות זולת יכולת האדם לבחור בין מצבים או עניינים שונים, להעדיף אחד, להניח לאחר, ולהתנהג בהתאם להחלטה להגיע ליעד אחד ולדחות את השני.

מיזס - מבוא- IV סיכום

היה צורך בהערות מקדימות אלה כדי להסביר מדוע חיבור זה ממקם את הבעיות כלכליות בתוך מסגרת רחבה יותר של פעילות אנושית . בשלב הנוכחי גם של החשיבה הכלכלית וגם של הדיונים הפוליטיים בנושאי יסוד של הארגקון החברתי, כבר לא ניתן לבודד את הבעיות הקטלקטיות כשלעצמן. בעיות אלו אינם אלא רכיב במדע כללי של הפעילות האנושית, וחייבים לקבל התיחסות בהתאם.

.

מיזס - מבוא- III תיאוריה כלכלית ויישום הפעילות האנושית

אנשים רבים נוהגים להאשים את הכלכלה על היותה בלתי-מפותחת. די ברור שהתאוריה הכלכלית שלנו אינה מושלמת. שלמות אינה קיימת בידע האנושי, ולעניין זה גם לא בהישגים אחרים של האנושות. אין אדם יודע-כל. התאוריה המפותחת ביותר אשר נראה כי מספקת לגמרי את צמאוננו לידע יכולה יום אחד להיות מתוקנת ואף מוחלפת בתיאוריה חדשה. מדע אינו מספק לנו וודאות סופית ומוחלטת. כל מחקרו הוא בתוך הגבולות של היכולות השכליות שלנו והמחשבה המדעית השולטת. המערכת המדעית אינה אלא תחנה אחת בחיפוש האנושי המתמשך והאינסופי אחר הידע. והוא מושפע בהכרח על ידי חוסר-שלמות המצויה בכל מפעל אנושי. אבל הכרה בעובדות אלה אינה הופכת את הכלכלה המודרנית לבלתי-מפותחת. זה רק אומר שהכלכלה היא דבר חי- ולחיות כולל בתוכו גם חוסר שלמות ושינוי.

ההאשמה בפרימיטיביות לכאורה באה משתי נקודות מבט שונות . מצד אחד ישנה קבוצה של אנשי משעי הטבע והפיזיקאים אשר מבקרים את הכלכלה על כך שאינה ממדעי הטבע ולא מיישמת את המתודה ואת נוהלי המחקר של מעבדה. אחת ממטרות חיבור זה היא להעביר מן העולם שטויות מעין אלו. בהערות פתיחה הללו ייתכן שמספיק לומר מספר מילים על אופיים הפסיכולוגי של אותם אנשים. בין אנשים צרי-אופקים מצויה ביותר הקפדה על כל דבר בו אנשים מסביבם נבדלים מהם. הגמל שבמשל מטיל דופי בכל שאר בעלי חיים, היות ואין להם דבשת. הרוריטני גוער בתושב לפוטה על כך שהוא אינו רוריטני. עובד המחקר במעבדה חושב אותה למקום המחקר הראוי היחיד, ומשוואות דיפרנציאלית לאמצעי הממשי היחיד להבעת תוצאות החשיבה המדעית. הוא פשוט אינו מסוגל לראות את הבעיות האפיסטמולוגיות של הפעילות האנושית בשבילו הכלכלה אינה יכולה להיות דבר זולת סוג של מכניקה.

מאידך ישנם אנשים שטוענים כי משהו חייב להיות שלא כשורה עם מדעי החברה בגלל שהתנאי החברתיים אינם משבעי-רצון. במאתיים-שלוש מאות שנה האחרונות השיגו מדעי הטבע תוצאות מדהימו, והיישום המעשי של אותן תוצאות הצליח להעלות את רמת החיים לגבהים חסרי-תקדים. אבל, אומרים אותם המבקרים, מדעי החברה נחלו כישלון חרוץ בשיפור התנאים החברתיים לרמה סבירה יותר. הם לא מיגרו את הסבל ואת הרעב, משברים כלכליים ואבטלה, מלחמה ורודנות. הם עקרים ולא יכולים לתרום דבר לקידום האושר ורווחת האנושות.

הרוטנים הללו אינם מבינים כי הקידמה האדירה בטכנולוגיות הייצור וכתוצאה מכך עלייה באושר וברווחה היו אפשריים רק כתוצאה מיישום אותם מהלכים מדיניים ליברליים אשר היו היישום המעשי של תורת הכלכלה. היו אלה רעיונות של הכלכלנים הקלאסיים אשר הסירו את המחסומים אשר הונחו בידי חוקים עתיקים, מנהגים ודעות קדומות על השיפור הטכנולוגי, ושחרור את גאון המחדשים והממציאים מרסן הגילדות, החסות הממשלתית ולחצים חברתיים מכל סוג ומין. האם היו אלה אשר הורידו את קרנם של הכובשים והבוזזים והציגו את כל הטובה הנובעת מפעילות עסקית. דבר מההמצאות המופלאות של היום לא היה מגיע לידי שימוש אלמלא המנטליות הפרה-קפיטליסטית לא היתה עוברת תמורה רחבה על ידי הכלכלנים. מה שמכונה כ"המהפכה התעשייתית" היה בעצם תולדה של המהפכה האידאולוגית שהתחוללה בהשפעת הדוקטרינות של הכלכלנים. הם ניפצו את האמונות הטפלות: שיש אי-צדק וחוסר הגינות לבור על מתחרה על ידי ייצור זול ואיכותי יותר; שאין זה מוסרי לחרוג מאמצעי הייצור המסורתיים; שהמכונות הן רעות כי הן גורמות לאבטלה; שאחת ממטלות של הממשל היא למנוע אנשי עסקים מוצלחים יותר מלהתעשר ולהגן על יעילים פחות בפני התחרות עם יעילים יותר; שלהגביל את חופש היזמות על ידי כפייה ממשלתית או על ידי כוח חברתי אחר הוא אמצעי נאות לקידום טובת האומה. הכלכלה המדינית הבריטית והפיזיוקראטיה הצרפתית היו פורצי הדרך של הקפיטליזם המודרני. הם היו אלה שאיפשרו את הקידמה שיישום מדעי הטבע הביא להמונים.

הבעיה העיקרית של תקופתינו היא בדיוק הבורות הנפוצה של התפקיד שהיה למדיניות החופש הכלכלי במהפכה הטכנולוגית של שתי המאות האחרונות. האנשים נפלו קורבן לשקר כי השיפור בשיטות הייצור החדשות התרחש בד בבד עם מדיניות הלזה-פר רק במקרה. דעתם מעורפלת ממיתוסים מארקסיסטיים, הם חושבים את התעשייה המודרנית לתוצאה של "כוחות יצרניים" מיסיים, אשר אינם תלויים בשום אופן בגורמים אידאלוגיים. הכלכלה הקלאסית, כך הם מאמינים, כלל אינה גורם בעליית הקפיטליזם, אלא תוצרתו, "תשתית-העל האידאולוגית" שלו, דהיינו דוקטרינה שנועדה להגן על הטענות הבלתי- צודקות של הנצלנים הקפיטליסטיים. על כן ביטולו של קפיטליזם והחלפת כלכלת השוק והיוזמה החופשית בטוטאליטריזם סוציאליסטי לא תעקב את הקדמה הטכנולוגית. להיפך, הדבר רק יקדם שיפורים טכנולוגיים על ידי הסרת המכשולים אדר האינטרסים האנוכיים של הקפיטליסטים הציבו בדרך הקידמה.
ממאפייני עידן זה של מלחמות הרסניות והתפוררות חברתית הוא המרי כנגד הכלכלה. תומס קרלייל קרא לכלכלה "המדע הקודר", וקרל מארקס גינה את הכלכלנים כ"מלחכי פנכה של הבורגנות". השרלטנים - בעודם מהללים את תרופות הפלא שלהם, ושאר קיצורי דרך לגן-עדן עלי אדמות - נהנים ללגלג על הכלכלה כ"אורטודוקסית" ו"ריאקציונרית". הדמגוגים מתגאים במה שהם מכנים הניצחונות שלהם על הכלכלה. האדם ה"מעשי" מתרברב בבוז שהוא רוחש לכלכלה ובבורותו בעניני הכלכלנים ה"חובבנים". המדיניות הכלכלית של העשורים האחרונים הינה תוצאה של מנטליות אשר לועגת לכל סוג של תאוריה כלכלית יציבה ומהללת את הדוקטרינות השקריות של משמיציה. מה שנקרא הכלכלה ה"אורטודוקסי" נדחק ברוב המדינות מהעולם האקדמי, וכמעט שלא מוכר לאנשי-ציבור, פוליטיקאים ומחברים. האשמה על המצב הכלכלי הבלתי-מספק בוודאי לא יכולה להיות מוטלת על מדע שגם השליטים וגם ההמונים מבזים ומתעלמים ממנו.
יש להדגיש כי גורל של הציביליזציה המודרנית כפי שפותחה על ידי האנשים הלבנים במאתיים שנה האחרונות קשור בקשר בל-יינתק עם גורל מדע הכלכלה. הציביליזציה הזאת הצליחה להתממש בזכות האנשים שנשלטו על ידי רעיונות שהיו ליישום של תורת הכלכלה לפתרון בעיות של מדיניות כלכלית. היא תקרוס בהכרח אם האומות ימשיכו במסלול אליו נכנסו בהשפעת הדוקטרינות הדוחות חשיבה כלכלית.
אמת הדבר כי כלכלה היא מדע תאורטי וככזה נמנע משיפוטי ערך. אין זה ממטרתה להורות לאנשים לאלו יעדים עליהם לשאוף. זהו מדע האמצעים המשמשים את המטרה הנבחרת, ולא מדע בחירת היעדים. ההחלטות הסופיות, הערכות ובחירת יעדים הינם מחוץ לטווח כל מדע. המדע לעולם אינו אומר לאדם כיצד לנהוג; המדע פשוט מראה לאדם כיצד לפעול אם ברצונו להשיג יעד מסוים.
לרבים נראה כי זה מעט מאוד, ושמדע המוגבל לחקר של היש ושאינו מסוגל להביע שיפוט ערכי אודות יעדים סופיים ונעלים - אין לו חשיבות לחיים ולפעילות אנושית . גם זו טעות. אלא שאין כאן המקום להפריכה. זהו אחד היעדים של החיבור עצמו.